פצצה הוטלה בפוליטיקה הבריטית: שר ההגנה ג’ון הילי (בתמונה) התפטר מהממשלה. מה שהפך אותה לקטלנית במיוחד היה הסיבה להחלטה הדרמטית: טענתו שהממשלה לא מקצה מספיק כסף לתכנית שאמורה לשפר את מצבו של הצבא הבריטי ואת מוכנות מערכת הביטחון למלחמה אפשרית בשנים הקרובות. הדבר צפוי להגדיל את הלחץ על ראש הממשלה קיר סטארמר להתפטר, מאיים על עתידה הפוליטי של שרת האוצר רייצ’ל ריבס, והופך את חיי שר/ת ההגנה הבא/ה לקשים במיוחד. באופוזיציה שיבחו את הילי על ההחלטה העקרונית וקראו לממשלה להשקיע יותר בהגנה, בזמן שבאוצר תדרכו שהבחירה הייתה בין זה לשירותים ציבוריים מתפקדים. אבל מה שנשאר אחרי שהאבק שוקע הוא התחושה שהממשלה משאירה את בריטניה פגיעה לאיומים חיצוניים, וזה לא בא לטובת אף אחד | צילום: טים האמונד, משרד ההגנה הבריטי
אם תשאלו את ראש הממשלה קיר סטארמר, הוא יגיד לכם שהמשימה הראשונה של הממשלה היא לשמור על המדינה והחיים בה בטוחים. כמובן, זו לא המצאה שלו, והגדרת התפקיד הזו מלווה את המדינה מראשית המחשבה הפוליטית. אני מדגיש שזה מה שסטארמר יגיד, כדי להדגיש שהוא חוזר על זה כל הזמן, והאמת שבשנה הראשונה שלו בתפקיד – לפחות בזירה האירופית – הוא היה דיי מוצלח במשימה הספציפית הזו. אבל עכשיו, כך נראה, הוא נכשל במשימה נחרצות. זה לא אני אומר, אלא (בין השורות) שר ההגנה ג’ון הילי, שהתפטר היום (ה’) על רקע זה בדיוק. ויכולות להיות לזה השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.
ולשאלתכם: כן, הכותרת היא לכבוד המונדיאל.
קצת רקע
בתקופה האחרונה, יש ויכוח סוער בבריטניה בכל הנוגע להוצאות על הגנה: עוד בתחילת 2023 דווח על כך שמצבו של הצבא הבריטי בכי רע. כבר יותר מעשור שמספר החיילים בכל הצבאות יורד כמעט בהתמדה. בינתיים, המצב הגאופוליטי לא משתפר והסיכוי שבריטניה תותקף עולה. לכן, ברור שיש צורך בשיקום הצבא, ובשביל זה צריך כסף. הממשלה גם עובדת על אחת, במה שאמור להיות המורשת של סטארמר אם וכאשר יוחלף לפני הבחירות, אבל בפועל העסק הזה מסתבך.
כמה מסתבך? קודם כל, התכנית הזו אמורה להתפרסם מתישהו בקרוב, אבל היא מתעכבת כבר חודשים. בדוח של אחת מוועדות הפרלמנט, נכתב שהדבר הזה פוגע בשם של בריטניה בקרב בעלות בריתה ומסכן את הצבא בפספוס הזדמנויות להשתדרג טכנולוגית. בממשלה מספרים שזה נובע מרצון לסגור את כל הקצוות, אבל מחברי הדוח פחות התרשמו. וגם עושה רושם שזה באמת לא הסיפור: מדובר בעיקר במשיכות חבל בין דאונינג 10, משרד האוצר ומשרד ההגנה. הממשלה הכריזה כבר בשנה שעברה על כוונתה לתת למשרד ההגנה עוד 20 מיליארד ליש”ט על פני חמש שנים כדי לעמוד בדרישות של דוח שפורסם על צורכי ההגנה של בריטניה, אבל מהר מאוד הגיעה דרישה מגורמי ההגנה לעוד 28 מיליארד על פני ארבע שנים.
שר ההגנה ג’ון הילי הסכים להתפשר על 18 מיליארד, אבל שרת האוצר רייצ’ל ריבס סירבה להקצות לעניין יותר מ-12. לבסוף, סטארמר היה צריך להתערב כדי להגיע למספר 15 מיליארד. כחלק מהעסקה, משרד האוצר יקבל לידיו שליטה על תכנית לרכישת מטוסי קרב. המימון לכל זה יגיע מקיצוץ של 1% בחלק מהמשרדים, אבל סטארמר התחמק משאלה של ראשת האופוזיציה קמי בדנוק אם גם העלאת מסים תידרש לשם כך. יצוין שלפי חלק מהדיווחים הסכום יעמוד רק על 13 מיליארד, ויש גורמים בצבא שכבר מזהירים שזה לא מספיק. בכל מקרה, הממשלה הבטיחה שהתכנית תפורסם לפני פסגת נאט”ו בחודש הבא.
