הקיר נשבר

אחרי חודשים של לחצים, ופאוזות, נראה שההדחה האיטית בהיסטוריה הגיעה לקצה, ואתמול (ב’) ראש הממשלה קיר סטארמר הודיע על התפטרותו מראשות מפלגת הלייבור, ובהמשך מראשות הממשלה. הדבר הגיע אחרי ניסיונות רבים שלו לעמוד מול הלחצים ממפלגתו, אבל הדבר לא הועיל והוא הבין שאין לו סיכוי אמיתי לשרוד אחרי שראש עיריית מנצ’סטר רבתי אנדי ברנהם חזר לפרלמנט. כעת המרוץ לראשות המפלגה יוצא לדרך, כשעד כה רק אנדי ברנהם הודיע על מועמדותו, אבל יש מי שמנסים להבטיח שיתקיימו בחירות פנימיות של ממש. בינתיים, ההתפטרות של סטארמר משפיעה על עבודת הממשלה, וגם מראה שהמצב הפוליטי בבריטניה נהיה קשה למדי, ושזה לא עניין של ראש כזה או אחר או של מפלגה כזו או אחרת – אלא של מערכת שלמה | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10

אם הייתי פותח את הבלוג שבוע לפני הצבעת האי-אמון בממשלת ג’יימס קלהאן ב-1979 (תדמיינו שהיה אז אינטרנט), הייתי צריך לחכות עד 2010 כדי לסקר בפעם החמישית חילופי ראש/ת ממשלה – לא פחות מ-31 שנה. אם הייתי בוחר בזמן קצת יותר סוער, נגיד שבוע לפני שהרולד מקמילן התפטר ב-1963, הייתי צריך לחכות עד 1976 – 13 שנה. אבל הבלוג נפתח במאי 2019, שבוע לפני שת’רזה מיי הודיעה על התפטרותה, והנה כעבור שבע שנים (וכמה שבועות) בלבד כבר התבשרנו שאנחנו בנקודה הזו. אכן: אתמול (ב’) ראש הממשלה קיר סטארמר הודיע על התפטרותו מראשות מפלגת הלייבור, ובהמשך גם מראשות הממשלה. וכמו שאתם יכולים להבין, העסק הזה קורה לעתים מאוד קרובות.

קצת רקע

כזכור, הרבה גורמים במפלגת הלייבור רוצים להזיז את קיר סטארמר מתפקידו זמן מה. הסיבה האמיתית הייתה העובדה שהייתם צריכים לעבוד מאוד קשה כדי למצוא מישהו פחות פופולרי ממנו, אבל הטריגרים היו שונים. בתחילת השנה זו הייתה פרשת פיטר מנדלסון. במאי אלו היו תוצאות הבחירות המקומיות והאזוריות, שהראו שמבחינת הציבור הלייבור לא מספקת את הסחורה. לפני שבועיים נוסף עוד לחץ בדמות ההתפטרות העקרונית של שר ההגנה ג’ון הילי, בטענה שהתקציב שסטארמר מספק להתחמשות מחדש של בריטניה לא מספיק ומשאיר את הממלכה פגיעה. אחרי הבחירות המקומיות, הלחץ על סטארמר ללכת החל לעלות, עם עשרות חברי פרלמנט מהלייבור שקראו לו ללכת וגם מספר התפטרויות מהממשלה – כולל של שר הבריאות וס סטריטינג, שהיה ידוע כפייבוריט להחליף את סטארמר.

מה שסייע לסטארמר לא לעוף כבר אז היה הרצון של רבים לראות את ראש עיריית מנצ’סטר רבתי דאז אנדי ברנהם, “מלך הצפון”, חוזר לפרלמנט ומנסה להחליף את סטארמר. ברנהם נחשב לפופולרי, בטח יותר מכל דמות אחרת במפלגה, ויחד עם היותו מייצג של צפון אנגליה הוא נחשב לפחות אליטיסטי ולכן למועמד הטוב ביותר להביס את מפלגת הרפורמה של נייג’ל פרג’. לכן, כשג’וש סיימונס התפטר מהפרלמנט כדי לאפשר לברנהם להתמודד בבחירות ביניים במחוז הבחירה שלו (מייקרפילד), הכל נכנס להולד עד לקיומן של הבחירות – עניין של חמישה שבועות. התרחיש הטוב ביותר עבור סטארמר היה שברנהם יפסיד, המרד נגדו יאבד מומנטום ואולי הוא יזכה לחיות עוד יום, או לפחות להתמודד מול מאתגרים נוחים יותר. אלא שברנהם ניצח במייקרפילד בשבוע שעבר (ו’), וברוב נוח למדי של כמעט 55%. מרגע זה היה ברור שימיו של סטארמר ספורים. הוא התעקש שבכוונתו להתמודד על ראשות המפלגה אם יאותגר, אבל היה ידוע שאין לו סיכוי ריאלי מול ברנהם.

