בלי פיצוי

קיר סטארמר כנראה אוהב מאוד להרגיז את הבוחרים, אחרת לא ברור למה הוא עושה את זה כל-כך הרבה. והפעם: WASPI, נשים שנפגעו בגלל כישלון הממשלה לספר להן על העלאת גיל הפרישה ודורשות פיצוי. למרות ששרים ושרות בלייבור הביעו תמיכה במטרה כשישבו באופוזיציה, ולמרות המלצות מנציבת תלונות הציבור, אתמול (ג’) שרת הרווחה ליז קנדל הודיעה שלא ישולמו פיצויים כאלו. הסיבות הן מחקר שמראה שרוב הנשים בגילים הרלוונטיים ידעו שגיל הפרישה עומד לעלות, וכי כרגע אי-אפשר להרשות את ההוצאה הזו. הדבר הוביל לסערה פוליטית, שבה הלייבור נראית כמי ששוב בוגדת במצביעיה | צילום: ג’יימס איטו

עד כה ממשלת סטארמר הראתה שהיא מוכנה לריב עם הרבה מאוד קבוצות: קשישים, חקלאים, מי שתרצו. אתמול (ג’) היא הוסיפה לעצמה עוד ריב, שלבטח לא יעשה לה טוב: WASPI, נשים שדורשות צדק על נזקים שנוצרו בשל השוואת גיל הפרישה בין גברים לנשים. הממשלה החליטה שלא לתת את הפיצויים שהתנועה דורשת, והדבר מעלה עוד יותר את הזעם הציבורי נגדה.

מה זה WASPI?

ראשי התיבות WASPI עומדים עבור “נשים נגד אי-שוויון בקצבאות הזקנה” (Women Against State Pension Inequality). בגלל הדמיון למילה wasp, הסמל שנבחר לתנועה הוא של צרעה סגולה. בכל מקרה, כדי להבין מה רוצות נשות ה-WASPI, צריך לעשות שיעור היסטוריה קצר. כשקצבאות הזקנה יצאו לדרך ב-1948, גיל הפרישה לגברים נקבע על 65 ולנשים על 60 (בהנחה שהם והן הפרישו מספיק לביטוח לאומי). הדבר התאים לאותה תקופה, אך עוד ועוד נשים התחילו לצאת לשוק העבודה, תוחלת החיים עלתה והעומס על המערכת גבר. לכן, היו רבים שטענו שצריך לעשות תיקון.

מעבר מהיר ל-1995: ממשלת ג’ון מייג’ור העבירה חקיקה שקבעה לוח זמנים של עשר שנים, בין 2010 ל-2020, במהלכו יעלה גיל הפרישה לנשים בהדרגה עד שיגיע ל-65. ב-2010 החלה לכהן ממשלת הקואליציה של דייוויד קמרון, שהעבירה ב-2011 זירוז של לוח הזמנים הזה, כך שהמעבר יסתיים כבר ב-2018, והעלה את גיל הפרישה לכולם ל-66 החל מ-2020.

אז מה הבעיה? לטענת נשים רבות שנולדו בשנות החמישים, משרד העבודה והרווחה לא יידע אותן שהן יצטרכו לחכות יותר זמן לקצבה שלהן. חלקן טוענות שהן קיבלו את המכתב רק 14 שנה לאחר שהחקיקה של מייג’ור עברה. אחרות טוענות שהן קיבלו את המכתב רק שנה לפני שהגיעו ליום הולדת 60, אז ציפו לפרוש לגמלאות. אחרות טוענות שלא יצרו איתן קשר בנושא בכלל. לאחר קיצור לוח הזמנים ב-2011, שוב היו קצרים בתקשורת.

