קריאת עומק: ניצחון מפלגת הלייבור בבחירות הכלליות בשבוע שעבר לא סיים רק את כהונת רישי סונאק כראש ממשלת בריטניה, אלא 14 שנות שלטון שמרניות תחת חמישה ראשי וראשות ממשלה שונים. אז רגע לפני שמתחילים לסקר ברצינות את המדיניות של ממשלת הלייבור החדשה, בואו להיפרד כמו שצריך מהשמרנים עם הדברים שחשוב לזכור: הכלכלה, הברקזיט, יחסי החוץ, היחס להגירה ועוד | בתמונה: ראשי הממשלה ברגעי התפטרותם (צילומים מימין: טום אוונס, דאונינג 10, רורי ארנולד, לורן הארלי וקירסטי אוקונור)
בחילופים קודמים, כאשר ראש או ראשת ממשלה סיימו את תפקידם, הקדשתי פוסט לסיום כהונתם. כך היה עם ת’רזה מיי ועם בוריס ג’ונסון. עם ליז טראס לא עשיתי את זה, אבל זה כי אפשר לסכם את הכהונה שלה במשפט: “המלכה מתה ואז היא סחררה את הכלכלה”. בכל מקרה, מתבקש שיהיה גם פוסט שיסכם את כהונתו הלא ארוכה של רישי סונאק. אבל בשבוע שעבר לא הסתיימה רק כהונתו של ראש ממשלה בודד, אלא 14 שנה רצופות של המפלגה השמרנית. חילופי שלטון הם לא משהו שקורה הרבה בבריטניה בת-זמננו: זו הפעם הרביעית בלבד שזה קורה מאז 1979. וכשעידן מסתיים, רצוי לסכם את כולו (במידת האפשר, אין לי זמן לכתוב ספר). אז הנה כמה נקודות מפתח מרכזיות ב-14 שנות השלטון החולפות של השמרנים.
התמונה שתוצג בפניכם היא, כמובן, מורכבת. היא הייתה מורכבת מהצלחות וכישלונות. בסופו של דבר, גם הממשלה הטובה ביותר נכשלה בלא מעט דברים, וגם הממשלה הגרועה ביותר הביאה גם הצלחות. טוב, לטראס לא ממש היה זמן להצלחות, אבל היי הממשלה שלה ארגנה יופי של לוויה למלכה.
מדיניות כלכלית
כשדייוויד קמרון נבחר לראשות המפלגה ב-2005, הוא ושר האוצר שלו בממשלת הצללים, ג’ורג’ אוסבורן, התחילו לעבוד על תכנית בשם “החברה הגדולה”. אבל אז הגיע המשבר הפיננסי של 2008, שאילץ אותם לשנות כיוון. כשהם עלו לשלטון ב-2010, בסיוע קואליציוני של הליברל-דמוקרטים, השניים הנהיגו מדיניות של צנע, במהלכה הם קיצצו בהוצאה הציבורית במשרדים ממשלתיים רבים, וחלק מהם זכו להגנה (נגיד של בתי ספר ובתי חולים).
על המדיניות הזו הייתה לא מעט ביקורת, כולל מצד מומחים, והדבר הביא גם למחאות המוניות. לדבריהם, במצב בו הריבית הייתה אפסית ולמדיניות המוניטרית לא הייתה השפעה רבה, היה צריך ללכת על מדיניות פיסקלית מרחיבה ולא מצמצמת, כדי לעודד צמיחה. תומכי המדיניות, לעומת זאת, טענו שהממשלה התמודדה עם ירושה קשה שהשאירה לה הלייבור ושהיה צורך להשתלט על החוב הלאומי, מה שלא היה מנותק לחלוטין מהמציאות.
ב-2018 ראשת הממשלה כבר הייתה ת’רזה מיי, והיא הכריזה על “סוף הצנע”, בטענה שהגיע הזמן שהציבור יקבל גמול על הקורבן שנתן במשך שמונה שנים. בינתיים גם היא התחלפה, ובבחירות 2019 בוריס ג’ונסון הריץ את המפלגה תחת מצע שהבטיח הוצאות נדיבות מאוד, אך אחראיות. ב-2020 ג’ונסון החליף את שר האוצר סאג’יד ג’אוויד ברישי סונאק, בתקווה שיקבל שר אוצר צייתן שישתף פעולה עם הגישה של ג’ונסון.
אבל אז הקורונה שינתה הכל. הסגרים והצורך לסייע לעסקים גרמו להוצאות עתק, שהיה צריך לכסות איכשהו. סונאק, ת’אצ’ריסט בפן הכלכלי, החליט שצריך להעלות מסים כדי להימנע מהגדלת החוב. באופוזיציה טענו שזו חזרה לצנע. אבל סונאק ניסה להיבדל מאוסבורן, בכך שאם בצנע איזנו את התקציב באמצעות קיצוץ בהוצאות, סונאק העדיף להוציא ולהעלות מסים. ההחלטה הזו הביאה את נטל המס לגבהים חדשים, שלא נראו מאז שנות החמישים. בנוסף, היציאה מהקורונה הזניקה את האינפלציה, המלחמה באוקראינה גם לא עזרה, ונוצר משבר יוקר מחיה.
כשסונאק וטראס התחרו על החלפת בוריס ג’ונסון, כל אחד הביא גישה כלכלית אחרת. טראס שמה את הדגש על צמיחה, ורצתה להוריד מסים. סונאק, לעומת זאת, חשב שיש קודם כל להחזיר את האינפלציה לשליטה, ורק אז להוריד מסים. הגישה של טראס זכתה בלב מתפקדי המפלגה, והיא ושר האוצר שלה קוואזי קווארטנג הציגו “מיני-תקציב” מהפכני שכלל הורדות מסים לא ממומנות. הדבר גרם לסחרור בשווקים ולפגיעה בכלכלה הבריטית. תוך זמן קצר טראס נאלצה לפטר את קווארטנג, ולפני שהתפטרה בעצמה שר האוצר החדש ג’רמי האנט ביטל כמעט לחלוטין את המיני-תקציב.