מה קרה מאז?

מרגע זה, הדברים החלו לזוז מאוד מהר. כבר אחרי שברנהם הוכרז כמנצח, פורסם שהוא מעוניין להיכנס לדאונינג 10 בספטמבר – בעיקר כדי להתכונן לתפקיד – אבל שהוא מעוניין שסטארמר יציג בהקדם לוח זמנים לעזיבת התפקיד. לדברי בעלי בריתו, היה נחוץ שסטארמר יהיה לפחות בדרך החוצה (רשמית, לא רק תודעתית) לפני בחירות הביניים לראשות עיריית מנצ’סטר רבתי (שמטרתן להחליף את ברנהם בתפקיד, אחרי שזה התפטר כדי לקחת את מקומו בפרלמנט), כדי שיהיה ללייבור איזשהו סיכוי לנצח בהן. סטארמר, מבחינתו התעקש שאין לו שום כוונה ללכת בשקט. אבל הלחץ המשיך לעלות. עד שבת כבר היו יותר ממאה חברי פרלמנט מהמפלגה שקראו לסטארמר ללכת. שרים התחילו להגיד לסטארמר שהגיע הזמן לוותר, כולל שרת התחבורה היידי אלכסנדר ולאחר מכן שרת החוץ איווט קופר (היא עשתה כן גם בגל שהגיע לאחר הבחירות המקומיות).

בשלב הזה הטון מכיוונו של סטארמר השתנה: דיווחים התחילו לעלות בשבת – הנה שתי דוגמאות – שסטארמר שוקל ואפילו החליט לעזוב עוד השבוע, אחרי התייעצויות עם אשתו. תחילה דובר על יום שני, אבל שלשום (א’) עלתה האפשרות שזה יקרה רק בשלישי. לכל הדיווחים החליט להיכנס גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שפרסם ברשת החברתית שלו ש”סטארמר יתפטר” אחרי ש”נכשל נחרצות” בהגירה ובאנרגיה. ללא ספק עידון דיפלומטי, אבל ברור שטראמפ עדיין נוטר טינה לסטארמר על כך שלא נכנע לכל גחמותיו, ובראשן המלחמה באיראן. אבל אם שלשום עוד היה נראה שזה יקרה השבוע ורק נשאר לשאול באיזה יום, אתמול בבוקר כבר היה ברור לכל שזה הולך לקרות באותו יום. ואכן, תוך זמן קצר הכתבים החלו לספר על הכנת הפתח לדאונינג 10 להצהרה של ראש הממשלה.

נאום הפרישה

ואז, כפי שכולם ציפו, קיר סטארמר יצא מהדלת השחורה, ניגש לפודיום והתחיל לדבר. הוא סיפר כיצד הוא קיבל לידיו את הלייבור ב-2020 במצב קטסטרופלי, והצליח לשקם אותה, כולל ניקיונה מאנטישמיות (בקמפיין נגד אנטישמיות טענו לרקורד קצת יותר מעורב בסוגייה), והפיכתה למפלגה ש”עומדת עם הדגל, לא נגדו”. והנה, הושג ניצחון היסטורי. אבל המטרה לא הייתה כוח לשם כוח, אלא כדי לשפר את מצבם של אזרחי בריטניה. ואז הוא מנה שורה של הישגים, חלקם נכונים יותר וחלקם פחות (אני לא נכנס לרשימה בגלל שחלק מהדברים ייבחנו בפוסט סיכום הכהונה), שהושגו “בזכות ההחלטות שאני עשיתי”. אין “אנחנו” בסיפור הזה, מתברר.