זה הוביל להקמת ה-WASPI ב-2015, בטענה שנשים רבות נאלצו בלית בררה להמשיך לעבוד מעבר לגיל שבו ציפו לצאת לפנסיה, או לחלופין לחיות על הכנסה קטנה יותר. נשות התנועה (ששמה נהפך לכינוי עבור כל הנשים שהושפעו מהמהלך) לא דורשות שגיל הפרישה לנשים וגברים יהיה שונה, אלא שהנשים שנפגעו בגלל הכישלון של הממשלה יפוצו. במרץ האחרון נציבת תלונות הציבור הסיקה שנשים רבות נפגעו מכישלון הממשלה (שבא לידי ביטוי בעיקר בימי טוני בלייר), ושיש מקום לשקול פיצויים של בין אלף ל-2,950 ליש”ט לכל מי שהושפעו – משמעותית פחות מה-10,000 אותן דורשות נשות ה-WASPI.

ומה קרה עכשיו?

אז כאמור, נציבת תלונות הציבור קבעה שיש מקום לפצות את הנשים שנפגעו (יצוין ש-3.6 מיליון נשים הושפעו מהחקיקה של 1995). אלא שאין לנציבה סמכות לכפות דבר כזה על הממשלה. המסקנה פורסמה תחת הממשלה השמרנית, אך זו כבר לא איתנו ובמקומה יש ממשלת לייבור. אתמול (ג’) הגיעה לפרלמנט שרת העבודה והרווחה ליז קנדל כדי ליידע את היושבים במליאה שהממשלה החליטה שלא לשלם את הפיצויים. קנדל ביקרה את דוח הנציבה ואמרה שהוא התבסס באופן לא נכון על מחקר מ-2004. המחקר הראה ש-73% מהנשים בגילי 45-54 – קבוצת הגיל שהייתה אמורה להיות מושפעת מהשינוי – ידעו על השינויים בגיל הפרישה. לכן, טענה קנדל, לתת פיצוי לכל הנשים מקבוצת הגיל הזו, שיעלה לאוצר המדינה כ-10.5 מיליארד ליש”ט, יהיה לא צודק כלפי משלמי המסים.

גם ראש הממשלה קיר סטארמר התייחס להחלטה. הוא הסביר שהוא מבין למה חברות ה-WASPI לא יהיו מרוצות מהחלטה שכזו, אבל כמי שצריך להסתכל על התקציב כולו, הוצאה כל-כך גדולה תהיה בעייתית עבורו. עוד הוא הסביר שלמרות שנציבת תלונות הציבור אכן מצאה שהיה כישלון של הממשלות הקודמות, קשה להצביע על “אי-צדק פיננסי ישיר” כלפי אותן נשים, מה שמשחרר את הממשלה מחובה לתת פיצויים ללא תנאים, בטח אם הארנק ריק.

התגובות

כמובן, לא ניתן לצפות שהחלטה כזו תעבור בשתיקה. מטעם WASPI כינו את ההחלטה הזו “עלבון”. אנג’לה מאדן, שעומדת בראש הארגון, הוסיפה על כך גם שאלה מתחום הממשל: “הממשלה קיבלה היום את ההחלטה הפוליטית חסרת התקדים להתעלם מהמלצות ברורות של שומר סף עצמאי”, היא אמרה. “זה צעד ביזארי ולחלוטין לא מוצדק שיגרום לכולם לתהות מה הטעם בנציבת תלונות ציבור אם שרים יכולים פשוט להתעלם מהחלטותיהם”. נשות הארגון לא הסתפקו בזה והזכירו שב-2019 ליז קנדל הייתה תומכת נלהבת של ה-WASPI.

גם בתוך המערכת הפוליטית התגובות היו ערות. הלן וייטלי, שרת הרווחה בממשלת הצללים, תקפה את הנימוקים הפיסקליים: “אסור להם לנסות לחמוק מאחריות בכך שיספרו לנשים ב-WASPI שאם הזמנים היו שונים הם אולי היו מגיעים למסקנה שונה. פיצויים מהממשלה צריכים תמיד להתבסס על מה שצודק והוגן”. את ההחלטה עצמה היא לא ביקרה ישירות, מה שיכול להצביע על כך שאולי גם ממשלה בראשות רישי סונאק לא הייתה ממהרת לתת את הפיצויים האלו.

