פוסט משותף לבלוג של יזמות אירלנד ישראל (Ireland Israel Business) וליס מיניסטר: האם צפון אירלנד עומדת בפני צומת דרכים? ההודעה של ממשלת בריטניה לממשלה המקומית בצפון אירלנד על הכוונה להקים מתקני מכס חדשים בנמלי צפון אירלנד גרמה למהומה רבה. הדבר קורה על רקע מה שנראה כהטעיה של בוריס ג’ונסון את הציבור: זה הבטיח במהלך קמפיין הבחירות שלא יהיה גבול פנימי בין האי הבריטי לצפון אירלנד, למרות שהדבר היה ברור מהסכם הברקזיט אליו הגיע. בזמן שבבריטניה זועמים על ג’ונסון מבלי להבין מה קורה באירלנד, נראה שהיוניוניסטים בצפון אירלנד מתחילים לנוע לעבר איחוד עם הרפובליקה שמדרום | בתמונה: נמל בלפסט, בו בקרוב יחלו לבדוק סחורות שמגיעות מבריטניה (צילום: General Views)
פרישה מאיחוד מסוגו של האיחוד האירופי בצורה חלקה זו משימה לא פשוטה לכל מדינה. למדינה כמו בריטניה, שחייבת גבול פתוח בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית, זו בכלל משימה כמעט בלתי אפשרית. היה נראה שנמצא איזשהו פתרון לעניין הזה, שאפשר את העברת הסכם היציאה של בוריס ג’ונסון בפרלמנט לאחר בחירות 2019. אבל בשבוע האחרון הפתרון שנמצא מתחיל ליצור בעיות מול צפון אירלנד.
קצת רקע
באוקטובר בוריס ג’ונסון הצליח לקחת את החלקים הבעייתיים מהסכם היציאה של ת’רזה מיי, ולהחליף אותם במתווה חדש לבעיית הגבול באי האירי. במקום ה-backstop שעשוי היה להשאיר את הממלכה כולה כבולה לחוקי האיחוד מבלי אפשרות יציאה, ג’ונסון הציע פרוטוקול אחר. לפי הפרוטוקול החדש, סחורות שייכנסו לצפון אירלנד יצטרכו לעבור בדיקות בנמלים, כולל במקרים בהם הסחורה מגיעה מהאי הבריטי. על הסחורה מבריטניה יוטל מכס למעט במקרים ספציפיים שייקבעו על-ידי ועדה מיוחדת, כדי להימנע מהברחות לרפובליקה האירית. אם הסחורה לא תגיע לרפובליקה, ממשלת בריטניה תצטרך לפצות את משלמי המכס. לעומת זאת, על סחורה שמגיעה מצפון אירלנד לאי הבריטי לא יוטלו מכסים. בנוסף, צפון אירלנד תישאר כפופה לחלק מחוקי האיחוד הנוגעים לסחורות וייצור. זאת, כדי לאפשר לסחורות לנוע בחופשיות בתוך האי האירי.
המשמעות של העניין הזה דיי ברורה: גבול פנימי בתוך הממלכה המאוחדת, בין צפון אירלנד לבריטניה. ולא סתם, צפון אירלנד תהיה בעמדת נחיתות: סחורות שמגיעות אליה מבריטניה יצטרכו לעבור בדיקות מכס. סחורות שיעשו את הכיוון ההפוך – לא. נכון שהממשלה תפצה את משלמי המכס אם הם לא יעבירו את הסחורה לשטחי האיחוד האירופי, אבל הסחורה כבר לא תוכל לנוע בחופשיות בתוך אותה ישות מדינית.