אבל, בכל מקרה, הוא הבין שהשאלה בתוך הלייבור השתנתה: לא מי הכי מתאים לשקם את המפלגה – השאלה הזו כבר נענתה. כעת השאלה היא האם הוא הכי מתאים להוביל את הלייבור בבחירות הבאות – והמפלגה בפרלמנט ענתה, והוא מקבל אותה בהבנה. בגלל שלדבריו הוא תמיד שם את טובת המדינה לפני טובתו האישית (יש כמה מקרים בהם זה היה נתון לוויכוח) הוא החליט להתפטר מראשות מפלגת הלייבור. הוא פנה לוועד המנהל הלאומי של המפלגה (NEC) וביקש לוח זמנים למרוץ להחליפו, עם פתיחת מועמדויות ב-9 ביולי וסיום לפני חזרת הפרלמנט מפגרת הקיץ בספטמבר. בינתיים, הוא יישאר ראש הממשלה, והבטיח לספק העברת מקל חלקה ככל האפשר ולספק ליורשו את כל התמיכה שצריך.

משם הוא עבר לתודות. תחילה לאנשי שירות המדינה ולמי ששירתו תחתיו. לאחר מכן אמר שכאשר הוא יעזוב את המשרה הגדולה ביותר במדינה, הוא יקדיש יותר זמן לעבודה החשובה ביותר: להיות בעל לאשתו, שהייתה “הסלע” שלו, ואב לילדיו. בחלק על משפחתו קולו רעד, במה שהזכיר את נאום ההתפטרות של ת’רזה מיי.

על ההתפטרות

סטארמר הוא אדם מאוד לא שגרתי בכל מה שנוגע לבחירות. הוא היה הראשון מאז אדוארד הית’ להתמודד מול ממשלת רוב ולהשיג רוב בעצמו (בשאר המקרים או שהממשלה כבר הייתה במצב מיעוט או שמפלגת השלטון החדשה לא קיבלה רוב). כעת, הוא הראשון מאז וינסטון צ’רצ’יל (בכהונת השלום) שהוביל את מפלגתו מהאופוזיציה לשלטון, ולא זכה לעמוד בראשה במערכת הבחירות העוקבת. בהתחשב בכך שאצל צ’רצ’יל זה נעשה מטעמי בריאות וגיל, מעמדו של סטארמר באמת ייחודי בעידן של אחרי מלחמת העולם השנייה.

הפער הזה, בין ההצלחה הלא מובנת מאליה הזו בבחירות 2024, לבין חוסר הצלחתו להישאר בתפקיד לעוד מערכת בחירות, מראה שני דברים. הראשון, שסטארמר אולי היה ראש אופוזיציה לא רע מול בוריס ג’ונסון, ליז טראס ורישי סונאק – הראשון התברר כבעל אופי בעייתי, השנייה כמנותקת מהמציאות והשלישי בעיקר כטכנוקרט – אבל מרגע שהגיע לראשות הממשלה הוא התגלה בעצמו כטכנוקרט ופוליטיקאי בינוני למדי. הוא ניסה ללכת נגד המפלגה שלו רק כדי להתכופף בפניה בסופו של דבר, במקום לנסות להגיע להסכמות בדרך המלך. יחד עם עוד דברים לא פופולריים שעשה – לדוגמה, ביטול קצבאות החורף בתחילת הכהונה – מצבו בסקרים הידרדר. לכך הצטרפה גם חוסר היכולת שלו לנהל את השיח המתבקש מול הפופוליזם של נייג’ל פרג’, עם מה שנראה כמו סכנה לא רק לאבד את השלטון, אלא לפרג’ כראש ממשלה. אפשר לטעון שהיו סיבות מספיק טובות להיפטר ממנו, אבל בפועל זו הסיבה לכך שנאלץ ללכת.

השני, שהפוליטיקה הבריטית נהייתה לא סלחנית בעליל. זה לא שחוסר פופולריות סייע לראש מפלגה בתוך מפלגתו בעבר, אבל לא מיהרו להחליף אותם בקצב הזה. פרישות נעשו על סמך מאבקים עקרוניים בתוך המפלגה או פארסה נוסח משבר סואץ. כעת, למרות שהיו סיבות עקרוניות אפשריות להדיח את סטארמר, ברור שזה חוסר הפופולריות שלו שהביא לסופו. הרעיון של השר להגירה מייק טאפ (שעלה לפני ההתפטרות), לחוקק שהחלפת ראש מפלגת השלטון תביא בהכרח לבחירות כלליות, למרות שהוא רעיון רע לדעתי, נשען בדיוק על הרצון להילחם בתופעה הזו.