סטיב דרלינג, הדובר לענייני רווחה של הליברל-דמוקרטים, היה הרבה יותר חריף: “היום זה הוא יום של בושה לממשלה”, אמר בפרלמנט. גם הוא העביר ביקורת על ההחלטה להתעלם מדוח הנציבה. למעשה, גם הנציבה עצמה ביקרה את אי-קבלת המלצות הדוח וכינתה אותה “מאכזבת”. קירסטי בלאקמן, דוברת הרווחה של ה-SNP, טענה שמדובר בלא מפחות מ”בגידה הרסנית במיליוני נשות ה-WASPI”.

ולמען הסר ספק, גם בלייבור היו לא מעט שלא אהבו את זה. “זה מרגיש כאילו הרכבנו קואליציה ענקית בבחירות”, אמר אחד מהם, “ושעכשיו אנחנו פשוט מתכוונים לפרק אותה חתיכה אחר חתיכה. פלורנס אשלומי תהתה איך יכול להיות שהממשלה מקבלת את זה שכן היו כשלים מצד הממשלה בכל הקשור לתקשורת של הרפורמה, אבל לא חושבת שצריך לפצות על כך.

השלכות פוליטיות

קשה להתחמק מזה שקיר סטארמר וחבריו לממשלה פשוט גרועים בפוליטיקה. בהתחשב בכך שרבים משרי הממשלה השתתפו בקמפיינים למען פיצויים ל-WASPI, הלייבור שוב נראית כמי שמבטיחה דבר אחד באופוזיציה ועושה דבר אחר בממשלה. אפשר לטעון שזה נכון תמיד, לכל מפלגת שלטון בכל מדינה, אבל גם את זה צריך לדעת איך לעשות. כפי שאמר הפרשן הפוליטי של סקיי ניוז ג’ון קרייג, אי-אפשר לספר במשך שנים שמדובר באי-צדק שמשווע שיעשו לגביו משהו, ואז בסוף להגיד שאין הצדקה לשלם, בעיקר כי צריך להדק את החגורה אז צדק קצת יקר לנו כרגע. בהתאם, רבים חוזים שהסיפור הזה הולך לכאוב ללייבור באלקטורט, באופן דומה למה שקרה אחרי ששרת האוצר רייצ’ל ריבס הודיעה שלא ישולמו לקשישים קצבאות חורף.

ניתן לטעון שאי-אפשר לפצות את כולם. הממשלה הקודמת התחייבה לשלם לנפגעי סקנדל הדם וסקנדל משרד הדואר, וריבס הבטיחה להוציא את ההתחייבות לפועל, וזה עולה לא מעט. אבל רוב הציבור הבריטי מצדד בגישה של הלן וייטלי: פיצויים קובעים לא לפי כמה כסף יש בקופה, אלא לפי השאלה אם מגיע למישהו פיצוי. קנדל הסבירה למה לא נכון לתת פיצויים: רוב הנשים בגיל המתאים ידעו על השינוי בגיל הפרישה. אבל זה, במחילה, בולשיט: קנדל בעצמה דיברה על 73% שידעו. זה אומר שיותר מרבע מהן לא ידעו, או לכל הפחות ענו בסקר תשובה קצת פחות נחרצת. זה לא שמדובר בנשים בודדות שנפלו בין הכיסאות כי הדואר לא תפקד, אלא בקבוצה מאוד גדולה שלא קיבלה את השירות שמגיעה לה מהממשלה (תיקון 18.12: קנדל ציטטה גם מחקר מ-2006 שדיבר על 90% שידעו, אבל גם 10% שלא ידעו הוא מספר גבוה, שכן מדובר בכ-360 אלף נשים). קשה על בסיס כזה, גם אם לא רוצים לתת פיצוי למי שלא באמת נפגעו, להגיד ברצינות שאין הצדקה לפיצוי. ייתכן שעדיין אין כזו, אבל רצוי למצוא נימוק מוצלח יותר.

ועד שזה יקרה, סטארמר ימשיך ללכת ממכשול פוליטי אחד למשנהו, וליפול בכולם. אחת הפרשנויות אומרת שהוא מושל בסגנון שמתעלם ממה שאומרים ברשתות החברתיות ופשוט מושל. העניין הוא שמתישהו הבוחרים ידרשו דין וחשבון, וסטארמר יהיה חייב לשכנע שיש לו קבלות.