פוסט אורח: בשל ההעפלה התקדימית של נבחרת אנגליה לגמר היורו מילות השיר “It’s Coming Home” נשמעות בכל פינה באנגליה. עמרי לוין מנסה להבין מה בדיוק חוזר הביתה. בדרך הוא עובר במשחק המפנה מול הונגריה ב-1953, הניצחון במונדיאל 1966, התדמית שנוצרה לנבחרת האנגלית ועד לשיר המפורסם מ-1996. הכדורגל גם מציב שאלות גדולות יותר בפני האנגלים, אבל נראה שהיום הם תופשים את הנבחרת באופן הרבה יותר בוגר | בתמונה: המלכה אליזבת’ השנייה ובובי מור עם גביע הזכייה במונדיאל 1966 (צילום: מוזיאון המדע והמדיה הלאומי)
השיר הבלתי נשכח של דייוויד בדיל והלייטנינג סידס מ-1996, Three Lions (או בשמו הלא רשמי “It’s Coming Home”) מושמע ומושר בכל פינה באנגליה לקראת הגמר הגדול נגד איטליה. קספר שמייכל, שוער נבחרת דנמרק, יריבתה של אנגליה בחצי הגמר, נשאל במסיבת העיתונאים לפני המשחק על השיר (שהוא מזמן כבר סיסמא) והשיב: “מתי זה בכלל היה בבית?”. אם אמנם אותו “It” ש”מגיע הביתה” הוא גביע אירופה, שמייכל צודק: אנגליה זכתה פעם אחת בגביע העולם, אך מעולם לא באליפות אירופה.
אלא שההבנה של שמייכל, של שאר העולם, ואפילו של שאר חלקי הממלכה המאוחדת שרואה באוהדים האנגלים שחצנים הסבורים שהנבחרת שלהם היא הכי טובה בעולם למרות שבארון הגביעים שלה יש גביע אחד בלבד בן 55 שנה, רואה רק חלק אחד של המשוואה. כמובן, השחצנות האנגלית ביחס לנבחרת היא תופעה קיימת מאז ומעולם: קחו לדוגמא את טור הפרשנות הזה מ-2003 שחוזה כי הדור ההו-כה-מוכשר של צעירים אנגלים יזכה ביורו 2008. אנגליה אפילו לא העפילה ליורו 2008. למרות זאת, שנתיים אחר כך, שוב באנגליה היו משוכנעים שהפעם זה שלהם: סגל אנגלי מוכשר ומנוסה נסע לגביע העולם בדרום אפריקה. גרמניה הביסה את האנגלים 4:1 בשמינית הגמר.
אבל אולי הפעם הכל יהיה אחרת. הפעם האחרונה בה נבחרת אנגליה הגיעה לגמר טורניר גדול כלשהו הייתה הזכייה בגביע העולם ב-1966, שנערך אצלה בבית. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה אנגליה ניצחה את גרמניה במשחק נוקאאוט, עד הטורניר הנוכחי. השוער ג’ורדן פיקפורד שבר את שיא הדקות הרצופות ללא ספיגת שער שנקבע באותה שנה מהוללת. ניצחון בחצי גמר, וגמר, ושיאי הגנה ושיאי ניצחונות – ובסוף כל משפט שכותבים באנגלית מופיע הצירוף “בפעם הראשונה מאז 1966”. גם ב-2021, שוב נבחרת שלושת האריות מגיעה לגמר של טורניר גדול, שוב הבמה היא אצטדיון וומבלי, אם כי הוא כבר לא מכונה “אצטדיון האימפריה” כמו בתחילת המאה. אין עדות טובה מזו לתהליך שעברה אנגליה במאה השנים האחרונות.
ההפתעה ההונגרית
בנוסף לעובדה שהאנגלים, כאמור, תמיד סבורים שהנבחרת שלהם היא הטובה בעולם, קיימים גם רגשי נחיתות עמוקים לגבי הנבחרת הנובעים מחוסר יכולת להפנים שהאמת נמצאת איפשהו באמצע; אנגליה היא לא הנבחרת הכי טובה בעולם, אפילו אם תזכה. אין לצפות ממנה, לפחות כרגע, להגיע בכל טורניר לחצי הגמר או לגמר. מצד שני, היא בהחלט נבחרת חשובה שמשחקת לא רע בכלל ויכולה מדי פעם להפתיע, והספורט הלאומי של הפיכת המאמן והשחקנים לשק חבטות ומושא ללעג אחרי כל כישלון לזכות בגביע הוא מטופש במיוחד. כיצד ניתן להסביר תסביך כזה? נתחיל מכך שנבהיר שמה ש”מגיע הביתה” אינו הגביע ולא היה אף פעם, ונתחיל בנקודת זמן אחרת לגמרי: לא 1966, גם לא 1996, אלא 1953.