לאן מכאן?

כעת צריך לבחור לקיר סטארמר יורש. לפי לוח הזמנים שנקבע, ב-9 ביולי ייפתח החלון להגיש מועמדות, אז מי שמעוניינים יצטרכו להציג 81 חברי פרלמנט שתומכים בהם בנוסף ל-5% מסניפי הלייבור או שלושה גופים משויכים למפלגה (למשל, איגודי עובדים). החלון ייסגר ב-16 ביולי. אנדי ברנהם כבר הודיע שבכוונתו להתמודד. למעשה, נכון לכתיבת שורות אלו הוא היחידי, אחרי שווס סטריטינג החליט שלא לרוץ והודיע תמיכה בברנהם לראשות המפלגה והממשלה כדי לקיים מעבר מהיר ככל הניתן. אם ברנהם יישאר המועמד היחידי, הוא יהפוך לראש הממשלה עד ל-18 ביולי. אם מישהו יתמודד מולו יתקיימו בחירות בקרב המתפקדים וחברי הארגונים המשויכים, שיימשכו עד ל-1 בספטמבר.

האם יש מישהו שמוכן לאתגר את ברנהם? לפי הטלגרף, בעלי ברית של סטארמר – שאגב, רבים מהם פגועים מאוד מהאופן בו המפלגה פנתה נגד סטארמר – פנו לדארן ג’ונס, המזכיר הראשי של ראש הממשלה, כדי ללחוץ עליו להתמודד נגד ברנהם. ג’ונס נחשב למועמד ההמשכיות לסטארמר, ולכן אמור להוות איזשהו קונטרה רעיונית לברנהם, שצפוי לקחת את המפלגה שמאלה בכל הנוגע לכלכלה. ספק אם הם מאמינים שיש לג’ונס סיכוי, אבל חלקם אומרים במפורש שהם מעוניינים שברנהם יצטרך להיאבק על מקומו כדי למשול עם מנדט דמוקרטי. אבל רבים יטענו שבשביל מנדט דמוקרטי הוא צריך ללכת לבחירות כלליות, בעוד אחרים סבורים שהדמוקרטיה צריכה להתמצות בתמיכת חברי הפרלמנט. בקיצור, מנדט ממתפקדי המפלגה הוא מאוד שנוי במחלוקת.

I agree. https://t.co/8uoCKrueCL

— Nigel Farage MP (@Nigel_Farage) June 22, 2026

ויש גם השלכות בטווח המיידי. הנה שתיים: ראשית, פסגה של בריטניה והאיחוד האירופי שנקבעה לסוף יולי נדחתה כדי שתתקיים בנוכחות ראש הממשלה הבא. כלומר, כל מיני מהלכי מדיניות שסטארמר החל לקדם נכנסים להולד. שנית, השרים הראשונים של ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד – כולם לאומנים תומכי עצמאות – השתמשו בהתפטרות כדי להראות עד כמה המערכת הפוליטית בווסטמינסטר שבורה. כלומר, ככל שהממשלה הבריטית מתקשה לתפקד כיאות, הבדלנים משתמשים בכך כדי להצדיק את רצונם לצאת לדרך עצמאית.

לסיכום

ההתפטרות של קיר סטארמר מוכיחה שחוסר היציבות בפוליטיקה הבריטית הוא לא נחלתם של השמרנים בלבד, אלא של כל המערכת. וזה אומר שליורש של סטארמר – כנראה ברנהם – תהיה משימה קשה יותר. כי המשימה של סטארמר הייתה לנסות להביא יציבות. הוא לא הצליח בזה, ועכשיו חוסר הנחת של האלקטורט ממנהיגיו תגבר. כלומר, יהיה קשה יותר להביא יציבות, ויהיה גם צורך שהיציבות הזו לא תתבטא רק בשווקים, אלא גם בתחושה של הציבור. והיציבות לבדה לא תספיק: אנשים יצטרכו להרגיש שהכלכלה והפוליטיקה עובדים בשבילם, גם אם הם לא גרים באזור עשיר במיוחד. האם ליורש תהיה את היכולת לעשות את זה? נחכה ונראה.