ההסכם עם הפרוטוקול הזה עבר בפרלמנט על אפה וחמתה של ה-DUP הצפון אירית והיוניוניסטית, שהתנגדה הן לגבול הפנימי והן למנגנונים שניתנו לאסיפת צפון אירלנד כדי לאשרר את ההסדר הזה פעם במספר שנים. בנובמבר, לאחר שמערכת הבחירות יצאה לדרך, בוריס ג’ונסון ניסה לשכנע שלא באמת יהיה גבול פנימי. בתחילה הוא טען שסחורות לא יעברו מכס בשום כיוון בין צפון אירלנד לבריטניה, והבטיח לשלוח את מי שיספר לו על טפסי מכס לזרוק אותם לפח האשפה. בהמשך, הוא אמר שלא יהיו מכסים על סחורות שיעברו מצפון אירלנד לבריטניה, והמכס לא יוטל על סחורות שיגיעו לצפון אירלנד אלא על סחורות שיגיעו לרפובליקה. רבים טענו שהוא הטעה את הציבור עם הטענה הזו.
שניים מתוך שלושה
נשאלת השאלה למה היה צריך פתרון מסובך כל-כך, אז הנה תזכורת: הברקזיטרים היו שמחים לשלושה אלמנטים בברקזיט שלהם. ראשית, עצמאות מחוקי האיחוד האירופי, מסיבות ברורות. שנית, גבול פתוח בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית, כדי לשמור על הסכם יום שישי הטוב. שלישית, איחוד רגולטורי בין צפון אירלנד לאי הבריטי, כדי לשמור על הממלכה מאוחדת. הבעיה היא שאפשר להשיג רק שניים מתוך השלושה: בשביל עצמאות מלאה מהאיחוד צריך מכסים, שמצריכים גבול. בשביל גבול פתוח צריך אחידות רגולטורית בין האיחוד לבין צפון אירלנד לפחות. בשביל איחוד רגולטורי בתוך הממלכה, צריך שההחלטות לגבי ההסכם יהיו זהות לגבי שני צדי הים האירי.
בהינתן שניתן לקבל רק שניים מתוך השלושה, היה צריך לקבל החלטה. ת’רזה מיי ויתרה על עצמאות מלאה מחוקי האיחוד, לפחות עד שתימצא דרך לרבע את המעגל. כך נוצר ה-backstop הידוע לשמצה. הדבר לא התקבל היטב בציבור, וכידוע היא נאלצה להתפטר. בוריס ג’ונסון החליט לוותר על היעדר גבול פנימי בתוך הממלכה המאוחדת, בהינתן שהברקזיטרים לא יקבלו כפיפות לאיחוד ושאף אחד לא רוצה להביא לקריסת הסכם יום שישי הטוב. כך התקבל ההסדר המוזר הזה.
התפתחויות אחרונות
לפני כשבוע וחצי, הממשלה התחילה במהלכים הדרושים להפיכת הפרוטוקול הזה לישים. לכן, היא הודתה לראשונה שיהיו בדיקות מכס שיוטלו על סחורות שיעברו בים האירי. הממשלה הבריטית כתבה לממשלת צפון אירלנד שמתקנים חדשים לבדיקת מכסים יוקמו בחלק מנמלי צפון אירלנד. דובר מטעם ממשלת בריטניה טען שהיא תמיד הייתה ברורה לגבי העניין הזה. אמת, מי שקראו את ההסכם ראו שאכן יהיה צורך בבדיקות מכס פיזיות של סחורות שייכנסו לצפון אירלנד. ועדיין, בקמפיין הבחירות ג’ונסון ניסה לשכנע שלא יהיו שום בדיקות פיזיות.
שבוע לאחר מכן, ברביעי (20.5), הממשלה שוב אישרה שאכן הולכים לקום מתקני מכס בנמלי צפון אירלנד. מסמך שלה טען שהדבר לא יוצר גבול פנימי בין צפון אירלנד לבריטניה. השר מייקל גוב ניסה לשכנע שבעצם החידוש הוא מאוד קטן. לדבריו, “זה הגיוני” לפקח על סחורה חקלאית שמגיעה לצפון אירלנד כדי לוודא שהיא עומדת בתקני הבריאות. “זה אומר הרחבה מסוימת של התשתית הקיימת לטובת תהליכים חדשים”. הוא הבטיח שאספקת הסחורה לצפון אירלנד מהאי הבריטי לא תיפגע.