ההתפטרות של ג’ון הילי
ואז, בצהרי היום (ה’) ג’ון הילי פרסם מכתב התפטרות פומבי. משפט אחד ששווה ציטוט שם הוא שלמרות המודעות לאתגרים הביטחוניים, “אתה [סטארמר] לא היית מסוגל, ומשרד האוצר לא רצה, להתחייב למשאבים שהאומה צריכה כדי להגן על המדינה בזמן של איומים עולים”. הוא אמר שלדבריו סטארמר לא עושה את מה שצריך כדי לעמוד בהתחייבות אחרת – להגיע לתקציב הגנה של 3% מהתמ”ג עד 2030 – ושמאחר שהוא לא מסוגל לקבל על עצמו את האחריות לתכנית שאותו האוצר מוכן לתת, לא נותרה לו בררה אלא להתפטר.
בקיצור, יש פה קבלה קלאסית של אחריות מיניסטריאלית. בתרבות הפוליטית הבריטית, אם שר סבור שהמשאבים שעומדים לרשותו לא מספיקים, הרי שניצבות בפניו שתי אפשרויות: הראשונה היא לסתום את הפה ולעבוד עם מה שיש בידיעה שאם זה יסתיים בכישלון הוא לא יוכל לבוא בטענות למשרד האוצר. השנייה היא להגיד שהוא לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות למה שהוא מאמין שיסתיים בכישלון, אבל גם לוותר על השררה. ג’ון הילי הגיע למסקנה שמשרד האוצר שם לו מקלות בגלגלים, ואחרי שנכשל בהשגת המשאבים המספיקים הוא ויתר על השררה.
לפי דיווח בטלגרף, להתפטרות הזו קדמה שיחה בין סטארמר להילי. האחרון לא הצליח לשכנע את הראשון לשנות כיוון לגבי המימון או לגבי אופי התכניות (למשל, להיכנס לתכנית רב-מדינתית), למרות שהתעקש שהמימון המוצע (13.5 מיליארד ליש”ט לפי הדיווח, סכום שהובא לידיעתו של הילי רק ביום שני) לא יספיק. כלומר, עבור סטארמר הדבר לא בא בהפתעה, ונראה שהילי מיצה את כל האפשרויות לפני שהחליט ללכת על האופציה הגרעינית.
למה זו אופציה גרעינית?
כלל אצבע בפוליטיקה הבריטית הוא שראש ממשלה מגיע לסוף דרכו כשיש מי שמתחממ/ת על הקווים וכשיש שר/ה שמתפטר/ת על רקע עקרוני. בחודש שעבר התפטר שר הבריאות וס סטריטינג, אבל ההתפטרות הזו הייתה עקרונית כמו מפלגת מרכז ישראלית מתחלפת, והיה ברור לכולם שהוא רצה ליצור את הקרקע כדי לנסות להחליף את סטארמר. אבל ג’ון הילי הוא סיפור אחר: ההתפטרות שלו היא נטו על העיקרון, וגם אין לו שום אמביציות (לא כאלו שאנחנו יודעים עליהן, לפחות) להתמודד בבחירות לראשות הלייבור. בנוסף, ההאשמה שלו היא קטלנית: סטארמר מתכוון להשאיר את בריטניה פגיעה לאיומים חיצוניים. לכן, זה צפוי להגביר עוד יותר את הלחץ על סטארמר לסיים את דרכו.
אבל, כפי שהצביע הפרשן לואיס גודול, יהיו לזה גם השלכות על מדיניות. ראשית, כי הילי בהתפטרותו למעשה צעק לכולם שהתכנית שהממשלה הולכת לפרסם לא תענה על צורכי הביטחון של הממלכה, ושצריך לחשוב על הכל מחדש. זה אומר שהסוגייה הזו תקבל מקום יותר גבוה בסדר העדיפויות של השיח הפוליטי (שכיום יותר מתמקד בכלכלה, הגירה ושירותים חברתיים), וכנראה שהדבר גם ילחץ על המועמדים הפוטנציאליים להחליף את סטארמר לתת לזה יותר מקום באג’נדה. כמו כן, זה מצב מאוד לא נוח מבחינה דיפלומטית, לפגוש בעלי ברית אחרי דבר כזה. הרי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ גם ככה מספר שאירופה לא עושה מספיק בתחום, והנה שר הגנה בריטי שאומר בדיוק את זה.