האנט נשאר שר האוצר גם תחת רישי סונאק, שהחליף את טראס, והשניים יחד קידמו מדיניות של הידוק החגורה, כדי להחזיר את הכלכלה לשליטה. בהמשך החגורה הותרה מעט, עם הוצאות שנועדו לסייע לאנשים להצטרף לשוק העבודה, בדגש על סבסוד מעונות יום לילדים (מדיניות שנתקלה בקשיי יישום). בהמשך הגיעו גם שתי הורדות של הביטוח הלאומי, כדי שהשמרנים יוכלו לספר שהם חוזרים להוריד מסים. כשסונאק הכריז על בחירות האינפלציה חזרה לטווח הנורמלי, והמטרה של סונאק הושגה. אבל משק הבית הממוצע לא הרגיש זאת, והיה מדובר בפרלמנט הראשון זה עשורים שההכנסה הפנויה למשק בית ממוצע קטנה במהלך כהונתו. חלק מזה היה בגלל המשברים העולמיים, אבל לעתים המדיניות של השמרנים לא עזרה להם.
הגירה
עוד סוגייה שהטרידה את השמרנים הייתה ההגירה. כבר תחת קמרון, שרת הפנים ת’רזה מיי נלחמה במהגרים לא חוקיים, במדיניות שזכתה לשם “האווירה העוינת“. במסגרת המדיניות הזו כלל מדיניות של “לגרש קודם ולשמוע אחר-כך”, דרישה מה-NHS וארגוני צדקה לבקש תעודה מזהה כדי לוודא שמי שמקבלים שירות אכן נמצאים במדינה כחוק, וגם קמפיין שהיה כה קסנופובי שאפילו נייג’ל פרג’ גינה אותה. המדיניות, יצוין, פגעה לא רק במהגרים הלא חוקיים אלא גם באלו ששהו בבריטניה כחוק.
כשהגיע משאל העם על הברקזיט, הגירה היוותה חלק משמעותי בו. תומכי הברקזיט הבטיחו “שליטה בגבולות”, נייג’ל פרג’ הזהיר מפני נחשול של מהגרים שתביא את בריטניה ל”נקודת שבירה” ועוד. ב-2019, בבחירות שנעשו על הברקזיט, המצע השמרני הבטיח גם את הורדת ההגירה החוקית לבריטניה, שאז עמדה על כ-200 אלף איש. במילים אחרות, השמרנים מאוד דגלו בטיקט של שליטה בהגירה.
רק שקשה להגיד שזה עבד. ראשית, הגירה לא חוקית החלה להתעצם, עקב הגעת מבקשי מקלט בסירות קטנות דרך תעלת למאנש. שנית, גם ההגירה החוקית עלתה מאוד דווקא אחרי הברקזיט, עקב הצורך בעובדים זרים למקצועות שונים, בדגש על סיעוד. המדיניות העיקרית הייתה להקשות על חיי המהגרים. לגבי ההגירה החוקית, הדבר הגיע לכדי איסור על בני זוג של עובדים זרים להצטרף אליהם, כדי שהשמרנים יוכלו לספר שהקטינו את מספר הוויזות. בעניין ההגירה הבלתי חוקית, למרות שכן היו ניסיונות להגיע לשיתופי פעולה עם צרפת כדי למנוע מהסירות לצאת מלכתחילה, השמרנים שמו את יהבם בעיקר על שליחת מבקשי המקלט לרואנדה ומחיקת ציורי קיר של דמויות דיסני ממרכז קליטה כדי שילדים מבקשי מקלט לא ירגישו שמקבלים את פניהם. תכנית רואנדה, יצוין, נגנזה על-ידי ראש הממשלה החדש קיר סטארמר.
כיום, יצוין, רק לשלוש קבוצות שיש להן מסלול מוסדר לבקש מעמד פליט: תושבי הונג קונג לאור הפגיעה הסינית באוטונומיה של העיר; אפגנים, לאור שיתוף הפעולה של רבים מהם עם צבא בריטניה טרם הנסיגה משם; ואוקראינים, לאור הפלישה הרוסית לשם. המסלולים שהוצעו להם, חייבים להגיד, לא תמיד היו כה נדיבים כפי שהממשלות טענו.
ברקזיט
אי-אפשר בלי. דייוויד קמרון הבטיח למפלגתו שיכניס למצע המפלגה סעיף על משאל עם בחברות באיחוד האירופי. לאחר שהשמרנים ניצחו ב-2015, אכן התקיים ב-2016 משאל על מה שקיבל את הביטוי “ברקזיט”. לא הוטלה משמעת סיעתית במשאל הזה, מה שגרם לכך שחברים למפלגה השתתפו בקמפיינים שונים.
הטיעונים בעד ונגד היו מגוונים. תומכי ההישארות (רימיינרים) באיחוד דיברו על כך שעזיבת האיחוד תגרום לזעזוע בכלכלה הבריטית, לחזרת הבירוקרטיה, לאובדן שיתוף פעולה ביטחוני עם האיחוד, אובדן הסכמי סחר ועוד. תומכי העזיבה (ברקזיטרים) דיברו על ריבונות, האפשרות להסיר רגולציות מעיקות של האיחוד, שליטה בהגירה ועוד. לבסוף, להפתעת רבים, הברקזיטרים ניצחו. דייוויד קמרון התפטר ובמקומו נכנסה ת’רזה מיי.
