קריסת אפגניסטן ונפילתה לידי הטליבאן השאירה את העולם בהלם, ובריטניה לא הייתה יוצאת דופן. בגלל שגם חיילים ודיפלומטים בריטיים היו על אדמת אפגניסטן, הפרלמנט נקרא אתמול (ד’) מפגרת הקיץ לדיון חירום. בוריס ג’ונסון הציג את תכנית הממשלה להתמודדות עם הסיטואציה, שתכלול את השבת הדיפלומטים הבריטיים ומשתפי הפעולה האפגנים, קליטת פליטים אפגנים וגם הגברת מאמצי הביטחון. אבל מעבר לדיון במה שנעשה ובמה יש לעשות כדי לסייע לאפגניסטן, הדיון היה על משהו יותר עמוק: האם בריטניה הגלובלית קיימת, ואיזה אופי היא צריכה ללבוש? | צילום: רוג’ר האריס, הפרלמנט הבריטי

עיניי העולם כולו נשואות כעת למה שקורה באפגניסטן. בצל הנסיגה האמריקאית משם הצבא האפגני שאומן על-ידי המערב קרס והטליבאן השתלט על הכל. כעת יש חשש רציני לזכויות האדם שם, בפרט זכויות נשים, ומכך שתחת הארגון הזה אפגניסטן תחזור להיות קן לפעולות טרור. בריטניה כבר ניסתה לשלוט בעבר באפגניסטן ונכשלה כישלון חרוץ, ולאחר הכישלון הסובייטי שתחילתו ב-1979, גם האמריקאים נואשו מהרעיון. עודד פוירשטיין כבר כתב בעברית על ניסיונותיה של בריטניה מהמאה ה-19 לשלוט באפגניסטן. אבל הכעס הבריטי על המתרחש באפגניסטן עדיין קיים. היום הוא כבר הוביל לדיון חירום בפרלמנט באמצע פגרת הקיץ, בו הממשלה נתנה דין וחשבון על האסטרטגיה שלה לגבי המצב החדש. הרבה נאומים מרגשים נישאו וגם עלו הרבה שאלות לגבי התפקיד של בריטניה בעולם.

מעיקרי הדיון

אווירה

אתמול (ד’) הפרלמנט התכנס במיוחד. רבים מהיושבים עטו מסכות, אבל הצפיפות הזכירה את הימים שקדמו לקורונה (למרות שבספסלי האופוזיציה התמלאו פחות מבעבר). עם יציאתה של אנגליה ממגבלות הקורונה לפני חודש בדיוק, גם הגבלות המקום בפרלמנט בוטלו. כעת רק נותר לקוות שזה לא יתפוצץ להם בפנים. בכל מקרה, הדיון הזה הגיע באמצע פגרת הקיץ של הפרלמנט, מה שהעיד על מצב חירום מיוחד.

ראש הממשלה

פתח, כמובן, ראש הממשלה בוריס ג’ונסון. ג’ונסון, שמשני צדיו ישבו שני השרים החשובים לסיטואציה – שר החוץ דומיניק ראב ושר ההגנה בן ולס – פתח בהצלחות של השהות הבריטית באפגניסטן. הכוונה היא גם לכך שאפגניסטן לא ייצאה פיגועי טרור למערב במשך שנים ארוכות, אבל גם לכך שבריטניה אפשרה לנשים להשיג חינוך והשכלה. בהמשך הסביר כי בהתחשב בשיעור החיילים האמריקאים מתוך כלל הכוחות המערביים באפגניסטן, שאר המערב לא היה יכול לבדו להמשיך ולתחזק את השליטה באזור. לכן, לא הייתה לבריטניה בררה אלא לסגת.

לאחר מכן, הוא הציג חמישה יסודות לגישה הבריטית כלפי אפגניסטן. ראשית, להוציא ממנה את כל מי שנמצא שם בשירות הוד מלכותה, קרי בריטים שנשלחו לשם ומשתפי פעולה אפגנים. לשם כך, בריטניה תשמור על נוכחות בשדה התעופה בקאבול. שנית, הגברת מאמצי הביטחון כדי להבטיח שבריטניה לא תיפגע מטרור תוצרת אפגניסטן אצלה בבית. שלישית, תמיכה באנשי אפגניסטן והאזור כולו כדי למנוע משבר הומניטרי חריף יותר, וקרא לאו”ם להוביל את המשימה. רביעית, קליטת פליטים אפגנים (בנוסף למשת”פים להם לבריטניה יש מחויבות ישירה). בתחילה ייקלטו 5,000, בעיקר נשים וילדים, ובטווח הארוך ולאחר בחינה של ההשלכות, עד 20,000. חמישית, גיבוש הקהילה הבינלאומית כדי להבטיח גישה אחידה של המערב אל המשטר החדש שיקום באפגניסטן. הדברים האלו, כך אומר ג’ונסון, אמור לאפשר לאפגנים לכתוב את עתידם בעצמם.