בנובמבר 1953 הגיעה “נבחרת הפלא” ההונגרית בראשות פרנץ פושקאש ונאנדור הידגקוטי לשחק בוומבלי נגד אנגליה. הונגריה נחשבה אז לנבחרת הטובה בעולם, ולמרות שלא זכתה בגביע עולמי (היא הגיעה לגמר שנה מאוחר יותר), היא התגאתה במדליית זהב אולימפית מהמשחקים בהלסינקי שנה קודם לכן. היא לא הפסידה משחק שלוש שנים ברציפות, והדהימה את היריבות שלה באמצעות סגנון טקטי חדשני של מסירות מהירות וחילופי מקומות. סגנון זה נחשב לאבי “הטוטאל פוטבול” ההולנדי של שנות ה-70 ולכן ל”סבא” של סגנון ה”טיקי-טאקה” שובה העין המזוהה עם ברצלונה ונבחרת ספרד. אם המשחק הזה, שכונה בתקשורת האנגלית “משחק המאה”, היה מתקיים היום, השחקנים ההונגרים הטובים ודאי היו עוברים לקבוצות מחוץ להונגריה, אפשר להניח שכמה מהם היו מגיעים לליגה האנגלית וזוכים לאור הזרקורים של התקשורת הבריטית. בנוסף, המאמן האנגלי ודאי היה צופה בסרטונים רבים של הנבחרת ההונגרית, מנתח את המשחקים ומתכונן כהלכה למשחק נגד הסגנון ההונגרי.
אבל ב-1953, פחות מעשור אחרי המלחמה, באנגליה לא הכירו הרבה שחקנים זרים ולא סברו שיש לכדורגל האנגלי דבר מה ללמוד מאירופה. גביע העולם בכדורגל עדיין לא נתפס כחשוב במיוחד, כמו גם כל תחרות כדורגל אחרת שלא על אדמת בריטניה. אחרי הכל, היו אלה בתי הספר הפרטיים של אנגליה הוויקטוריאנית שהמציאו את הכדורגל המודרני, ובוגריהם היו השגרירים שלו: בכל מקום, מארגנטינה ועד בלגיה, הוקמו מועדוני כדורגל על ידי מהגרים אנגלים. עד היום לקבוצות הללו קוראים “מילאן” ולא מילאנו, “ריבר פלייט” ולא ריו דה לה פלאטה, “אתלטיק בילבאו” ולא אתלטיקו. מה כבר יכולה לעשות נבחרת הונגרית נגד 11 השחקנים שמייצגים את מולדת הכדורגל? אלא שהחבורה ההונגרית המוכשרת רמסה את אנגליה. 6:3 מוחץ בוומבלי, מול 100 אלף אנגלים המומים. הידגקוטי התכבד לכבוש שלושער ופושקאש עוד צמד שערים. מי שהיה שם יכול להישבע שהתוצאה הייתה יכולה להיות עוד יותר גרועה לאנגליה. אכן, משחק הגומלין בבודפשט נגמר בתוצאה 7:1 להונגרים, תבוסתה הקשה ביותר של אנגליה עד היום הזה.
השיעור
התבוסה המחפירה בבית האירה את עיני האנגלים, לראשונה, לעובדה שהנבחרת שלהם אינה טובה כפי שחשבו ושאולי בכל זאת יש גם כמה מוחות כדורגל מבריקים במקומות אחרים שכדאי ללמוד מהם. קבוצות אנגליות החלו לשחק בסגנון שונה. סגל הנבחרת עבר מהפכה. כובש השער האחרון לזכות אנגליה באותו יום בוומבלי היה אחד השחקנים שנופו מהנבחרת ולא זומנו עוד בעקבות ההשפלה: שמו היה אלף ראמזי. 13 שנים אחר כך, דווקא ראמזי מצא גאולה פרטית כמאמן אנגליה כשהוביל אותה, באותו אצטדיון ממש, לגביע עולמי ראשון ובינתיים אחרון, ב-1966.
העשורים שבאו אחר-כך התאפיינו בציפייה לשחזר את ההישג, תקווה שנכזבה בכל פעם. צורם במיוחד היה הניגוד בין השליטה של הקבוצות האנגליות באירופה בזירת המועדונים (אפילו קבוצות אנגליות כמו אסטון וילה ונוטינגהאם פורסט זכו בגביע אירופה), לעומת הכישלון המתמשך של אותם שחקנים כאשר הם לבשו את החולצה הלבנה עם שלושת האריות. בעשורים הללו נולדה התדמית של נבחרת אנגליה ככזו שמבטיחה הרבה על הנייר, אך מקיימת מעט מאוד. שוב ושוב המציאות טפחה על פני האנגלים, שוב ושוב הם הגיעו לטורנירים גדולים עם שכנוע עצמי עמוק שהם המועמדים המובילים לזכות. עד הפעם הבאה.