ב-2017 מיי הפעילה את סעיף 50 בחוקת האיחוד האירופי, מה שהחל את שעון החול בן השנתיים ליציאה ממנו. בהמשך אותה שנה היא הקדימה את הבחירות. ההסבר שסיפקה היה שבגלל הרוב הקטן של הממשלה בפרלמנט, מפלגות האופוזיציה הרשו לעצמן לתקוע מקלות בגלגלים במשא ומתן שהממשלה ניהלה מול האיחוד בטענה לביקורת על ההסכם אותו מיי ביקשה להשיג. לכן, יש צורך במנדט ברור מהעם על סוג הברקזיט לכיוונו ילכו. מיי הייתה בטוחה שתקבל את המנדט, שכן השמרנים הובילו על הלייבור באותה תקופה בעשרים נקודות אחוז. היא ניסתה להפוך את זה לבחירות על הברקזיט, אבל בסופו של דבר אלו הפכו לבחירות על מדיניות פנים. ג’רמי קורבין הצליח לפנות על הנושאים האלו לקהל הרחב, ובכך לגזול ממיי את הרוב שהיה לה, והיא נאלצה להישען על תמיכה מבחוץ של ה-DUP.
הפרלמנט התלוי שנוצר לא הצליח לקדם את ההסכם טוב יותר. הסיבה העיקרית לכך הייתה סוגיית הגבול בין צפון אירלנד לאירלנד, שהיה יכול להיות פתוח כחלק מהסכם יום שישי הטוב הודות לחברות באיחוד האירופי. כדי לרצות את כולם היה צריך למצוא מודל שגם יאפשר לבריטניה עצמאות מלאה מהאיחוד, גם להימנע מסגירת הגבול וגם להימנע מגבול פנימי בין האי הבריטי לצפון אירלנד. את המעגל הזה מיי לא הצליחה לרבע, ולבסוף הציעה הסכם עם פוטנציאל להשאיר את בריטניה כפופה לחוקי האיחוד באופן קבוע, ללא חברות. בהתאם, ההסכם נפל בשלוש הצבעות בפרלמנט. חוסר ההצלחה של מיי להעביר את ההסכם הביא את ממשלתה לבקש מהאיחוד דחייה ביציאה ממנו, כדי שבריטניה לא תתרסק החוצה ללא הסכם. הדבר אילץ את בריטניה, באופן מגוחך, להשתתף בבחירות האירופיות של 2019, בהן השמרנים זכו לשפל חדש. עוד לפני שהתוצאות הספיקו להגיע, השמרנים כבר כפו על מיי להתפטר.
בוריס ג’ונסון שהחליף אותה ירש פרלמנט תלוי, שבמהלכו אבד הרוב שהיה לשמרנים יחד עם ה-DUP, סביב המחלוקת הקשורה בברקזיט. בנוסף, האופוזיציה סירבה לתת לג’ונסון ללכת לבחירות מוקדמות, והחזיקה אותו כבן ערובה בתפקידו. מנגד, האופוזיציה לא הייתה מסוגלת להתאחד סביב ראש האופוזיציה ג’רמי קורבין, כך שהיא לא הייתה מסוגלת לקדם מדיניות ברקזיט משלה. לבסוף ג’ונסון הצליח להגיע להסכם מתוקן עם האיחוד, לפיו יוקם גבול פנימי בין צפון אירלנד לאי הבריטי. הוא הציג את זה כאילו לא יהיו שום מכסים על סחורה שתעבור מבריטניה לצפון אירלנד, מה שהיה שקר, אבל במפלגתו הסכימו לקבל את זה. בחירות 2019 התקיימו על הסכם הברקזיט הזה, וג’ונסון ניצח בגדול וההסכם עבר בפרלמנט. בינואר 2020 בריטניה סיימה את חברותה באיחוד האירופי.
אבל זה לא נגמר כאן: ההסכם קבע תקופת מעבר קצרה, שקוצרה בגלל הדחיות הרבות ביציאה, במהלכה הממלכה תדון על הסכם סחר. לאחר משא ומתן אינטנסיבי אכן הצליחו להגיע לאחד. אבל גם בזה זה לא נגמר: כאמור, ג’ונסון שיקר לגבי זה שלא יהיה גבול פנימי בממלכה המאוחדת. אבל הדבר גרם לצרות, וג’ונסון ניסה בהזדמנויות שונות (כולל לפני ההגעה להסכם הסחר), לאיים בהפרה חד-צדדית של ההסכם כדי לגרום לאיחוד לפתוח את ההסכם למשא ומתן. הדבר לא הועיל הרבה, ובעיקר פגע במעמדה של בריטניה כמדינה שמכבדת את ההסכמים שהיא חתומה עליהם. לבסוף, לאחר שנהיה ראש הממשלה, רישי סונאק הגיע עם גישה פרגמטית יותר, והצליח להגיע למתווה וינדזור, שהקל מאוד את ההסדרים בצפון אירלנד, גם אם לא באופן מושלם. אבל המלאכה לא הושלמה, והרבה מאוד מתקנות האיחוד שהשמרנים הבטיחו להיפטר מהן עדיין במקומן.