ראש האופוזיציה

הבא בתור היה קיר סטארמר. היו לו כמה הסכמות עם ג’ונסון. הוא הסכים שיש צורך לחלץ מאפגניסטן את הדיפלומטים הבריטים ואת המשת”פים האפגנים. הוא בעד קליטתם של פליטים אפגנים בבריטניה. והוא גם הסכים שבריטניה לבדה לא הייתה יכולה למנוע מההתרסקות הזו לקרות מהרגע שהאמריקאים החליטו לצאת משם. אבל גם היו לו האשמות קשות נגד הממשלה בראשותו של ג’ונסון.

אם לתמצת, ניתן להסתכל על שלוש האשמות עיקריות. ראשית, המערכת לטיפול בפליטים בבריטניה לא מתפקדת והעשור האחרון תחת השמרנים, במיוחד תחת שרת הפנים הנוכחית פריטי פאטל, היה עוין למדי כלפי פליטים. שנית, מניעה מאפגניסטן לחזור להיות בסיס טרור היא חשובה, אבל אם היא שיא האמביציה של הממשלה הבריטית אז יש פה בעיה. שלישית, נשיא ארצות הברית הקודם דונלד טראמפ הסכים עם הטליבאן על הוצאת הכוחות מאפגניסטן כבר בפברואר 2020. לג’ונסון הייתה שנה וחצי להפעיל את כל המנופים הדיפלומטיים שלו כדי לארגן אסטרטגיית יציאה טובה יותר. במקום זאת, ג’ונסון הזניח לחלוטין את הזירה האפגנית (לפי סטארמר, זו גישה שאפיינה את ג’ונסון עוד בימיו כשר החוץ של ת’רזה מיי). ואם כל זה לא מספיק, אז למרות שהיה ברור שקאבול בקרוב תיפול לידי הטליבאן, ג’ונסון ודומיניק ראב יצאו בכל זאת לחופשה.

ראשת הממשלה לשעבר

לאחר מכן, ת’רזה מיי קיבלה את הרשות לנאום. מעבר להמשך התמה על החירויות שהמערב העניק לאפגנים ושכעת יילקחו מהם – בדגש על זכויות וחינוך לנשים ונערות – היה לה מה להגיד על המדיניות הבריטית. היא תהתה האם העובדה שלפני הנסיגה האמריקאית ג’ו ביידן ובוריס ג’ונסון אמרו שניהם שאין הערכה שטליבאן ישתלט על אפגניסטן בעתיד הנראה לעין, זה נבע ממחדל רציני של שירותי המודיעין הבריטיים, או שמא הממשלה הבריטית חששה לחלוק בפומבי על ההחלטה האמריקאית. היא הסכימה שאין פתרון צבאי לבעיית ארגוני טרור בדמות טליבאן, דאע”ש ואל קאעידה, אבל שבריטניה הייתה צריכה לעמוד מול העמדה האמריקאית, ולנסות ליצור קואליציה אחרת של כוחות שתסייע לממשלה האפגנית לעמוד. אחד המשפטים הזכורים מהנאום שלה היה: “אנחנו מתפארים בבריטניה הגלובלית, אבל איפה בריטניה הגלובלית נמצאת ברחובות קאבול?”.

יו”ר ועדת החוץ

לאחר עוד כמה דוברים הגיע הנאום שכנראה תפס את מרבית תשומת הלב של התקשורת, של יו”ר ועדת החוץ טום טוגנדהאט, שנאומו זכה למחיאות כפיים בניגוד לכללים בפרלמנט. מה שתפס את רוב האנשים שם היו התמונות הכואבות והמרגשות שהעלה מאפגניסטן, שם טוגנדהאט שירת כחייל. אבל היה לו גם לקח פוליטי: העולם הוא גלובלי וכולם קשורים זה לזה. ולכן, למרות שההחלטה על הנסיגה מאפגניסטן הייתה של ארצות הברית, הכישלון לשמר את ההישגים שהושגו מאז 2001 הם על כתפי המערב כולו. זה הוביל את טוגנדהאט לקרוא להפחתת התלות הבריטית במדינה אחת, חזקה ככל שתהיה, וליצור יותר קשרים עם חברות נאט”ו באירופה, עם אוסטרליה ועם יפן. כי בסופו של דבר, למעט במקרים מיוחדים, מלחמות לא פותרות לבדן את הבעיות, אלא יוצרות חלון בו ניתן באמצעים אחרים להביא לפתרון. וזה, לדבריו, שיעור שהמערב בכלל ובריטניה בפרט צריכים ללמוד.

