פוסט אורח: הכדורגל לא חזר הביתה, לאנגליה. אוהדים מסוימים קיבלו את ההפסד רע במיוחד, והפנו עלבונות גזעניים כלפי שחקני הנבחרת השחורים. דרור שרון מבקשת להזכיר שהמתקפה הנוכחית נגד בוקאיו סאקה, מרקוס רשפורד וג’יידון סנצ’ו היא חלק מגל גזענות ששטף את הכדורגל האנגלי השנה, שבו גלשה האלימות נגד שחקנים לא לבנים מהמגרש לרשתות החברתיות | בתמונה: ציור קיר של מרקוס רשפורד במנצ’סטר, לאחר תיקון השחתתו (צילום: Dunk, פליקר)

כששוער נבחרת איטליה, ג’אנלואיג’י דונארומה, הדף את בעיטת העונשין של בוקאיו סאקה, בועט הפנדל בן ה-19 מנבחרת אנגליה לא הצליח לעצור את הדמעות. ההחמצה של סאקה הייתה השלישית של אנגליה בדו-קרב הפנדלים שהכריע את כמר היורו, אחרי החטאות של מרקוס רשפורד וג’יידון סנצ’ו. ברגע ההוא הבינו באנגליה שזה נגמר: איטליה הוכתרה לאלופת אירופה. הכדורגל לא חזר הביתה גם הפעם.

מאמן הנבחרת, גארת’ סאות’גייט, מיהר לקחת אחריות על ההפסד במשחק. הוא הסביר שהבחירה להעלות למגרש בדקה ב-120 שני שחקנים “קרים”, שלא נגעו בכדור עד לבעיטות העונשין, הייתה שלו בלבד, ושחמשת הפנדליסטים שבחר היו הטובים ביותר על המגרש: “אני רוצה שהשחקנים ידעו שהם לא לבד. אנחנו מנצחים ומפסידים כקבוצה. הפנדלים היו החלטה שלי […] כמובן שזה ישבור לבחורים את הלב, אבל זאת לא אשמתם”.

זה לא עזר. שעה שרוב אוהדי אנגליה התאבלו על ההפסד, חלקם פתחו במתקפה גזענית אלימה ברשתות החברתיות נגד השחקנים הצעירים שהחטיאו בפנדלים – שלושתם שחורים ממוצא קריבי או אפריקאי. בדרום מנצ’סטר הושחת ציור קיר עם דמותו של רשפורד, בן העיר ושחקן מנצ’סטר יונייטד, שהוביל השנה את הקמפיין להספקת ארוחות לילדים ממשפחות מעוטות יכולת.

התגובות למתקפה הגזענית כללו, לצד גינויים חריפים, גם ביטויי תמיכה ואהדה לשלושת השחקנים. ה-FA ונבחרת אנגליה מיהרו לפרסם הודעות גינוי שהבהירו כי אין מקום לגזענות בקרב אוהדי הנבחרת. ראש הממשלה בוריס ג’ונסון, הנסיך ויליאם המכהן כנשיא ה-FA ורבים אחרים הצטרפו לגינוי. חברת טוויטר הודיעה שהסירה יותר מאלף ציוצים והשעתה לצמיתות מספר חשבונות משתמש בעקבות ציוצי השטנה שלהם נגד כדורגלני הנבחרת, וגם פייסבוק הכריזה שהיא פועלת להסרת תגובות גזעניות מרשת ומחברת הבת שלה, אינסטגרם. משטרת לונדון פתחה בחקירה בעניין התגובות הגזעניות ברשתות. תושבי מנצ’סטר כיסו תוך זמן קצר את הגרפיטי על הקיר של רשפורד, וקישטו אותו בדגלים, לבבות, ופתקים עם מסרי תמיכה מעודדים. למחרת, ציור הקיר שוחזר.

https://twitter.com/MarcusRashford/status/1415024091535400965

רשפורד עצמו הביע אכזבה וחרטה על הפנדל שהחמיץ, הודה לחבריו לנבחרת ולקהילה במנצ’סטר. הוא ציין שהוא מודע לכך שבענף הספורט שבחר בו יהיה עליו לקרוא דברים הנכתבים עליו, “בין אם זה על צבע עורי, על המקום בו גדלתי, או על מה שאני עושה כשאני מחוץ למגרש. אין לי שום בעיה לקבל ביקורת על רמת המשחק שלי, בעיטת העונשין שלי לא הייתה טובה מספיק […] אבל לעולם לא אתנצל על מי שאני או על המקום שממנו הגעתי”.

שנאה בימי קורונה

התגובות הגזעניות להפסד בגמר היורו לא הופיעו יש מאין. בשנה האחרונה מתנהל בבריטניה דיון ער באפליה ממסדית כלפי שחורים ומיעוטים אתניים אחרים. הדיון מושפע בחלקו מתנועת Black Lives Matter (BLM) האמריקאית, אך הוא נוגע גם בבעיות ייחודיות לבריטניה, בהיסטוריה האימפריאלית שלה ותפקידה בסחר העבדים הטרנסאטלנטי, ובאפליה המתמשכת נגד בריטים ממוצא קריבי ואפריקאי.