NHS
שירות הבריאות הלאומי הוא אחת הגאוות הגדולות של הבריטים. בהתאם, הוא היה נושא מרכזי גם תחת השמרנים. ממשלת הצנע של קמרון דווקא הזרימה תקציב שיא ל-NHS בתקציב הראשון, אבל לאחר מכן התקציב עלה במונחים ריאליים רק ב-0.1% מדיי שנה. לאחר בחירות 2015 העלו את קצב העלאת התקציב, אבל בשלב זה כבר נוצר פער גדול בין מה שקיבל בפועל לבין מה שהיה יכול לקבל קצב ההעלאה היה דומה למה שהיה תחת ממשלות הלייבור. בנוסף, השמרנים ירשו בעיות מממשלות קודמות, כמו העובדה שרבים לא יכולים להרשות לעצמם טיפול סיעודי, דבר שלא אפשר לשחרר חולים מבוגרים מבתי החולים, מה שיצר צוואר בקבוק בתורים לקבלת טיפול רפואי. הדבר הפך את המגמה שהייתה תחת הלייבור, של ירידה ברשימות ההמתנה (אם כי בשנתו האחרונה של גורדון בראון המגמה החלה להיעצר).
אבל אם בהתחלה השירות רק קרטע קצת, במגיפת הקורונה המצב החמיר באופן ניכר. רבים נזקקו לטיפול רפואי, והעובדה שבתחילה ממשלתו של בוריס ג’ונסון הגיבה באופן לא מוצלח לקורונה ודווקא עודדה הדבקה רק החמירה את המצב. לאחר שיא המגיפה ג’ונסון ניסה לפצות על כך באמצעות שחרור הפקק שיצר חוסר היכולת של רבים להרשות לעצמם טיפול סיעודי, ואף התכוון להעלות מסים בניגוד להבטחת המצע שלו כדי לממן זאת. לבסוף הרפורמה דוללה ולא יצא ממנה הרבה. גם סונאק עשה מאמצים ניכרים כדי להוציא את ה-NHS מהבוץ, מה שלא היה פשוט בהתחשב בכך שהתקיימו שביתות ב-NHS. אפילו הושג שיפור במצב רשימות ההמתנה באנגליה (בה הממשלה הבריטית אחראית על ה-NHS), אבל לא מספיק כדי שהממשלה תוכל לספר שהיא עמדה ליעדים שהציבה לעצמה. לקראת הבחירות מצבו של השירות הדנטלי היה קטסטרופלי, עם אנשים שחיכו שלוש שנים לרופא שיניים בשירות הציבורי.
משאלי עם
לבריטניה יש בעיה עם משאלי עם. בעבר הם התקבלו בספקנות על-ידי הפוליטיקאים. דבר אחד שקלמנט אטלי ומרגרט ת’אצ’ר הסכימו עליו היה שמשאלי עם הם כלי בידיהם של רודנים. אבל עד להגעת קמרון לשלטון כבר התקיימו תשעה משאלים, כמעט כולם תחת הלייבור, והם נהיו לחלק מהנורמה. הבעיה הייתה שהבריטים מעולם לא טרחו לקבוע כללים למתי מקיימים משאל ואיך מנסחים את השאלה בו, בניגוד לנהוג במדינות אחרות בהן משאלים הם חלק מהשיטה. כך נוצרו שני טעמים לקיום משאלי עם: או שיש מי שמחזיק במספיק כוח פוליטי כדי שראש הממשלה יאות לתת לו אחד או שראש הממשלה מעוניין לאשרר רפורמה שלו.
דייוויד קמרון הגיע למשאלים בגישה הראשונה. ב-2011 הוא קיים משאל עם על החלפת שיטת הבחירות כחלק מההסכם הקואליציוני עם הליברל-דמוקרטים (המשאל הוולשי באותה שנה היה יוצא דופן מבחינת הפרוצדורה אז נעזוב אותו). לאחר שבאותה שנה ה-SNP הצליחה להגיע לרוב מוחלט בפרלמנט הסקוטי, למרות ששיטת הבחירות שם מקשה על הגעה לאחד, קמרון הסכים למשאל עם על עצמאות סקוטית שיהיה משאל של “פעם בדור“. המשאל התקיים ב-2014, ותומכי העצמאות הפסידו. ב-2013 קמרון הבטיח להכניס למצע המפלגה הבטחה למשאל עם על החברות באיחוד האירופי, לאור לחץ מחברי מפלגתו ולאור מה שנראה כמו עליית UKIP התומכת ביציאה מהאיחוד. קמרון יצא מנקודת הנחה שגם אחרי בחירות 2015 הוא יזדקק לקואליציה עם הליברל-דמוקרטים, שיטילו וטו על משאל. אבל השמרנים הצליחו בבחירות אלו יותר מהצפוי וזכו לרוב מוחלט. כך, הניצחון של קמרון הפך למסמר בארון הקבורה הפוליטי שלו, לאחר שב-2016 תומכי הברקזיט ניצחו והוא התפטר.
האחרון יצר בעיה של ממש: הוא בשום שלב לא תיאר סוג מסוים של ברקזיט, ולא כולם הצביעו לברקזיט בסגנון של נייג’ל פרג’. הדבר הזה הקשה על הפרלמנט שנבחר ב-2017 להגיע להסכמות כיצד לקיים את תוצאות המשאל, מה שיצר שיתוק. בנוסף, העובדה שלא נקבעו כללים גרמו לכך שלאחר הברקזיט ה-SNP דרשו הזדמנות חוזרת להצביע על עצמאות, מה שהתחזק אחרי ההצלחה שלה בבחירות 2019. השמרנים מבחינתם דחו את הבקשה, מה שהעכיר את היחסים בין הממשלות הבריטית והסקוטית.