האופוזיציה, כמובן, תקפה. רייצ’ל ריבס, מקבילתו של גוב בממשלת הצללים, טענה שהממשלה “לא מעוניינת להודות בהיקף ההרחבה המלא” של המכסים על הסחורות שיגיעו לצפון אירלנד. אליסטייר קרמיקל, דובר המפלגה הליברל-דמוקרטית לענייני ברקזיט, טען שהממשלה נכשלה בהענקת הבהירות הנדרשת לעסקים. כמו כן, הוא האשים את בוריס ג’ונסון בחוסר הגינות עקב הטענות שהעלה בנובמבר.
כל הדברים האלו ידועים מאז אוקטובר. זה ברור מאוד מההסכם עצמו. אבל ג’ונסון לקח את אותם אלמנטים של סחר בהם אכן לא יהיה צורך להתמודד עם מכס, והציג אותם כחזות הכל. העובדה שבודקי העובדות הוכיחו אותו לא עזרה. האופוזיציה נכשלה בהעלאת העניין הזה חזק יותר לסדר היום במערכת הבחירות. ג’רמי קורבין ניסה להתחמק מדיון על הברקזיט ככל הניתן. ג’ו סווינסון הייתה אובססיבית לבטל את הברקזיט במלואו, כך שכמעט לא התייחסה לפרטי ההסכם עצמו.
מהזווית האירית
כשמתמקדים בכוחות התרבותיים והפוליטיים שהברקזיט שחרר בבריטניה, קל לשכוח שהמקום שהושפע במיוחד – וימשיך לעמוד בעין הסערה – הוא צפון אירלנד. וזה נכון גם להיפך: דבר לא הפך את הברקזיט ליותר מפותל, מעוות ומתסכל מאשר המפגש שלו עם המציאות בצפון אירלנד. המבוי הסתום בסטורמונט (stormont), הגבול היבשתי עם הרפובליקה האירית (ועם האיחוד האירופי) ה-DUP, שין פיין, ה-backstop, ה-“frontstop”, הגבול הימי, והגרוע מכל: הדי מלחמת האזרחים בצפון אירלנד (“הצרות”) מתעוררים מחדש.
למי שעוקב אחרי היחסים האנגלו-איריים זה לא מפתיע שספינת הברקזיט התרסקה על הסלעים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של האזור ונסיבותיו המיוחדות. מנקודת המבט האירית, זה ברור שהפוליטיקאים הבריטיים מעולם לא באמת הבינו את אירלנד. בריאיון מעניין ל-BBC בינואר, ראש ממשלת אירלנד (טישך) ליאו ורדקר אמר שהאירים “באמת מבינים הרבה בבריטניה”, אבל ש”המון בריטים לא מבינים הרבה באירלנד, כולל הפוליטיקאים שלכם … ופוליטיקאים בווסטמינסטר צריכים ללמוד יותר על אירלנד”. פוליטיקאים מסוימים עדיין לומדים, אבל רובם מעולם לא טרחו לנסות.
התרומה של ג’ונסון
המפלגה השמרנית מעולם לא הייתה רגישה במיוחד לדינמיקה הפוליטית בצפון אירלנד. המפלגה אימצה את גישת “ברקזיט בכל מחיר” ולמעשה ניסתה לפתור את הבעיה הסבוכה של ה-backstop באמצעות כוח הרצון בלבד. בוריס ג’ונסון, בסגנונו המוכר, נשבע לפתור את בעיית ה-backstop. למשקיפים רבים בצד המערבי של הים האירי התברר במהירות שה”פתרון” של ג’ונסון ל-backstop, כפי שהוסכם עם הנציבות האירופית ועבר כחלק מהסכם היציאה, היה פשוט להחליף אותו ב-“frontstop”. יש לזכור שלפי ה-backstop של ת’רזה מיי, שהובס בגדול בפרלמנט הבריטי שלוש פעמים, הוסכם שצפון אירלנד תישאר בשוק המשותף של האיחוד, בזמן שכל הממלכה תישאר באיחוד המכסים שלו – רק כמוצא אחרון ובמקרה שבריטניה לא תצליח להגיע להסכם סחר חופשי עם האיחוד. ה-backstop שלה תמיד מוסגר כאמצעי זמני, שיימשך רק עד שיימצא פתרון קבע. לא פחות חשוב, זה דחה כל חלוקה רגולטורית בין בריטניה לצפון אירלנד, ובכך הבטיח את המכלול הכלכלי והטריטוריאלי של הממלכה המאוחדת.