ושווה גם להתעכב על דברים שכתב בן ריילי-סמית’ מהטלגרף: סטארמר יצטרך לעבוד קשה בשביל למצוא פראייר למשרת שר ההגנה (נכון לכתיבת שורות אלו לא מונה מחליף). תארו לכם להיות זה שצריך למכור את התכניות האלו לציבור ובעלי תפקידים מקבילים בעולם אחרי שהילי שרף אותן ככה. כמו כן, שני הפרשנים התייחסו לכך שהסיכויים של רייצ’ל ריבס לשרוד חילופי ראש ממשלה ירדו פלאים (עד כה היו שמועות שהיא עשויה להישאר בתפקיד כדי לשדר יציבות), כי מי ירצה לצדו שרת אוצר שבמחדל מסכנת את ביטחון המדינה? בקיצור, ההתפטרות הזו היא דרמטית.
תגובות
וכיאה לצעד דרמטי, היו לו גם תגובות רבות. סטארמר השיב להילי במכתב משלו, שכמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם בעיקר אמר שהתכנית הביטחונית עושה את מה שצריך כדי לחזק את ההגנה על בריטניה. הבעיה היא שאף אחד לא יכול לקנות את זה כי יש את זה שהיה מוכן לוותר על תפקיד בכיר בממשלה כמחאה על התכנית הזו מול מי שנכון לעכשיו נמצא בקרב על חייו הפוליטיים וברור שירצה למכור כל דבר שיוצא ממנו כמכרה זהב. ברור למי אתם הולכים להאמין. ולראיה, גם המזכירה הפרלמנטרית של הילי, פמלה נאש, התפטרה מהממשלה.
השמרנים, מצדם, פרגנו מאוד לצעד של הילי. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק אמרה שהוא עשה את “הדבר המכובד”. בן ולס, שר ההגנה לשעבר (שכבר אינו חבר פרלמנט), צייץ שלמרות שהיו לו חילוקי דעות עם ג’ון הילי, היה ברור שהוא לוקח את עבודתו ברצינות. לדבריו, ההתפטרות בטוח לא היוותה צעד קל, והוא עשה זאת רק אחרי שחוסר היכולת לשאת בתוצאות של המימון המוצע גבר על נאמנותו לראש הממשלה ולמפלגה. גם במפלגות אחרות היה מה להגיד: ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי התריע שההתפטרות צריכה להיות “קריאת השכמה” לסטארמר וגם לפייבוריט להחליפו אנדי ברנהם, כדי שלא יחזרו על טעויות הממשלות השמרניות וישקיעו בכוחות המזוינים. רוברט ג’נריק (רפורמה) קרא לסטארמר וריבס להצטרף להילי.
במשרד האוצר היו פחות נחמדים. גורם אחד אמר לפוליטיקו שרייצ’ל ריבס “תמיד תעשה את מה שנכון ונדרש כדי לשמור על המדינה בטוחה”, ושהילי למעשה דרש שייעשו קיצוצים בבתי ספר ובתי חולים. זה נכון שכל הגדלה של תקציב ההגנה – אם לא רוצים עוד חובות או העלאות מסים – דורשת לקחת כסף ממקום אחר. אבל, כן ראוי לציין שבדנוק קוראת הרבה זמן לקצץ בתכניות הרווחה. אני לא טוען שחייבים לקבל את הטענה שלה, אבל באותה מידה לא חייבים לקבל את הטענה של משרד האוצר.
לסיכום
האם הסכום שסטארמר הציע לתכנית ההגנה היה מספיק? לפי הילי, כנראה שלא. האם הוא יותר טוב מכלום? כנראה שכן. האם הוא היה הכי טוב שאפשר להשיג בלי לפגוע יותר מדי בשירותים הציבוריים? יכול להיות. אבל זה לא משנה, משתי סיבות: ראשית, מהבחינה המעשית. אם להאמין להילי, הרי שהסכום הזה משאיר את בריטניה פגיעה לאיומים חיצוניים. זה נכון שגם בתי ספר, בתי חולים ותשתיות מתפקדות חשובות ליכולת של מדינה להגן על עצמה, אבל אם יורים לעברכם טיל בליסטי בית החולים יכול לעזור לפצועים, אבל פחות לעצור את הטיל. שנית, מהבחינה הפוליטית. נוצר נרטיב לפיו סטארמר קיבל החלטה שתשאיר את בריטניה פגיעה. אפילו אם זה לא נכון, או שלא היה אפשר לעשות יותר מזה, זה הסיפור שהולך להיחקק. בוריס ג’ונסון, בשיאו, אולי היה יכול להתחמק מזה. סטארמר לא בשיאו, וגם אז הוא לא האיש שיתחמק מזה.
או אם לסכם: ג’ון הילי לא רק פגע במעמד הפוליטי של סטארמר עוד יותר, אלא גם בעוד פוליטיקאים שסביבו ויצר משימה קשה מאוד לראש/ת הממשלה, שר/ת האוצר ושר/ת ההגנה הבאים.