זכויות אדם
העידן השמרני הביא עמו התקדמויות בתחום זכויות האדם. הדוגמאות הבולטות ביותר הן ההכרה בנישואים חד-מיניים באנגליה ובוויילס ב-2013 (בעקבות השיתוק אליו נכנסה ממשלת צפון אירלנד ב-2017, ב-2019 הפרלמנט קידם הכרה בנישואים חד-מיניים שם) והעבודה של מיי כשרת הפנים לסיוע לניצולות עבדות מודרנית. והיו עוד דברים, כמו למשל הטלת סנקציות על בכירים סעודים ורוסים בשל הפרת זכויות אדם. הרבה מהדברים האלו, צריך להגיד, קרו במהלך ימי הקואליציה עם הליברל-דמוקרטים, שמן הסתם היו כוח מניע מאחורי לפחות חלק מהדברים האלו. אבל השמרנים לכל הפחות לא הפריעו, ואף תמכו בכך בעצמם. הנישואים הגאים אף הוכרו על-ידי ג’רמי קורבין כהישג של קמרון.
אבל התמונה יותר מורכבת מכך. תחת השמרנים גם הוגבל חופש ההפגנה, ולא כדי למנוע לצעוק סיסמאות שתומכות בחמאס. שר המשפטים של בוריס ג’ונסון ולאחר מכן של רישי סונאק, דומיניק ראב, קידם חוק שהיה אמור להחליש משמעותית את ההגנה על זכויות הפרט, דבר שנבלם רק בגלל התפטרותו. את הסוגייה המורכבת של זכויות טרנס* – נגיד, בגלל הרצון להבטיח מרחבים מוגנים לנשים בלבד – השמרנים לא ניסו לפתור באמצעות דיון בסוגייה, אלא באמצעות לעג לטרנס* והפיכתם לשק אגרוף כדי לפנות לבייס. וכמובן, האיום המתמשך לעזוב את בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR), כדי שלא יפריע לגרש מבקשי מקלט לרואנדה למרות שבית המשפט העליון פסק שהיא לא בטוחה. המכנה המשותף להרבה מהדוגמאות כאן הוא חוסר הרצון של השמרנים שהיו בשלטון, בדגש על בוריס ג’ונסון, להתעמת עם איזונים ובלמים, או לחלופין לרצות לפנות לבייס באופן פופוליסטי וחסר אחריות.
יחסי חוץ
כמובן, אי-אפשר לדבר על ממשלה בלי לדבר קצת על יחסי החוץ. מדינה שבריטניה ידעה איתה מתיחות לאורך רוב הזמן הייתה רוסיה. ב-2014 רוסיה השתלטה על חצי האי קרים, שהיה תחת ריבונות אוקראינית. קמרון מיהר לגנות את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וניסה ללחוץ על האיחוד האירופי להטיל סנקציות משמעותיות על רוסיה, למרות שהדבר ידרוש מחיר מהמערב. “כשנותנים אגרוף, פרק כף היד נפגע”, הוא אמר. תחת ת’רזה מיי, ב-2018, התרחשה פרשת סולסברי, אז סוכנים רוסים השתמשו בנשק כימי על אדמת בריטניה נגד מרגל רוסי לשעבר. הדבר העכיר מאוד את היחסים בין שתי המדינות. וכמובן, בוריס ג’ונסון נחשב לראש החץ האירופי בסיוע לאוקראינה אל מול התוקפנות הרוסית. עם זאת, הסנקציות שהממשלה הטילה על רוסיה לקו בחסר ונראו כמו ניסיון של הממשלה לא לוותר על התענוגות שקיבלו מאוליגרכים רוסים.
כמובן, היו עוד אירועים עולמיים. למשל ההשתלטות הסינית על הונג קונג, דבר שבריטניה הייתה קולנית נגדו בשל המחויבות שלה לשטח שבעבר היה בשליטתה. הנפילה של אפגניסטן לידי הטליבאן, אירוע שנחשב לכושל מבחינת התגובה הבריטית, כולל שר חוץ ששהה בחופשה ולא ענה לטלפון. וכמובן, טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. ממשלת סונאק גילתה תמיכה במאמץ המלחמתי של ישראל, אך במפתיע דווקא שר החוץ דייוויד קמרון, שכראש ממשלה נחשב למאוד ידידותי לישראל, נהפך לביקורתי בהרבה כלפיה, כולל איומים שלא לפרוטוקול באמברגו נשק.
אבל בריטניה לא רק הגיבה, אלא גם יזמה. זה לא תמיד הלך הכי טוב. לאחר הברקזיט, כאמור, בוריס ג’ונסון ניסה לכפות באופן חד-צדדי שינויים בהסכם, מה שהוביל להעכרת היחסים עם האיחוד ופגע במעמדה של בריטניה כמדינה שעומדת במילה שלה. כמו כן, נחתמו הסכמי סחר חדשים, אך זה שנחתם עם אוסטרליה נחשב לכזה שפגע בחקלאים הבריטים, והושג רק כדי להגיד שהושג. וכמובן, האיום להצטרף לרוסיה ובלרוס במועדון המדינות שהיו חברות ב-ECHR ואינן עוד, מה שלא תרם למעמדה של בריטניה כמדינה שעומדת עבור העקרונות של זכויות אדם.
אקלים וסביבה
כמובן, חייבים לעבור גם על הנושא הזה, שמילולית בוער. יש לשמרנים במה להתגאות בתחום הזה: היא נפרדה באופן ניכר מהפחם, עבדה על חקיקה שמחייבת את בריטניה להביא את מאזן פליטות הפחמן לאפס עד 2050, קידום הנושא בפרונט של הפוליטיקה העולמית, ואם אתם תומכים במהלך אז גם קידמה מחדש הקמה של תחנות כוח גרעיניות.