המחאה הגיעה עד מהרה גם לכדורגל. ביוני 2020 נפתחו מחדש משחקי הליגה האנגלית, לאחר שהושהו בתקופת הקורונה. הפתיחה המחודשת של הליגה אירעה זמן קצר לאחר רצח ג’ורג’ פלויד במיניאפוליס והתפשטות המחאות נגד אלימות המשטרה בארצות הברית. שחקני, מאמני ושופטי הליגה החליטו לכרוע ברך לפני שריקת הפתיחה של משחקי הליגה, בסולידריות עם תנועת BLM. השחקנים המשיכו לנקוט במחווה עד סוף העונה, וחידשו אותה עם פתיחת עונת הליגה הבאה.

בדצמבר 2021 התייחס שחקן טוטנהם וקפטן נבחרת אנגליה, הארי קיין, לשאלה אם יש טעם להמשיך לכרוע ברך לפני המשחקים, ואמר: “זה נותן לאנשים הזדמנות נפלאה להסביר למה אנחנו עושים את זה ולהבהיר את הנקודה. חינוך הוא הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים לעשות. מבוגרים יכולים ללמד את הדורות הבאים מה זה אומר, ומה זה להיות ביחד ולעזור זה לזה, לא משנה מה הגזע שלך”.

אבל כעבור כמה חודשים של מחאה, הלכו והתרבו גם התבטאויות ואיומים גזעניים נגד שחקני שחורים. האיומים לא עצרו בפרמייר ליג – ליגת הגברים הבכירה באנגליה – והגיעו גם לליגות הנמוכות יותר, לליגת הנשים, ולליגות של ויילס וסקוטלנד. כמובן, ההטרדות הגזעניות ברשתות החברתיות לא התחילו בגלל מחאת השחקנים, ותקריות דומות נרשמו גם לפניה – אך הן החריפו והתגברו במקביל למחאה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by FBB (@footballbeyondborders)

בינואר 2021 פתחה משטרת מנצ’סטר בחקירה בעקבות הודעות גזעניות שנשלחו לשחקני מנצ’סטר יונייטד מרקוס רשפורד, אקסל טואנזבה ואנתוני מרסיאל. באפריל הכריזו מספר מועדונים בבריטניה, ובהם ברמינגהם סיטי, סוונסי סיטי וגלאזגו ריינג’רס על חרם בן שבוע על הרשתות החברתיות, במחאה על ההודעות הגזעניות שנשלחו לשחקניהם. בהמשך החודש, הצטרפו אליהם ארגוני הכדורגל המרכזיים באנגליה, ובהם ה-FA, הליגות הבכירות לגברים ולנשים, ארגון Kick it Out הפועל נגד גזענות בכדורגל, וארגון האוהדים, והכריזו על חרם נוסף, בן שלושה ימים. הארגונים דרשו מחברות המדיה החברתית להחמיר את הפיקוח על שיח שנאה בפלטפורמות שלהן, על ידי סינון והסרה של פוסטים, ויצירת דרישות הזדהות שיגבילו את האנונימיות של המשתמשים.

לאורך השנה החולפת, התגלו שוב הרשתות החברתיות כחרב פיפיות: מצד אחד, הן העניקו לשחקני הכדורגל פלטפורמה לתקשורת בלתי אמצעית עם האוהדים, ואפשרו להם להביע את עמדתם בנושאים פוליטיים וחברתיים. מצד שני, הן מאפשרות למשתמשים אלמונים להשתלח בשחקנים באלימות וגזענות, ואינן חולקות את הדאטה שהן אוספות עם רשויות אכיפת החוק. כך, גם בשנה שבה הוטלו מגבלות משמעותיות על נוכחות הקהל באצטדיונים בגלל מגיפת הקורונה, נראה שהגזענות בכדורגל רק הלכה והחריפה. אם אצטדיוני כדורגל מאפשרים לאוהדים לשבור, בחסות האנונימיות שבהשתייכות לקהל גדול, את החוקים שמחוץ למגרש – לקלל, להשתולל, ולקרוא קריאות גזעניות, מיזוגניות והומופוביות – הרי שהרשתות החברתיות החלו למלא בשנים האחרונות תפקיד דומה.

