כמו בכל שנה, הבחירות המקומיות בפתח, הפעם באנגליה ובצפון אירלנד. באנגליה יגיע זמנם של השמרנים ושל הלייבור לפצות על ההפסדים המביכים של 2019, ובצפון אירלנד מדיניות ההחרמה של ה-DUP את מוסדות השלטון של צפון אירלנד תעמוד למבחן אלקטורלי. לכל המשתתפים יש לא מעט להפסיד, ולכן יהיה צורך להשקיע הרבה מאוד מאמצים | בתמונה: בניין מועצת בלפסט, המשתתפת בבחירות (צילום: מארק גאן)
בעוד שלושה שבועות מהיום (ה’) יתקיימו הבחירות המקומיות באנגליה ובצפון אירלנד (תיקון: הבחירות בצפון אירלנד יתקיימו ב-18 במאי), תקופה שלפי המסורת נחשבת לתקופת הקמפיין (בה הממשלה נמנעת מהצהרה על צעדי מדיניות כדי למנוע התערבות בבחירות), מה שנראה כמו תזמון טוב לסקר את העסק. והו, השנה זה חתיכת עסק. שנתחיל?
קצת על שיטת הבחירות
אמנם כבר דיברנו על זה בשנים קודמות, אבל הנה תזכורת קצרה לגבי השיטה. בגדול, מועצות מקומיות באנגליה הן כאב ראש: יש מועצות מטרופוליטניות ומועצות לא מטרופוליטניות, שלצורך הנוחות נקרא להן מועצות מחוזיות. חלק מהמועצות המחוזיות הן דו-שלביות, כשמתחת למועצות המחוז יש רובעים לא מטרופוליטניים, ושני הנדבכים חולקים ביניהם בסמכויות. חלק אחר מהמועצות המחוזיות הן אוניטריות. המועצות המטרופוליטניות הן תמיד חד-שלביות (למעט בלונדון, אבל השנה לא מתקיימות בה בחירות), אלא אם כן הן החליטו להתאגד לטובת הקמת רשות משולבת מעליהן, וביכולתן להחליט אם הן מעוניינות שיהיה לה ראש עיר שנבחר ישירות. לא סיימנו. כל נציג/ה למועצות המקומיות נבחר/ת לתקופה של ארבע שנים, אבל בחלק מהמועצות בוחרים את כל הנציגים באותה מערכת בחירות, בחלק בוחרים חצי מהמועצה פעם בשנתיים ובחלק בוחרים בכל שנה שליש, עם הפסקה בשנה הרביעית. לחלק מהמועצות יש גם בחירות ישירות לראשות המועצה. בכל מקרה, השנה ייערכו בחירות ב-230 מועצות ובחירות ישירות לראשות ארבע עיריות: בדפורד, לסטר, מנספילד ומידלסברו.

זו הייתה אנגליה. יש גם את צפון אירלנד. לשמחתנו, היא בוחרת את כל הנציגים לכל 11 המועצות שלה פעם בארבע שנים וסוגרת עניין. אבל שיטת ההצבעה שלה קצת מייגעת להסבר. בדומה לבחירות לאסיפת צפון אירלנד, גם בבחירות המקומיות נעשה שימוש בשיטת הקול היחיד הנודד (STV). מבלי להיכנס לכל החישובים (בשביל זה אפשר להיכנס ללינק ששמתי קודם), בשיטה זו כל מחוז בחירה בוחר מספר מועמדים (כך שמפלגה מעמידה יותר ממועמד/ת בודד/ת, בניגוד לבחירות הכלליות או לשיטת הקול האלטרנטיבי באוסטרליה), והמצביעים מתבקשים לדרג את המועמדים השונים מהמפלגות השונות לפי עדיפות. במקרה שאין מספיק מועמדים שעברו את סף הקולות הנדרש כדי להיכנס למועצה בעדיפות הראשונה (שנקבע בהתאם למספר המושבים שמחוז בחירה מקנה ובהתאם למספר הקולות הכשרים), תתחיל ערימה של חישובים מעיקים עם העדיפויות הבאות כדי למלא את כל המושבים.
למה זה מעניין?