יו”ר ועדת ההגנה

ממש בקטנה: עוד דובר היה יו”ר ועדת ההגנה טוביאס אלווד. הוא זעם על ההחלטה האמריקאית לצאת, וטען שהיא הייתה שגויה מהיסוד. וגם הוא, כמו מיי וטוגנדהאט, קרא לממשלה הבריטית ליצור מדיניות חוץ יותר עצמאית ופחות תלויה בארצות הברית. לדבריו, בריטניה צריכה להבין איפה היא עומדת ב”עולם גלובלי שזז קדימה”. לסיום, הוא קרא לוועדת חקירה כדי להבין היכן מדיניות החוץ הבריטית כשלה. קודם לכן, בנאומו שלו, בוריס ג’ונסון ביטל את הדרישה של אלווד בטענה שהרוב כבר ידוע.

גישות לבריטניה הגלובלית

לא רק אפגניסטן עמדה בלב הדיון הזה, אלא גם פירוש המושג “בריטניה הגלובלית”. כאן זה המקום להזכיר: בריטניה מאז פירוק האימפריה מחפשת את מקומה בעולם. היא לא יכולה לקבל על עצמה דין של עוד מדינה ככל המדינות. אמנם ישנם בדלנים כמו נייג’ל פרג’, אבל באופן כללי גם הברקזיטרים רוצים בריטניה שפועלת בזירה הבינלאומית. בריטניה בתור אי שפשוט נמצא לו שם מעבר לתעלה היא תרחיש שלא בא בחשבון. אבל בהיעדר הכוח הצבאי להניע את העולם, בריטניה חייבת למצוא לעצמה תפקיד אחר. לכן, גישות שונות הוצגו בדיון הזה.

בוריס ג’ונסון הציג גישה יחסית מפוכחת: בריטניה לא יכולה להיות גלובלית במובן הצבאי של המילה. אין לה את כוח האדם הזה, ובסופו של דבר האמריקאים נותנים את הטון. את זה היא למדה כבר במשבר סואץ. בריטניה יכולה להיות גלובלית במובן הדיפלומטי: היא יכולה לשים לעצמה למטרה לרתום את העולם למטרות חובקות עולם. זה יכול להיות משבר האקלים וזה יכול להיות משבר הומניטרי בצד השני של העולם. גם כאן, בריטניה לא יכולה לקבוע את הטון, אלא לנסות ולשכנע את העולם להתכוונן לפי הטון שלה. סטארמר מסכים בגדול עם העיקרון הזה, אבל חושב שג’ונסון לא ניצל מספיק את היכולת של בריטניה הגלובלית במסגרת הזו ושניתן לשאוף להשיג במסגרתה הרבה יותר.

ת’רזה מיי, לעומת זאת, נראית כמי שחושבת שבריטניה לא יכולה להיות גלובלית אם יחסי הכוחות באותם “יחסים מיוחדים” עם ארצות הברית לא ישתנו. מאז משבר סואץ, ברור לכולם שבבית הלבן נותנים את הטון ובריטניה מתיישרת. מיי סבורה שההיצמדות של ממשלת ג’ונסון לדוקטרינה הזו לא מאפשרת לבריטניה להגיע לגלובליות אליה היא שואפת.

ויש גם גישות אחרות. טום טוגנדהאט רואה את בריטניה כגלובלית משום שאנחנו חיים בעולם גלובלי. מבחינת מעשים הוא ימצא הרבה במשותף עם מיי, אבל הוא מראה הרבה פחות שאיפה לבריטניה עם תפקיד מיוחד בעולם. ג’רמי קורבין, שהתראיין לאחר הדיון, התמקד במטרה של הפצת בשורת זכויות האדם במקום כיבושים צבאיים.

לסיכום

הפרלמנט נקרא מהפגרה לא רק כדי לדון במה שקרה באפגניסטן ובמה בריטניה הולכת לעשות כדי לסייע. הפרלמנט נקרא מהפגרה כדי לדבר על בריטניה. על המהות שלה, על התפקיד שלה, על המקום שלה. רוב הפוליטיקאים ומתווי המדיניות לא מסוגלים לדמיין עולם שבו בריטניה לא מובילה אותו. הנסיגה מאפגניסטן ומה שבא בעקבותיה פשוט העירה את כולם מהמחשבה שזה המצב כעת, כדי להכיר במציאות בה בריטניה לא מצליחה להשפיע על הדברים החשובים בזירה הבינלאומית ושהאמריקאים קובעים הכל לבד. הם למעשה באו לדון לא רק באספקטים הביטחוניים של מדיניות החוץ הבריטית, אלא בלב של בריטניה. כעת נשאלת השאלה אם איזשהו פתרון שהוצג בדיון הזה ריאלי, או שהכל רק דברים שקל לזרוק לאוויר מספסלי האופוזיציה ומהספסלים האחוריים.