בדחף בומבסטי “לסיים ת’ברקזיט“, כפי שהבטיחו כרזות הבחירות שלו, בוריס ג’ונסון רקח בלוף פוליטי נפלא: ראשית, הוא נכנע לנציבות האירופית בכך שהסכים לגבול מכס קבוע בים האירי בסופה של תקופת המעבר. בלי ניואנסים, בלי “מוצא אחרון”, בלי “אמצעים זמניים”, בלי “כל הממלכה המאוחדת”. מן הסתם, הצד האירופאי חטף את הצעתו. כמו פוליטיקאים בריטים רבים לפניו, ג’ונסון מכר בשמחה את צפון אירלנד בהזדמנות הראשונה שהייתה לו – במקרה שלו, ברגע שה-DUP לא הספיקו לו לרוב והוא נשאר ראש הממשלה בשל סירוב האופוזיציה ללכת לבחירות, ושוב ברגע שהוא השיג רוב גדול בווסטמינסטר מבלי להזדקק לתמיכת ה-DUP או הימין הקשה במפלגתו שלו.
הדבר השני שג’ונסון עשה היה אופייני לקריירה הפוליטית שלו, ובאופן רחב יותר, גם לזמנים שאנו חיים בהם: הוא שיקר. השרים שלו טענו שהוא פתר את הבלתי פתיר. הוא התעקש בתקיפות שלא יהיה שום פיקוח על סחר בין צפון אירלנד לבריטניה, כשהוא אומר שוב ושוב שלא יהיה בידוק על סחורה שתשונע בשום כיוון. “פייק ניוז”, אמר מנהל המו”מ מטעם האיחוד מישל ברנייה. הסכם היציאה לא היה יכול להיות ברור יותר בנוגע לנושא הזה. לתושבי אירלנד היה ברור שהשמרנים הטעו במכוון את הציבור הבריטי, או גרוע יותר, לא הבינו על מה הם חתמו. בכל מקרה, הבחירות הכלליות החורפיות בבריטניה לא סיפקו פלטפורמה לדיון שמגיע לרמת הניואנסים. הציבור הבריטי היה מותש משלוש שנות מהתרבות הלוחמנית סביב הברקזיט, ובהינתן האלטרנטיבה – ממשלה בראשות ג’רמי קורבין, המנהיג הכי לא פופולרי מאז מלחמת העולם השנייה – ולכן גיבה באופן ניכר את ג’ונסון ואת בית הקלפים הברקזיטרי שלו. וכעת מי שזרעו רוח צריכים לקצור סופה.
ברקזיט – הווטרלו של היוניוניזם
כפי שהניהול הכושל של סאגת הברקזיט הפכה את הפוליטיקה הבריטית לבדיחה בינלאומית. מהבלגן הזה, אף אחד לא יצא חכם במיוחד. למרות זאת, ה-DUP כבר בליגה משלהם. אף צד לא שיחק גרוע בקלפיו הפוליטיים כמו ה-DUP. לפני שנה הם היו בפועל חלק מהממשלה הבריטית, כשעשרת חברי הפרלמנט שלהם תמכו מבחוץ בשמרנים. ממשלת צפון אירלנד הייתה מושעית, מה שבעצם אפשר ל-DUP לשלוט בצפון אירלנד מווסטמינסטר, מבלי שיצטרכו להיוועץ ביריביהם הלאומנים-רפובליקנים בבית. הם נהנו מתשומת לבה של התקשורת, וזכו לנאמנות המוחלטת של ה-ERG, האגף הסופר-ברקזיטרי של המפלגה השמרנית. הם השתמשו בכוחם הפוליטי הלא פרופורציונלי כדי להבטיח מיליארדים בדמות תוספת מימון לצפון אירלנד; לחסום מהלכי ליברליזציה על האיסורים של צפון אירלנד על הפלות ונישואים חד-מיניים; וכמובן, להטביע את הסכם היציאה של ת’רזה מיי – על בסיס הטענה שהוא יביא לטריז רגולטורי בין צפון אירלנד לבריטניה.