אבל התמונה לא כזו ורודה. ת’רזה מיי עשתה צעדים תמוהים בתחום, והבליטה את זה כשסיפרה שהיא הבינה את חומרת משבר האקלים כשראתה קרח נמס באתר סקי בשווייץ, למרות שהיה מדובר בשיא ההפגנות על משבר האקלים. בוריס ג’ונסון נסוג מהרעיון להשית מס פחמן בגלל לחץ מפלגתי והעביר חוק סביבתי שלדעת מומחים היה מלא חורים. לאחר שהשמרנים ניצחו בבחירות ביניים הודות להתנגדות למדיניות “אזור אוויר נקי” של ראש עיריית לונדון סאדיק קאן (לייבור), רישי סונאק החל לחזור בו מחלק מהמדיניות הירוקה שעזר לקדם תחת ג’ונסון. ושלא נדבר על זה שהנהרות הוצפו במי ביוב.
שערוריות
14 שנות השלטון הביאו לא מעט שערוריות ופרשיות שחיתות. הגדולות שבהן נחשפו במהלך הפרלמנט האחרון, כשהיה נראה שהשמרנים חשבו שהשלטון רשום על שמם: הנסיעה של דומיניק קאמינגס, יועצו של ג’ונסון, מאות קילומטרים בזמן הקורונה. הרומן שניהל שר הבריאות מאט הנקוק בניגוד לנהלי הקורונה. הניסיון לשנות את סדרי הפרלמנט לטובת אואן פטרסון שסרח. פרשת המסיבות בדאונינג 10, בניגוד לכללי הקורונה. פרשת המינוי של כריס פינצ’ר, טורף מיני, לתפקיד בכיר במפלגה. פרשת המס של נאד’ים זהאווי. המינוי של תורם שמרני ליו”ר ה-BBC. פרשת ההימורים על תאריך הבחירות. וזו רק רשימה חלקית. קמרון הצליח להסתבך בפרשת גרינסיל דווקא אחרי שעזב את הממשלה. וזאת בנוסף לטענות להתעמרות בעובדים מצד שרים כמו דומיניק ראב וגווין ויליאמסון.
ייתכן שתחשבו שחלק מהדברים האלו הם דברים בקטנה. בישראל דבר כזה בקושי היה מקבל כתבה בסוף המהדורה. אבל הבריטים הרבה יותר רגישים לניצול לרעה של כוח, או התנהלות כאילו יש חוק אחר למי שנמצאים בשלטון. יש לזה סיבה הגיונית: בהיעדר חוקה כתובה ועם איזונים ובלמים לא חזקים במיוחד, הדרך היחידה למנוע ניצול לרעה של כוח ברמה גבוהה היא לא לנרמל את התופעה כשהיא מתרחשת בקנה מידה קטן. ג’ונסון ניסה לנרמל אותה כדי לחלץ את עצמו, והיו גם לא מעט חברי מפלגה ופרשנים ששיתפו עמו פעולה. אבל בסופו של דבר היו יותר פוליטיקאים שלא היו מוכנים לקבל זאת, וככה ג’ונסון נאלץ לוותר על תפקידו.
אבל חייבים להגיד שהיו גם רגעים בהם השמרנים שמו קץ לסקנדלים, או לפחות התחילו בתהליך הזה. שתי דוגמאות קיבלו סיקור בבלוג: הסקנדל של משרד הדואר, בו עובדיו הורשעו על לא עוול בכפם בגניבה בגלל תקלה מערכתית, הביא למינוי ועדת חקירה על-ידי ממשלת ג’ונסון. סקנדל הדם, במהלכו חולים קיבלו מנות דם נגוע, כשב-NHS ידעו את הסיכון במנות שרכשו, הוביל את ממשלת מיי למנות ועדת חקירה, שסיימה את עבודתה מעט לפני היציאה לבחירות. אפשר להגיד שהפרשות האלו התחילו אצל השמרנים, אבל גם לסיים אותן צריך לדעת.
משחקים בחוקה
כאמור, אין לבריטניה חוקה כתובה. זה אומר שלא פעם משנים בה נדבכים לפי הצורך, וככה היא מתפתחת לאט-לאט. נגיד, טוני בלייר עשה שינויים חוקתיים רבים. אבל לזכותו ייאמר שהוא בא עם אג’נדה. השמרנים, כך נראה, עשו את זה יותר מסיבות של שמירת השלטון.
כך למשל, הגיע החוק ב-2011 שמקשה על פיזור מוקדם של הפרלמנט. הסיבה העיקרית לכך הייתה שדייוויד קמרון הקים קואליציה עם הליברל-דמוקרטים שחששו שקמרון יקדים את הבחירות ברגע שהוא יחשוב שיוכל להשיג רוב, ולכן נכנס להסכם הקואליציוני סעיף כך שהבחירות יוקדמו בהסכמת שני שליש מהפרלמנט. ב-2019 הדבר הביא לפארסה, ובהתאם שתי המפלגות הבטיחו בבחירות של אותה שנה להיפטר ממנו. ב-2022 הדבר אכן קרה.
השמרנים תחת בוריס ג’ונסון גם שינו את חוקי הבחירות, במה שנראה לרבים כמו הטיה לטובתם. הדבר הבולט היה חיוב בהזדהות באמצעות תעודה בקלפיות, בניגוד לעבר. מאחר שבבריטניה אין תעודות זהות כמו בישראל, הדבר נחשב לניסיון לדיכוי הצבעה של מיעוטים ועניים, שלרוב לא מצביעים לשמרנים. בנוסף לכך הם העבירו לממשלה כוח על סדר היום של נציבות הבחירות, וביטלו את שיטת הבחירה לראשויות הערים הגדולות, כך שהיא הפכה להיות זהה לזו של הפרלמנט. הדבר נחשב בעיניי רבים לניסיון לנצח בערים הגדולות באמצעות פיצול קולות. עד היום, להגנתם, זה לא עבד.