או, שמח ששאלתם. באופן כללי, בחירות מקומיות בבריטניה זה ביג דיל, מכיוון שמאז שנות השבעים פחות או יותר המוסכמות של מועצות לא מפלגתיות מתה, ועכשיו המועצות מפלגתיות למדי. ובניגוד לישראל, בה המפלגות הן בעיקר מקומיות (תל אביב 1, האשדודים וכו’), בבריטניה אלו המפלגות הלאומיות שמשחקות את המשחק. אם נתייחס למה שקורה השנה, באנגליה מדובר בשמרנים, הלייבור, הליברל-דמוקרטים, הירוקים וכדומה. בצפון אירלנד יהיה מדובר במפלגות הצפון איריות, כמו ה-DUP, שין פיין, UUP, הברית וכל השאר.
אמת, יהיו מפלגות שרצות בעיקר ברמה המקומית, אבל כולם יישאו עיניים למה שקורה עם המפלגות המוכרות, כיוון שהבחירות המקומיות נחשבות למבחן לדעת הקהל על המפלגות ברמה הלאומית. כמובן, התוצאות הן רק אינדיקציה, שכן אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות משמעותית נמוכים יותר לעומת הבחירות הכלליות ונערכות רק בחלק מהמדינה. ובכל זאת, זו ההזדמנות של כל מפלגה להוכיח את עצמה. למעשה, לא ממש יסתכלו כמה מושבים היא השיגה בפועל או על בכמה מועצות היא שולטת, אלא יראו כיצד היא שיפרה את המצב לעומת הבחירות הקודמות על אותם מושבים (כלומר, ארבע שנים אחורה). גם אם מפלגה תזכה ביותר חברי מועצה מכל מפלגה אחרת, אף אחד לא יסתכל על זה אם תהיה ירידה במספר חברי המועצה לעומת מה שהיה לפני ארבע שנים.
אבל יש השנה כמה דברים מעניינים שכדאי לשים אליהם לב.
ד”ש מ-2019
כאמור, צריך להסתכל ארבע שנים אחורה. במקרה שלנו, על 2019. בבחירות המקומיות של 2019 הבלוג היה רק בשלבי הקמה ולכן לא סיקר אותן, אבל ייתכן ששמעתם איך בחסות הפיאסקו של הברקזיט שתי המפלגות הגדולות חטפו חזק בראש. השמרנים, אז בראשות ת’רזה מיי, הפסידו לא פחות מ-1,330 חברי מועצה ו-44 מועצות ביחס ל-2015. הלייבור, אז בראשות ג’רמי קורבין, אמנם הפסידה הרבה פחות (84 חברי מועצה ושש מועצות), אבל כשמפלגת השלטון מפסידה כל-כך הרבה כל דבר שהוא פחות מרווח הוא בגדר מכה. שתי קבוצות עיקריות גרפו רווחים: הליברל-דמוקרטים (706 חברי מועצה ועשר מועצות) והעצמאים, נטולי השיוך המפלגתי (עוד 604 חברי מועצה ושתי מועצות בשליטת עצמאים, זאת בנוסף ל-37 מועצות בהן נוצר מצב בו לאף מפלגה אין רוב מוחלט). הסיבה לכך הייתה, כאמור, בעיקר הברקזיט, והעובדה שבריטניה נאלצה לבקש דחייה שנייה ליציאה מהאיחוד כי הפרלמנט לא הצליח להסכים על הסדר יציאה.

נחזור לענייננו: השנה המושבים שעומדים לבחירה זהים כמעט לחלוטין לאלו של 2019 (בשינויים קלים בגלל שינויי גבולות ועוד). זה אומר שלקיר סטארמר, ועוד יותר לרישי סונאק, יש הרבה מה להוכיח. ספק אם סונאק יוכל להחזיר את כל אותם 1,330 מושבים אבודים (כדי למצוא בחירות בהן הושג מספר ארבע-ספרתי של חברי מועצה שמפלגה הרוויחה יש לחזור ל-1999, אז השמרנים בראשות ויליאם הייג הוסיפו לעצמם 1,348 חברי מועצה חדשים), אבל כן יצפו ממנו לכמה מאות. אם הוא בכלל יצליח להפסיד חברי מועצה הרי שמצבו בכלל יהיה בכי רע, שכן זה אומר שהשמרנים עדיין לא הגיעו לתחתית. סטארמר יצטרך להשיג 85 חברי מועצה חדשים לפחות, כלומר לא רק לכסות על ההפסדים של קורבין, אלא גם להביא את המפלגה למצב טוב יותר מזה שהייתה בו ב-2015. וגם לאד דייווי, ראש הליברל-דמוקרטים, יהיה אתגר לא קטן: להראות שהוא מסוגל לשמור פחות או יותר על המתנה שהוא קיבל מ-2019, ולא להפסיד יותר מדי.