ה-DUP, והקהילה השמרנית (מבחינה חברתית) והיוניוניסטית הלהוטה שהמפלגה מייצגת, חולקת מעט מאוד עם המפלגה השמרנית. במשך רוב ההיסטוריה שלה, ה-DUP הייתה מזוהה עם אדם אחד, הכומר איאן פייזלי, ועם מילה אחת: לא. לא לחלוקת כוח עם קתולים. לא להסכם האנגלו-אירי של 1985. לא להסכם יום שישי הטוב של 1998, שהביא לסוף מלחמת הסיעות בצפון אירלנד. לא לאיחוד האירופי, שתמיד נחשד כי שמנסה לשחוק את החומה היוניוניסטית של צפון אירלנד. ה-DUP הייתה המפלגה היחידה בצפון אירלנד שתמכה בברקזיט, כשרוב גדול בצפון אירלנד הצביע נגד (כולל עד 40% מהפרוטסטנטים).
המצב הנוכחי
12 חודשים לאחר מכן, ה-DUP כבר לא רלוונטית. הבחירות בדצמבר הביאו אותה להפסיד שניים מתוך עשרת המושבים שלה בווסטמינסטר (כולל ראש השלוחה לפרלמנט, נייג’ל דודס) וירידה של 5% בהצבעה עבורם אחרי שהמפלגות המתחרות – כולל מפלגות יוניוניסטיות – שיתפו פעולה כדי להפיל אותה. לראשונה, יש יותר חברי פרלמנט לאומנים מאשר חברי פרלמנט יוניוניסטים. הממשלה המקומית בסטורמונט חזרה לפעילות, אבל לא לפני שהמחוקקים הבריטים ניצלו את ההזדמנות לכפות מלמעלה לגליזציה של הפלות ונישואים חד-מיניים. האמון שהם נתנו בבוריס ג’ונסון נראה כעת כמו חישוב מוטעה באופן קטסטרופלי, שפוטנציאלית שם את צפון אירלנד על המסלול לאירלנד מאוחדת.
בהינתן כל אלו, ה-DUP מנמיכה את ההתנגדות שלה לגבול מכס בים האירי. הודות ל-“frontstop” של ג’ונסון, גבול ימי ייווצר בין אם ייחתם הסכם סחר עם האיחוד האירופי ובין אם לאו. נראה שב-DUP מתחילים לקבל את המצב, ושאולי הדבר הכי טוב שהם יכולים לקוות לו זה לגרום לזה לעבוד באופן חלק ככל האפשר.
יותר בכלליות, זה יכול לסמן את הנקודה בה ה-DUP וחלקים נוספים מהקהילה היוניוניסטית מתחילים להשלים עם כך שהאינטרסים הכלכליים של אומתם נמצאים ביחסים רגולטוריים הדוקים יותר עם הרפובליקה (ועם האיחוד האירופי), על חשבון האינסטינקט הלאומני שלהם לחיבוק דב עם בריטניה. את הצעירים זה כבר תפס. המפולת הפוליטית והכלכלית שגרם הברקזיט הופכת את הסיכוי לאירלנד מאוחדת הרבה יותר ריאליסטי עבור צעירי צפון אירלנד, שרובם כבר לא מגדירים את עצמם לפי הפוליטיקה האתנו-דתית של העבר. בשילוב עם המציאות הדמוגרפית בצפון אירלנד – לקתולים שיעורי ילודה גבוהים יותר, ויש סטטיסטיקאים שטוענים שצפון אירלנד עשויה להיות בעלת רוב קתולי עד 2021 – זה נראה מאוד סביר שההחלטה של הממלכה המאוחדת לעזוב את האיחוד האירופי החלה שרשרת אירועים שתוביל, בבוא הזמן, לאירלנד מאוחדת.