זיכרון לטווח קצר, זיכרון לטווח ארוך

ואז הגיעה אליפות אירופה. בשבועות שלפני תחילת הטורניר התקיים באנגליה דיון ער בשאלה כיצד יש להגיב להחלטת שחקני הנבחרת לכרוע ברך בפתיחת משחקי הטורניר. סגל הנבחרת הנוכחי נחשב לסגל צעיר ומגוון מבחינה אתנית, ושחקניה הביעו מחויבות למחאה. סאות’גייט והצוות בהובלתו תומכים בשחקנים, והצטרפו אליהם בכריעת ברך בפתיחת משחקי הנבחרת. ב-12 ביוני, שעות אחדות לפני תחילת המשחק הראשון של אנגליה בטורניר, מול קרואטיה, קרא ה-FA לאוהדים להימנע מקריאות בוז לשחקנים הכורעים ברך. במשחק עצמו, קריאות הבוז נבלעו ברעש מחיאות הכפיים וקריאות העידוד לשחקנים. עם זאת, היו גם מי שהיססו לתמוך במחאה.

כששרת הפנים, פריטי פאטל, נשאלה על קריאות הבוז של האוהדים, היא השיבה כי “בכל הכנות, זו בחירה שלהם”. כשנשאלה אם הייתה מצטרפת לקריאות הבוז בעצמה, השיבה פאטל כי “לא הלכתי למשחק כדורגל, כך שלא יצא לי לשקול את זה – אבל אני העמדה שלי היא שאנחנו צריכים ללמוד מהעבר שלנו, לא לנסות לשכתב אותו”. כעת, לאחר שגינתה את המתקפות הגזעניות על שחקני הנבחרת, זכתה פאטל לביקורת על העמדה שהביעה בתחילת הטורניר. בתגובה להודעת הגינוי של פאטל, כתב הבלם טיירון מינגס בחשבון הטוויטר שלו: “את לא יכולה לשפוך שמן למדורה ולתאר את המסר שלנו נגד גזענות כ’פוליטיקה של מחוות’, ואז לטעון שאת מזועזעת כשהדבר שנגדו מחינו מתרחש”.

היום (ד’), סיפר ג’ונסון בפרלמנט על פגישה שערך עם נציגי חברות המדיה החברתית, בה הבהיר כי בכוונתו לקדם חקיקה שתאפשר לממשלה להטיל קנס של עד 10% מהרווחים הבינלאומיים של חברות שלא ינקו את הפלטפורמות שלהן מגילויי גזענות ושנאה. בהמשך הצהיר ג’ונסון על כוונת הממשלה להרחיב את סמכויות בתי המשפט להוציא צווי הרחקה נגד אוהדי כדורגל, כך שיכסו גם התבטאויות גזעניות ברשת. “אם אתה אשם בגידופים גזעניים נגד שחקני כדורגל, לא תוכל ללכת למשחק”, סיכם ג’ונסון, “בלי אם ובלי אבל, בלי הנחות ובלי תירוצים”.

למרות הרטוריקה הלוחמנית, לא ברור עד כמה ניתן יהיה לאכוף זאת: האם חברות המדיה החברתית יסכימו לחלוק מידע אישי על משתמשים שהתבטאו בגזענות? איך יתמודדו בתי המשפט עם קטינים המפיצים תוכן גזעני ברשתות? מה לגבי משתמשים שכלל אינם תושבי הממלכה המאוחדת, ושבין כה וכה צופים במשחקים בטלוויזיה, ולא במגרשים? ואיך תוכח אשמתם של משתמשים? כדי להוציא צווי הרחקה דרוש דיון אינדיבידואלי בעניינו של כל משתמש המואשם בפרסום תוכן גזעני באינטרנט. ספק אם רשויות אכיפת החוק יוכלו להגיע לכל אחד מהמשתמשים שפרסמו תוכן כזה בחודשים האחרונים, ואפילו בימים האחרונים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Marcus Rashford MBE (@marcusrashford)

הגזענות בכדורגל אינה ייחודית לאנגליה, ובוודאי שאינה תופעה חדשה. שירים, מחוות ועלבונות גזעניים היו עניין שבשגרה בטריבונות של אנגליה בשנות השבעים והשמונים – עשורים המזוהים כתקופת השיא של החוליגניזם בכדורגל האנגלי, שהדימוי שהתבסס בהם המשיך לרדוף את האוהדים האנגלים שנים לאחר מכן. ויו אנדרסון, השחקן השחור הראשון בנבחרת אנגליה, זוכר היטב את הבננות, האגסים והתפוחים שנזרקו עליו מהקהל ואת הנהמות שהושמעו לעברו בתחילת הקריירה שלו. לפני הופעת הבכורה של סיריל רג’יס בנבחרת ב-1982, השחקן קיבל בדואר קליע ומכתב שאיים שאם יעז לעלות על הדשא, יספוג קליע לברכיים. ב-1988, צולם שחקן ליברפול ג’ון בארנס כשהוא בועט מהמגרש קליפת בננה שנזרקה עליו. ובכל זאת, בפברואר טען אנדרסון כי גל הגזענות ששוטף את הכדורגל האנגלי גרוע יותר מאי פעם. “בזמני, עלבונות גזעניים נגד שחקני כדורגל נשארו באצטדיון. זה נגמר כשירדת מהמגרש. השחקנים של היום כבר לא יכולים להתחמק מזה”.

דרור שרון היא דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *