האם המזה יוסף, השר הראשון של סקוטלנד, בדרך לסיום תפקידו? אחרי שממשלתו ויתרה על מטרות האקלים שלה ל-2030, השותפות הקואליציונית בין ה-SNP לירוקים החלה להתערער. מנהיגי המפלגה הירוקה הבטיחו לנסות לשכנע את המתפקדים להצביע בעד הישארות בממשלה, אבל לפני שהצבעה כזו התקיימה יוסף הודיע להם שהוא מפרק את השותפות. הדבר הביא את יוסף לעמוד בראש ממשלת מיעוט, ובאופוזיציה לא בזבזו זמן והגישו נגדו ונגד ממשלתו הצעות אי-אמון. כל חברי האופוזיציה מתכוונים להצביע נגד הממשלה, למעט אחת שטרם הודיעה כיצד תצביע: אש ריגן, שערקה מה-SNP לאלפה המתחרה. אם היא תצביע עם הממשלה, היא תינצל. אם לא, הממשלה ככל הנראה תיפול, וייתכן מאוד שהפרלמנט הסקוטי ילך לבחירות מוקדמות. זה נותן לריגן כוח רב בידיה, וכעת היא צריכה לבחור כיצד להשתמש בו | צילום: ממשלת סקוטלנד
לפני 45 שנה, במרץ 1979, התקיימה בבית הנבחרים הבריטי הצבעה על הצעת אי-אמון שהגישה ראשת האופוזיציה דאז מרגרט ת’אצ’ר בממשלתו של ג’יימס קלהאן. בעד ההצעה הצביעו השמרנים, הליברלים, ה-SNP, המפלגות היוניוניסטיות של צפון אירלנד ועצמאי אחד. נגד ההצעה הצביעו הלייבור, פלייד קמרי, מפלגת הלייבור הסקוטית ושני חברי UUP שהלכו נגד הגישה של שאר מפלגתם. התוצאה: 311 הצביעו בעד ההצעה, ו-310 הצביעו נגדה. כתוצאה מכך קלהאן ייעץ למלכה אליזבת’ השנייה לפזר את הפרלמנט, התקיימו בחירות, השמרנים בראשות ת’אצ’ר ניצחו ובריטניה החלה את אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלה, לטוב ולרע. זו גם הייתה הצעת האי-אמון האחרונה שהצליחה בהיסטוריה הבריטית.
לו מישהו אחד מאותם חברי פרלמנט בודדים שלא הצביעו היה מצביע עם הממשלה, התוצאה הייתה תיקו וההצעה למעשה הייתה נופלת. כלומר, קלהאן הפסיד את כהונתו על חודו של קול בודד. מאז כאמור עברו 45 שנה, ולמרות שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, ייתכן שהיא עומדת להתחרז. הקואליציה שקיימה את הממשלה הסקוטית בראשות המזה יוסף התפרקה אתמול (ה’), והצבעת אי-אמון בדרך. מעבר לכך שהלייבור תקבל הזדמנות להחזיר ל-SNP על אותה הצבעה ב-1979, גם הפעם גורלו של יוסף תלוי בהחלטה של חברת פרלמנט סקוטי אחת, אש ריגן. וכרגע לא בטוח לאן הדברים ילכו.
קצת רקע
לפני שנתחיל להיכנס לסיפור, הנה כמה דברים שצריך לדעת. ב-2021 התקיימו בחירות לפרלמנט הסקוטי. ה-SNP, אז בראשות ניקולה סטרג’ן, זכתה ל-64 מושבים מתוך 129 הקיימים בפרלמנט הסקוטי – מרחק מושב אחד בלבד מרוב. אמנם, יו”ר הפרלמנט לא מצביעה, אבל במקרה של תיקו היא אמורה לשבור שוויון באופן שישמר את הסטטוס קוו. במילים אחרות, סטרג’ן נזקקה להשלמת רוב. השותפה הקלאסית הייתה המפלגה הירוקה הסקוטית, שכמו ה-SNP תומכת גם היא בעצמאות לסקוטלנד. אבל אם בפרלמנט הקודם התמיכה הייתה מבחוץ בממשלת מיעוט, כעת החליטה סטרג’ן לחתום על הסכם קואליציוני. במסגרתו, מונו שני שרים זוטרים וירוקים. המפלגה בתמורה הוסיפה עוד שבעה חברי פרלמנט שיתמכו בממשלה ובכך סיפקה לה רוב מוצק.
אבל מאז קרו כמה דברים: ראשית, ב-2023 ניקולה סטרג’ן התפטרה מתפקידה. בתחילה זה היה נראה כאילו מדובר ברצון שלה לסיים את התפקיד בתנאים שלה, אבל מהר מאוד התפוצצה סביבה פרשת שחיתות. מי שנבחר להחליפה היה המזה יוסף, שהפך לשר הראשון של סקוטלנד. יוסף שמר על ההסכם הקואליציוני עם הירוקים. במקביל, ל-SNP היו צרות פנימיות נוספות, על רקע חקיקה שקידמו ב-2022 סטרג’ן, יוסף ואחרים, שתקל על טרנס* לקבל הכרה בזהותם המגדרית החדשה. הדבר הביא להתפטרותה של השרה לביטחון בקהילה, אש ריגן, מהממשלה. ריגן התמודדה מול יוסף על ראשות ה-SNP (וכך גם על משרת השר/ה הראשונ/ה), הפסידה, ובסוף 2023 ערקה למפלגת אלפה, אותה הקים ב-2021 קודמה של סטרג’ן בראשות ה-SNP אלכס סלמונד. בזמנו המפלגה נראתה כמו נקמה של סלמונד בסטרג’ן (לא ניכנס כאן לשאלה מדוע), אבל בינתיים לבשה חזות של מפלגה שתומכת בעצמאות סקוטית אבל בלי המשנה הפרוגרסיבית של ה-SNP.
התפרקות הקואליציה
ועכשיו אפשר לעבור לסיפור עצמו. בשבוע שעבר שרת האנרגיה בממשלת סקוטלנד, מאירי מקאלן מה-SNP, הודיעה שהממשלה לא תעמוד ביעד השאפתני שהציבה לעצמה, להפחית את פליטת גזי החממה ב-75% עד 2030. הסיבה לכך הייתה שהמטרה הזו אינה בת-השגה, ולכן לא נכון להתמיד בה. כמובן, מקאלן הבטיחה שהמטרה להביא את הפליטות לאפס בטווח היותר רחוק תעמוד בעינה. ההחלטה הזו הביאה ללעג רב ממפלגות האופוזיציה ולביקורת רבה עוד יותר מארגונים סביבתיים.
מבחינה פוליטית, שאלה גדולה הייתה לגבי מה יעשו הירוקים. האם הם יישארו בממשלה לאור שינוי המדיניות הזה על נושא ליבה של המפלגה? פטריק הארווי, אחד מראשי המפלגה (יש שניים) ואז השר הזוטר לאפס פליטות, הבהיר שהירוקים לא מתכוונים לפרוש מהממשלה. לדבריו, עדיף להישאר בפנים וללחוץ כדי שלפחות ייעשה ככל הניתן כדי לקדם את המטרות הירוקות. אבל אז מתפקדי המפלגה כפו ישיבת חירום כדי לדון במה שקרה, והארווי נאלץ להודות שהוא לא יודע אם חברי מפלגתו יאפשרו לו להשאיר את המפלגה בקואליציה. הארווי, יצוין, ניסה להראות נחישות מאחורי עמדתו והודיע שאם המתפקדים יצביעו נגד הישארות בקואליציה הוא יוותר על מקומו בהנהגת המפלגה.
אתמול (ה’) היה נראה שהמזה יוסף מעוניין להקדים תרופה למכה. בבוקר דווח שיוסף החליט לכנס ישיבת חירום של הממשלה הסקוטית. לא ניתנה סיבה רשמית לכך, אך לפי הספקולציות של העיתונאים הדבר נעשה כדי לדון בעתיד ההסכם הקואליציוני, עוד בטרם המתפקדים הירוקים הצביעו עליו. מאוחר יותר באותו בוקר זה הפך לרשמי: הוא קרא להארווי ולשותפתו להנהגת הירוקים, לורנה סלייטר, והודיע להם שההסכם הקואליציוני בטל ושהם מפוטרים מהממשלה. הדבר, יצוין, גם שירת אותו מבחינה פנימית שכן היו קולות ב-SNP שטענו שההסכם הקואליציוני הזה כופה על המפלגה צעדי מדיניות לא פופולריים. בכל מקרה, הממשלה הפכה לממשלת מיעוט, ויוסף הסביר שההסכם עשה את שלו וכעת יכול ללכת.
בדרך לאי-אמון
האופוזיציה מיהרה להסתער. ראשית, החברים החדשים באופוזיציה, הירוקים. הארווי וסלייטר הוציאו תגובה להחלטתו של יוסף. הם האשימו אותו בפחדנות פוליטית, טענו שהוא נכנע לכוחות הריאקציונרים של מפלגתו ושהוא בגד לא רק בירוקים אלא גם במצביעי ה-SNP. כל זאת בזמן שהם היו מוכנים לסכן את הקריירה הפוליטית שלהם במאמץ לשמור על ההסכם הקואליציוני. הם לא עצרו שם, והציעו למתפקדי ה-SNP לשקול אם הם במפלגה הנכונה או שכדאי להם לעבור לירוקים.
אבל העניין הגדול לא הגיע מכיוונם. דאגלס רוס, ראש השלוחה הסקוטית של המפלגה השמרנית, הצהיר במליאת הפרלמנט הסקוטי באותו יום (ה’) על כוונתו להגיש הצעת אי-אמון בהמזה יוסף. מהר מאוד הגיעו הדיווחים על כך שהלייבור והליברל-דמוקרטים יגבו את ההצעה. לא עבר זמן רב וגם הירוקים, שקיבלו מהר מאוד את ההזדמנות שלהם לנקום, הודיעו על כוונתם להצביע נגד הממשלה. יצוין שמעבר לכך יש גם אינטרסים קרים, שכן הירוקים צפויים להתחזק במקרה של בחירות מוקדמות.
️ ‘I can guarantee the electorate will give the Conservative Party an almighty thumping’
Watch as Humza Yousaf responds to Douglas Ross saying he will be lodging a vote of no confidence in the First Minister at FMQs pic.twitter.com/FSCf41ToRV
— The National (@ScotNational) April 25, 2024
היום (ו’) הלייבור השוותה והעלתה: אם הצעת האי-אמון של דאגלס רוס הייתה רק ביוסף, הלייבור מתכוונת להגיש הצעת אי-אמון בממשלה כולה. בהמשך נרד למשמעויות הטכניות של זה, אבל כרגע רק אגיד שאם ההצעה הזו תעבור הרי שהאופציה לבחירות מוקדמות תהיה הרבה יותר ריאלית.
הג’ינג’ית עם המפתח
בואו ניתן את זה במספרים: בגלל העריקה של אש ריגן מה-SNP לאלפה שהזכרתי קודם, ה-SNP נהנית כעת מ-63 מושבים. השמרנים, הלייבור, הליברל-דמוקרטים והירוקים ביחד מחזיקים ב-64 מושבים. עד כה 127 מושבים מתוך 129. עוד מושב אחד של יו”ר הפרלמנט, שכאמור לא מצביעה. המושב האחרון הוא של אש ריגן עצמה. פירוש הדבר הוא הרבה מאוד כוח שמוחזק אצל ריגן: אם תיעדר מההצבעה או תצטרף לאופוזיציה, ההצעה תעבור ויוסף ייפול. אבל, אם היא תצטרף ל-SNP ותצביע עם הממשלה ייווצר תיקו, ההצעה לא תעבור ויוסף יינצל לפי שעה.
אז מה ריגן תעשה? בריאיון לטיימס רדיו, ראש המפלגה שלה אלכס סלמונד (שאינו חבר פרלמנט סקוטי) אמר שהיא הבטיחה להשתמש בכוח שנפל לידיה “בחוכמה רבה”. הוא לא אמר מה היא תעשה, אבל סיפר שהיא מתכוונת להשתמש בהצבעה שלה כדי לקדם את המטרות של עצמאות סקוטית ושל “הגנה על זכויות נשים” (בהקשר הזה, הכוונה של סלמונד היא בהנגדה לזכויות טרנס*). לדבריו, היא גם כתבה להמזה יוסף על הנושאים שמטרידים אותה ואת מפלגתה. במילים אחרות, לפי סלמונד ריגן בודקת מה היא תוכל לקבל לפני שתחליט.
גם ריגן עצמה סירבה לספק תשובות נחרצות ואמרה שיהיה צריך “לחכות ולראות” כיצד היא תצביע. אבל היא כן נתנה רמז: “אני אסירת תודה על כך שהקיצוניות של הירוקים נשטפה מהממשלה, בתקווה שזהו איתות לחזרה לממשלה מתפקדת”. במילים אחרות, היא רואה בסיום ההסכם הזה דבר לברך עליו, וייתכן שבסיטואציה הזו יש ליוסף קרקע פורייה לעבוד עליה בכל הנוגע לשכנוע של ריגן.
ובינתיים אצל יוסף
בתחילה נשאלה השאלה אם אולי המזה יוסף, לאור המשבר אליו הביא את ממשלתו, פשוט צריך להתפטר. אבל מהר מאוד דווח שהוא מתכוון להילחם על מקומו. היום (ו’) הוא כבר אמר את זה בקולו. הוא אמר שבכוונתו לנצח בהצבעה נגד ממשלתו, והאשים את האופוזיציה במשחקים פוליטיים, שכן מפלגתו נבחרה להיות הגדולה ביותר. החלק האחרון, במחילה, הוא בולשיט. הצעת אי-אמון היא חלק מהפוליטיקה הפרלמנטרית, ואם המזה יוסף לא מסוגל ליהנות מאמון הפרלמנט הבעיה היא אצלו ולא אצל האופוזיציה. בכל מקרה, כשנשאל על כך שהוא תלוי באש ריגן, הוא אמר שבכוונתו לכתוב לכל ראשי המפלגות בפרלמנט הסקוטי כדי שייפגשו איתו במטרה להגיע להסכמות שיאפשרו לממשלה להמשיך לתפקד. כפי שציין הפרשן הפוליטי של הדיילי רקורד, פול האטצ’ן, הפגישה עם הירוקים עלולה להיות קצת מביכה בשביל יוסף.
יוסף גם קיבל גיבוי מראש ה-SNP בווסטמינסטר, סטיבן פלין. פלין אמר שהוא “יעמוד שכם אל שכם” עם יוסף. כדי להראות שהוא לא חותר תחת יוסף, פלין גם הבהיר שהוא כנראה לא ינסה לרשת את יוסף כראש ה-SNP אם זה יפסיד ויחליט להתפטר. הסיבה העיקרית לכך היא שפלין סבור שראש ה-SNP צריך להיות מסוגל להיות השר הראשון, דבר שרק חברי הפרלמנט הסקוטי יכולים לעשות בעוד פלין חבר בבית הנבחרים. אבל זה גם מרמז על כך שפלין מתכוון לתת ליוסף את כל התמיכה האפשרית.
אבל יוסף גם משדר סימני פניקה. הוא ביטל בהתראה קצרה נאום חשוב שאותו היה אמור לשאת היום בגלאזגו. סיבה רשמית לא ניתנה, אבל הנחת המוצא היא שזה חלק מהמאבק של יוסף על עתידו הפוליטי, שדורש ממנו לא מעט זמן.
לאן מכאן?