הולדתו של It’s Coming Home
ואז הגיע יורו 1996, אנגליה שוב אירחה טורניר גדול, והסיסמא “Football is Coming Home” נכנסה לחיינו. לא הגביע הוא שמגיע הביתה, אלא הכדורגל. בעצם העובדה שהטורניר משוחק באנגליה ועיני עולם הכדורגל שוב נשואות אליה – הכדורגל בא הביתה. שימו לב למילות השיר “Three Lions” שנכתב במיוחד לאותו טורניר: זה שירם של אוהדים שעייפים מכישלונות, אכזבות ולבבות שבורים, לא של אוהדים המשוכנעים בעליונות הנבחרת שלהם על פני כל היתר. אוהדים שמכירים בכך שאין לנבחרת שלהם את הברק הגרמני, הסדר האיטלקי, היכולת האישית הברזילאית או הפילוסופיה של הולנד. אז מה נשאר לאנגלים? גאוות יחידה על היותם מולדת הכדורגל. זכייה, כביכול, תסגור את המעגל ותזכיר את העובדה הזו לכל העולם, אבל עצם קיומו של הגמר בוומבלי הוא תזכורת לכך. בעצם, “זה” כבר הגיע הביתה מזמן.
האם האנגלים באמת צריכים את זה? בניגוד ל-1996, בעיצומו של עשור שחון במיוחד לכדורגל האנגלי באירופה אחרי שנים של חוליגניזם, אסונות והזנחה, הליגה האנגלית היא העשירה והחזקה בעולם, גם אם מתקיים דיון ער בשאלה עד כמה היא בכלל אנגלית. כשההצגה הגדולה שנקראת טורניר נבחרות בינלאומי תסתיים, בימי שגרה – השחקנים הטובים בעולם ימשיכו להגיע לאנגליה כי בברנלי מרוויחים יותר כסף משידורי טלוויזיה מאשר בבאיירן מינכן. צ’לסי אלופת אירופה, לפני שנתיים זו הייתה ליברפול. שתיהן ניצחו בגמר יריבות אנגליות אחרות.
הדרך לבגרות
ובכל זאת, חשוב לאנגלים לענות לעצמם על השאלה הקיומית – אם אנחנו לא אימפריה, אז מי אנחנו, ומה אנחנו? מה מקומנו מול שאר חלקי בריטניה? מה מקומנו מול אירופה? מה מקומנו מול העולם (בכדורגל כמובן, כל ניסיון להשליך מכך על תחומים אחרים הוא על אחריות הקוראים)? נבחרת אנגליה – מצליחה, אופטימית, מייצגת את כל האנגלים – יכולה לסייע לאנגליה לענות על השאלות הללו. אולי אחרי שנים של אכזבות, החל באותה מפלה מול ההונגרים, דרך המשחק המפורסם נגד ארגנטינה של מרדונה, וכלה בהפסד המביך לאיסלנד ביורו 2016, אנגליה סוף סוף בוגרת מספיק כדי להבין שעולם הכדורגל לא בהכרח סובב סביבה, ודאי לא סביב הנבחרת שלה. לפני גביע העולם ב-2018, הכי מוצלח של אנגליה מאז 1966, לא היו מהנבחרת ציפיות גדולות. ההתאחדות האנגלית לכדורגל, שבאופן מסורתי ערפה ראשים אחרי כל כישלון בטורניר גדול, הפעם החליטה להאריך את החוזה של המאמן בכל מקרה. הדחה של אנגליה בשלב מתקדם נתפסת כהצלחה, לא ככישלון.
זו בגרות שהיא שלב חשוב בדרך ללמידה מטעויות העבר והפסקת הציפיות הלא מציאותיות והביקורות הארסיות לפני ואחרי כל טורניר. מי שיש לו בגרות כזו – בשל גם לזכות בגביע. האיש שהחמיץ את בעיטת העונשין המכריעה בחצי הגמר נגד גרמניה ב-1996, גארת’ סאות’גייט, מאמן כיום את הנבחרת ומנסה להגשים עוד סיפור גאולה פרטי, כמו זה של אלף ראמזי ב-1966. לעבור את גרמניה הוא כבר הצליח, ולהגיע לגמר, בניגוד ל-1996, הוא הצליח גם כן. אפשר כבר לומר שגם בכל הקשור להרגעת מחול השדים הקבוע סביב אנגליה והפקת לקחים מהעבר – הוא הצליח ובגדול.
מנגד, ייתכן שזכייה בגביע רק תחזק את רגשי העליונות האנגלים שסוף סוף יקבלו אחיזה כלשהי במציאות. שוב שגעון גדלות שמוביל לחוסר רצון להשתפר וללמוד, שמוביל לקיפאון, שמוביל לפער משאר העולם שלוקח עשרות שנים לתקן. אם אנגליה תזכה, יהיה כיף מאוד להיות בלונדון וגם אני אצא לחגוג. ואולי זה לא מקומי ללחוש לאנגלים, תוך כדי דמעות על בצורת התארים שהסתיימה סוף סוף בזכייה היסטורית, או דמעות על הפסד לאיטליה החזקה, שגם להיות נבחרת טובה שהיא לא הנבחרת הכי טובה בעולם – זה ממש ממש בסדר.