המוסדות הסגורים
מוקדם יותר השבוע בריטניה ציינה 25 שנים לחתימת הסכם יום שישי הטוב שסיים את תקופת הטרור (“הצרות”) בצפון אירלנד, אבל שם הממשלה והאסיפה המחוקקת עודן סגורות. הסיבה לכך היא הסירוב של ה-DUP להיכנס לקואליציה, ובגלל שחוקי המקום מחייבים ממשלה שכוללת גם את הגוש היוניוניסטי (תומכי ההישארות של צפון אירלנד בממלכה המאוחדת) וגם של הלאומנים (תומכי אחדות האי האירי), בלי ה-DUP (או לחלופין, בלי שין פיין) אין ממשלה. הסיבה של ה-DUP לעשות כך היא חוסר שביעות הרצון של חבריה מהסדרי הברקזיט, כולל מתווה וינדזור שהיה אמור לתקן חלק מהבעיות (הרבה מזה נובע גם מדוגמטיות של חלק מחבריה, שכופים את עצמם על החלקים היותר פרגמטיים במפלגה).
נכון לעכשיו כששואלים את ראש ה-DUP, ג’פרי דונלדסון, אם הוא לא חושש שהוא הרחיק לכת ושהדבר יפגע בו אלקטורלית, הוא מסביר שזה המנדט שהוא קיבל בבחירות לאסיפת צפון אירלנד ולכן הוא לא חושש. הבחירות המקומיות האלו יהוו אפשרות לבחון האם אכן דעת הקהל מרוצה מהתנהלות ה-DUP או שדווקא לא. עם טרור שעולה (כולל זריקת בקבוק תבערה על כוחות משטרה והנחת מטעני צינור בבית קברות בדרי, לפחות במקרה הראשון על-ידי גופים לאומניים פרה-צבאיים), ייתכן שהלחץ להחזיר את המוסדות יהיה קצת יותר דוחק. אם אכן המצב האלקטורלי של ה-DUP טוב, נראה הפסדים קטנים, הישארות במקום או אפילו רווחים (בהתחשב במגמה של ירידת הכוחות המסורתיים בצפון אירלנד, אני בספק שנחזה באחרון), יהיה ניתן לטעון כך. אם יהיו הפסדים של ממש, בטח ביחס למה שיקרה לשין פיין, העסק ייראה אחרת עבור דונלדסון.

כמובן, זה לא אומר שמשהו באמת יקרה. גם הבחירות המקומיות ב-2019 נערכו על רקע מוסדות משותקים (הפעם בגלל שין פיין, אבל חוסר היכולת לחזור לתפקד נבעה משתי המפלגות). שין פיין הצליחה לשמור על כוח וה-DUP איבדה שמונה חברי מועצה. בסופו של דבר היה צורך בבחירות כלליות עם איום יותר מוחשי על הכוח של שתי המפלגות לפני שהגיעו להסכם והמוסדות חזרו לפעול.
למה לצפות?
באנגליה, כך נראה, הנושא המרכזי יהיה חוק וסדר. גם השמרנים וגם הלייבור שמים את הדגש על אכיפת החוק וטיפול בפשיעה. לפי פרסומים, רישי סונאק מתכנן את הבחירות לסתיו 2024, אבל ייתכן שיהיו דברים שייאלצו אותו להקדים אותן עוד השנה, ולכן חשוב במיוחד להביא לאיזשהו הישג, או לפחות לא לפקשש יותר מדי. בצפון אירלנד יהיה מאבק של ממש בין אלו שלא מרוצים מהסדרי הברקזיט לבין אלו שרק רוצים שתהיה כבר ממשלה מתפקדת. שם דונלדסון יהיה צריך להוכיח שבאמת יש מאחוריו ציבור שמעוניין בהתנהלות שלו ושל ה-DUP. הרבה מונח על הכף, ובהחלט יהיה מעניין.