קודם כל, צריך להגיד שהצעות אי-אמון בבריטניה בכלל ובסקוטלנד בפרט לא מחייבות מבחינה חוקית. למעשה, הדוברים של יוסף סירבו להתחייב שהוא יתפטר אם יפסיד בהצבעה הזו. אבל, בבריטניה הצעות אי-אמון מוגשות לעתים נדירות יחסית, ולכן הפסד של הממשלה בהצבעה כזו יהפוך את ההישארות שלה ללא לגיטימית, גם אם חוקית. בשל כך, סביר להניח שהפסד בהצבעה יביא לכך שהמזה יוסף יפסיק להיות השר הראשון של סקוטלנד בעתיד הקרוב מאוד, למרות שהוא משוכנע שהוא ינהיג את ה-SNP בבחירות הקרובות.
כעת השאלה היא איזו הצעת אי-אמון תעלה להצבעה (עקרונית שתיהן יכולות לעלות, אבל אני יוצא מנקודת הנחה שייתכן שמפלגה אחת תחליט לוותר). אם זו תהיה ההצעה האישית של השמרנים, שהיא רק נגד יוסף, כפי שהסבירה קת’רין סמסון מערוץ 4, יהיה פה מרווח תמרון יחסית גדול. יוסף יוכל להגיד שהוא מתפטר, אבל רק תוך מספר שבועות, לאחר שה-SNP תבחר לעצמה ראש/ה חדש/ה, שאמור/ה להיות גם השר/ה הראשונ/ה החדש/ה. זאת, בדומה להמתנה של סטרג’ן עד שיוסף נבחר וכפי שת’רזה מיי ובוריס ג’ונסון חיכו עד שנבחרו מחליפיהם. אבל זה ידרוש בחירות פנימיות במפלגה, מה שעלול לחשוף מחדש את כל המריבות הפנימיות שלה, בשנה של בחירות כלליות. אופציה אחרת תהיה שיוסף יתפטר מתפקידו באופן מידי, מה שיאפשר לפרלמנט הסקוטי 28 ימים לבחור שר/ה ראשונ/ה חדש/ה. אם זה לא יצליח, הפרלמנט הסקוטי ילך לבחירות שנתיים לפני הזמן.
לעומת זאת, אם זו תהיה ההצעה הכללית שתעלה לדיון, נגד כל הממשלה הסקוטית, הרי שיצופה מכל שרי הממשלה להתפטר, ולא רק מיוסף עצמו. לפי קונור ג’יליס מסקיי ניוז, במקרה כזה מרחב התמרון יצטמצם, ההתפטרות תצופה להיות מידית ונעבור לפאזה של 28 יום.
כל זה, כמובן, בהנחה שהמזה יוסף או הממשלה יפסידו. הדבר הזה כלל לא בטוח, בעיקר בגלל אש ריגן. ייתכן שהיא תשמח להפיל את המזה יוסף לבדו, אבל לא תרצה להפיל את הממשלה כולה ולהסתכן בבחירות מוקדמות, שכן תומכי העצמאות הסקוטית עלולים לאבד את הרוב הפרלמנטרי שלהם. לכן, ייתכן שהעלאת ההימור של הלייבור תציל את יוסף מנפילה.
לסיכום
בפוליטיקה הבריטית כולה יש דפוס חוזר: אם מפלגה מצליחה להחזיק יותר מעשר שנים בשלטון, היא מתחילה להסתבך בשערוריות וריבים פנימיים, נמאסת על המצביעים ומוחלפת. זה מה שקרה לשמרנים אחרי 13 שנות שלטון ב-1964, אחרי 18 שנות שלטון ב-1997, מה שקרה ללייבור אחרי 13 שנות שלטון ב-2010 ומה שצפוי לקרות לשמרנים שוב השנה, אחרי 14 שנות שלטון. ונראה שהפרלמנט הסקוטי לא יוצא מן הכלל, ואחרי 17 שנות שלטון של ה-SNP היא מתחילה להסתבך ולהימאס. כחלק מכך, נראה שהמזה יוסף איבד את שיקול הדעת שלו והימר בגדול על עתידו הפוליטי.
איך ההימור הזה ייגמר? זה תלוי כרגע בעיקר באש ריגן.