היה גם ניצול לרעה של החוק ומוסכמותיו. בוריס ג’ונסון ניסה להשעות את הפרלמנט לחמישה שבועות – פרק זמן ארוך למדי – כדי שלא יפריע לו לנהל את הברקזיט. לבסוף המהלך נבלם רק בגלל עתירה לבית המשפט העליון ופסיקה בעד העותרים. סואלה ברוורמן, כשרת הפנים של רישי סונאק, העבירה בחקיקה משנית, אליה הלורדים מתוקף מוסכמה לא מתנגדים, חוק שמצריך חקיקה ראשית. גם פה בית המשפט התערב. וכמובן הביזיון החוקתי הגדול מכולם: חוק רואנדה. החוק קובע שרואנדה היא מדינה בטוחה, ושבית המשפט לא יכול להחליט אחרת בלי קשר לראיות. הממשלה ניצלה את זה שהעליון לא פוסל חוקים כדי לכפות עליו מציאות מבלי קשר למתרחש בשטח.
סכינים בגב
אם יש משהו שקיבלנו הרבה מהשמרנים זה סכינים בגב. אין פה משהו חדש: כבר בשנות השמונים והתשעים הם זכו על כך ללעג. לרוב המפלגה מתאפיינת במה שאני מכנה “סכינאות בריאה”, קרי כזו שמונעת השתלטות עוינת של אדם אחד על המפלגה, והיא תראה לו את הדרך החוצה. במדינה עם הסדר חוקתי כה עדין, האפשרות להתנגדות פנים-מפלגתית היא חשובה.
כבר ב-2011 דייוויד קמרון עמד בפני מרד עצום בשל דרישה שמרנית למשאל עם על החברות באיחוד האירופי, והוזהר שמחכה לו עוד כהונה מלאה בייסורים כאלה אם לא ייענה לדרישה. לבסוף, כידוע, ב-2013 קמרון הסכים להכניס משאל למצע השמרני. לאחר שקמרון התפטר בשל הפסדם של תומכי האיחוד, הסכינים התחילו להישלף עוד לפני שזהות המחליפ/ה הייתה ברורה. מייקל גוב תמך בתחילה בקמפיין של בוריס ג’ונסון לראשות המפלגה השמרנית, אבל אז החליט לרוץ בעצמו, וגרם לפרישתו של ג’ונסון מהמרוץ. בעיניי רבים הדבר נחשב לסכין בגב.
כשת’רזה מיי הגיעה לשלטון, כמובן שהיו הרבה מאוד סכינים שנשלפו. החל מההתפטרות של בכירים מממשלתה לאור הכיוון אליו היא לקחה את הברקזיט, הצבעת האי-אמון בה כראשת המפלגה, ההצבעות המרובות נגד הסכם הברקזיט שלה ולבסוף הלחץ להתפטרותה.
זה לא נגמר שם. בוריס ג’ונסון נפל, לדעתי, בצדק: הוא שבר את הכללים בשורה של אירועים עליהם דובר בפסקה הקודמת. השמרנים, כולל ברקזיטרים גדולים, החליטו אחרי יותר מדי שקרים שג’ונסון צריך ללכת. אבל הייתה שם סכין: רישי סונאק קנה את הדומיין לקמפיין שלו לראשות המפלגה כשג’ונסון רק החל להסתבך, וחיכה כחצי שנה לרגע הנכון כדי להפילו. וזה החמיר: את ליז טראס תכננו להפיל עוד לפני שנבחרה באופן רשמי להחליף את ג’ונסון, וזה המשיך תוך כדי הכהונה. במהלך כהונתו של סונאק כל הזמן פורסמו דיווחים על קשרים להפילו.
בסופו של דבר המלחמות הפנימיות האלו חיסלו את השמרנים. זה לא היה צריך להפתיע אף אחד: המפלגה עברה תהליך של דוגמטיזציה, כשכל אגף של המפלגה נשאר נעול באגף שלו. זה הביא לקריעת השמרנים מבפנים, והקשה עליהם להציג חזית אחידה שתאפשר להם לפחות לשמור בייס גדול יותר של מצביעים.
חזקים ויציבים
כל הדברים האלו ואחרים הביאו לחוסר יציבות. הברקזיט הביא להתפטרות של דייוויד קמרון. אחריו, בשיתוף פעולה עם הסכינים בגב, הברקזיט לקח גם את הקריירה הפוליטית של ת’רזה מיי. השערוריות הפילו את בוריס ג’ונסון. הכלכלה גרמה לליז טראס להפוך לבדיחה הגדולה בהיסטוריה הפוליטית של בריטניה. ולבסוף הסכינים בגב, בשילוב עם כל מה שכל מה שתואר לעיל עשה למותג השמרני, הביאו את רישי סונאק לתבוסה המשפילה ביותר של מפלגתו מאז שהוקמה. חמישה ראשי ממשלה ב-14 שנה, ממוצע של 2.8 שנות כהונה לכל אחד. זו פחות יציבות ממה שהבריטים קיבלו בין 1951 ל-1963, כשהשמרנים הביאו ב-13 שנה ארבעה ראשי ממשלה (וינסטון צ’רצ’יל, אנת’וני אידן, הרולד מקמילן ואלק דאגלס-יום), ממוצע של שלוש שנים ורבע לראש.
אבל צריך גם להיות הוגנים: בתחילת הדרך דברים נראו יציבים יותר. הציוץ המפורסם של דייוויד קמרון מבחירות 2015 – “בריטניה ניצבת בפני בחירה פשוטה שלא ניתן לברוח ממנה: ממשלה חזקה ויציבה איתי או כאוס עם אד מיליבנד” – התיישן רע והפך לבדיחה עוד בימי הברקזיט. אבל בזמן אמת, לפני שהברקזיט טלטל את המערכת כולה, הוא היה נראה סביר. קמרון עצמו, אסור לשכוח, כיהן שש שנים רצופות לפני שהתפטר. זה קצת יותר מהכהונה הממוצעת מ-1945 ועד התפטרותו (מעט פחות מחמש שנים וחצי). אבל אלו שבאו אחריו לא הצליחו להחזיק יותר משלוש שנים לפני שהלכו.
Britain faces a simple and inescapable choice – stability and strong Government with me, or chaos with Ed Miliband: https://t.co/fmhcfTunbm
— David Cameron (@David_Cameron) May 4, 2015
לזכותם ייאמר שמתוך החמישה האלו, שתיים היו נשים, ועוד אחד היה ממיעוט אתני. עד היום, אלו היו רק השמרנים שהביאו נשים ומיעוטים לדאונינג 10. הכי רחוק שהלייבור הגיעה היה לשים יהודי בראש המפלגה, אך הוא לא הצליח לנצח בבחירות, ונשים מעולם לא עמדו בראשה. הליברל-דמוקרטים אמנם הציבו אישה בראשותם לראשונה ב-2019, אך היא מעולם לא באמת הייתה קרובה לראשות הממשלה.
קצת נתונים אלקטורליים
ועוד משהו מעבר למדיניות. השמרנים התרסקו בבחירות 1997, עם מה שבאותו זמן היה ההפסד השני בגודלו בהיסטוריה של המפלגה, אחרי זה של 1906, כשזה נוגע למספר המושבים. כשמגיעים לקול הפופולרי, זו הייתה התוצאה הכי נמוכה בתולדות המפלגה. ואז, במשך שש מערכות בחירות רצופות, עד 2019 כולל, היא העלתה את התמיכה הפופולרית בה באופן עקבי. עלייה במספר המושבים הצליחה להשיג “רק” בארבע מערכות בחירות רצופות, עד 2015 כולל (שבה סוף-סוף זכו לרוב מוחלט). ב-2017 נרשמה ירידה קלה (למרות שהזינוק בקול הפופולרי היה הגבוה ביותר במערכת בחירות זו), אך עדיין תוצאה טובה יותר מב-2010, ואז ב-2019 נרשמה עלייה שפיצתה על כך, עם מספר מושבים יותר גבוה גם מאשר ב-2015. למעשה, בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה רק מרגרט ת’אצ’ר הצליחה להשיג עבור המפלגה תוצאה טובה יותר. ואז הגיעה 2024, בה השיאים השליליים של 1906 ו-1997 נשברו באופן שיהיה קשה לשבור שוב.
למה זה חשוב? ראשית, זה מראה שהצרות של המפלגה השמרנית הן פחות תוצר של כשלים שהיו בימי קמרון ומיי, ואפילו תחילת כהונתו של ג’ונסון. גם בימי הקורונה הקשה, קיר סטארמר התקשה להתחרות בראש הממשלה. רק לאחר שג’ונסון החל להסתבך בשערוריות הלייבור התחילה להוביל, וגם אז היה נראה שיהיה פרלמנט תלוי. ליז טראס דאגה לשבור את המותג השמרני עד היסוד, באופן שלא היה ניתן להתאושש ממנו. אמת, היו דברים שסייעו לשמרנים, כמו ג’רמי קורבין או סאגת הברקזיט, אבל זה גם מראה שמדובר במפלגה שלרוב טובה מאוד בלנצח בחירות. הדבר השני הוא שהיא לא מפחדת מפעולה איטית אך נחושה כדי להחזיר לעצמה את אמון הציבור. אז אנחנו נצטרך לראות איזה כיוון היא תיקח בשנים שלפנינו, אבל אל תתפלאו אם הם יעשו את זה שוב. בטח בהתחשב בזה שהמטרה שלהם הפעם הרבה יותר קלה, בהתחשב בשיעורי התמיכה הנמוכים להם זכתה הלייבור.
לסיכום
היו לשמרנים הצלחות ודברים חיוביים שהם עשו, אבל היו גם כשלים. לא הכל באשמתם: הם, לדוגמה, ירשו כלכלה במצב רע. חלק מהמצב ב-NHS, לפי חלק מהמומחים, נגרם בגלל הישענות על המגזר הפרטי שהובילו ממשלות הלייבור. אף אחד לא צפה מגיפה עולמית ומלחמה באוקראינה שתשפיע על כל אספקת האנרגיה. אבל היו גם שיקולי דעת מוטעים של השמרנים. משאל עם על החברות באיחוד האירופי, מבלי לספר איך תיראה היציאה, גרם לשיתוק. החלטות בתחילת הקורונה גרמו למתים רבים ולהגדלת העומס על ה-NHS מעבר לדרוש. ליז טראס, ובכן, הייתה ליז טראס. וכמובן, הפנייה לפופוליזם בגלל מפלגת הרפורמה לא עזרה להם.
בסופו של דבר, כשסונאק הגיע לשלטון, הוא כבר התמודד עם מורשת בלתי אפשרית. ג’ון מייג’ור לא הצליח לשקם את התדמית של המפלגה השמרנית עד 1997 בגלל יום רביעי השחור שקרה ב-1992, למרות שהכלכלה הייתה במצב טוב. לסונאק, למרות שכן יש לו כישורים ניהוליים טובים (וכישורים פוליטיים משמעותית פחות טובים), לא היה סיכוי בהינתן המצב הכלכלי הנוכחי. כעת השמרנים יצטרכו לבנות את עצמם מחדש.