השבוע הזה לא היה השבוע של רישי סונאק: הצעת החוק שתאסור למעשה ילידי 2009 והלאה לקנות סיגריות אי-פעם עברה, אבל לא בלי מרידה מפלגתית טובה. בינתיים, בית הלורדים גורם לסונאק להזיע עם עוד ועוד תיקונים להצעת החוק שתכריז על רואנדה כעל מדינה בטוחה למבקשי מקלט. סונאק מצדו לא הקל על עצמו, וסירב אפילו לקבל תיקון שייתן יחס מיוחד לפליטים אפגנים ששיתפו פעולה עם הצבא הבריטי טרם עליית הטליבאן. הדבר גורם לו להיראות כמי שלא מסוגל לשלוט במפלגתו או לקדם מדיניות. והקושרים מחכים לו מעבר לפינה | צילום: סיימון ווקר, דאונינג 10
עוד יגיע הזמן לפוסט שעוסק בגישה הבריטית למתרחש בין ישראל לאיראן (בכפוף לכך שעוד תהיה מדינה ט.ל.ח), אבל בינתיים למשהו קצת יותר קליל. כלומר, קליל אם אתם לא רישי סונאק. השבוע האחרון גרם לסונאק להזיע לא מעט, והוא כנראה עדיין לא סיים להזיע. הסיבה הראשונה היא מרידה מפלגתית גדולת ממדים נגדו ונגד חוק העישון שהוא מקדם. הסיבה השנייה היא שהלורדים לא מפסיקים למרר לו את החיים בכל מה שקשור לרואנדה.
“דור נקי מעישון”
נתחיל בתזכורת: בפברואר הסברתי כאן על כוונתו של רישי סונאק להעביר חקיקה שתעלה בכל שנה את הגיל המינימלי בו מותר לרכוש סיגריות בשנה נוספת. באופן זה, מי שלא הספיקו לחגוג יום הולדת 15 לפני סוף 2023 לא יוכלו לעולם לרכוש סיגריות באופן חוקי. באופן זה סונאק מבקש ליצור מצד אחד “דור נקי מעישון”, ומצד שני לא למנוע את הסיגריות ממי שכבר מעשנים באופן חוקי.
אבל החוק זכה להרבה מאוד ביקורת, בעיקר מהשמרנים עצמם. בראש כולן עומדת הטענה להפיכת המדינה ל”מדינה גננת”, קרי כזו שקובעת עבור האזרחים מה טוב עבורם במקום לסמוך עליהם. אבל יש גם טענות אחרות, כמו היווצרות המצב שעשוי להיראות אבסורדי, בו בעוד כמה עשורים אדם בן, לדוגמה, 60 יוכל לקנות סיגריות ואדם בן 59 לא יוכל. למעשה, אם ההפרש בין שניהם הוא יום אחד, אך היום הזה הוא זה שמפריד בין ה-31 בדצמבר 2008 ל-1 בינואר 2009.
לכן, שמרנים רבים, ובראשם ראשת הממשלה לשעבר ליז טראס, איימו להצביע נגד החקיקה. שני דברים הבטיחו למרידה כזו תנאים נוחים. ראשית, הצהרת הלייבור שהיא תתמוך בהצעת החוק, מה שיאפשר לשמרנים להתנגד או למצער להיעדר מההצבעה כשהם יודעים שהם לא יפילו את ההצעה. שנית, ההבטחה של סונאק לחופש הצבעה בנושא, בלי הטלת משמעת סיעתית. במילים אחרות, נוצרו התנאים למרד שהשמרנים הכי אוהבים: מרד של פחדנים. כזה שיש לו אפס השלכות. לאלו יש פוטנציאל להיות גדולים במיוחד.
ההצבעה
אז שלשום (ג’) התקיימה ההצבעה בקריאה השנייה (מקבילה לקריאה ראשונה בישראל). איך הלך? על פניו, לא רע: 383 הצביעו בעד, לעומת 67 מתנגדים בלבד. אבל כדאי לפרק את המספרים. ראשית, יותר ממאה חברי פרלמנט שמרנים נעדרו. אבל חמור יותר: מתוך אותם 67 מתנגדים, 57 היו שמרנים. כלומר, אלו היו קולות הלייבור שהעבירו את הצעת החוק הזו בקריאה השנייה. זה לא ממש נראה טוב עבור ראש הממשלה שהוא זקוק לאופוזיציה כדי לקדם את המדיניות שלו (בניגוד למקרים של שיתוף פעולה בו שני הצדדים תומכים).
אבל יותר חמור מזה: מתוך אותם 57 שמרנים שהתנגדו, ניתן למנות שישה שרים מדרגים שונים. הבכירה שבהם היא קמי בדנוק, שרת העסקים והסחר, שיש מי שמדברים עליה כמתמודדת אפשרית להחליף את סונאק ברגע שהמפלגה תחליט להדיח אותו. למעשה, בדנוק הודיעה על כוונתה להצביע נגד הצעת החוק עוד בטרם ההצבעה.
עקרונית, זה לא סוף העולם. כשמוכרז חופש הצבעה, הדבר לא רק משחרר את חברי הפרלמנט מהמשמעת הסיעתית, אלא גם את חברי הממשלה מהאחריות המשותפת (אציין שכשדיווחתי על ההצבעה הזו ברשתות החברתיות לא זכרתי שהוכרז חופש הצבעה ולפיכך הצגתי את הצבעת הנגד של השרים כאירוע דרמטי יותר ממה שהוא. הדיווחים הללו נמחקו ואני מתנצל על ההטעיה). עם זאת, ניתן להסתכל על דפוס ההצבעה הזה כהבעת אי-אמון במה שסונאק רוצה שיהיה למורשת שלו. ונראה שיש תמיכה ציבורית מסוימת בהצעת החוק שסונאק מקדם. הדבר מראה שיש נתק מסוים בין המפלגה השמרנית לבין הציבור גם ברמת תפישת העולם. לאור העובדה שזה מה שבמשך דורות היה סוד הקסם השמרני בניצחון בבחירות, הדבר מראה שסונאק ניצב בפני קושי לקדם מדיניות שתנצח בקרב על דעת הקהל וגם באמון מפלגתו.
פינג פונג
ונעבור לעניין השני. כפי שייתכן שאתם זוכרים, הממשלה עובדת על חקיקה שתכריז על רואנדה כמדינה בטוחה לפליטים. הסיבה לחקיקה הזו היא שהממשלה מעוניינת לשלוח לשם מבקשי מקלט שנכנסים לבריטניה באופן לא מוסדר, בהתאם להסכם אליו הגיעה ב-2022, אבל בית המשפט העליון הבריטי עצר את היישום מאחר שפסק שרואנדה אינה יכולה להיחשב למדינה בטוחה.
אני לא צריך להסביר למה מדובר בחקיקה בעייתית משהו: היא מבקשת לחוקק מציאות. כלומר, כל חוק מבקש ליצור מציאות כלשהי, אבל החקיקה הספציפית הזו מבקשת להכריז על המציאות. רואנדה, כך הצעת החוק, תהיה מדינה בטוחה בלי קשר למה שבאמת הולך שם. באותה מידה ניתן לחוקק שאין מלחמה בישראל. בהתאם, הצעת החוק הזו הביאה ללא מעט ביקורת.
למרות זאת, ולמרות שהייתה גם ביקורת על כך שהצעת החוק לא הולכת מספיק רחוק, סונאק הצליח להעביר אותה בבית הנבחרים. אבל אז עלתה השאלה מה יקרה בבית הלורדים. מבחינת החוק, המילה האחרונה שייכת לבית הנבחרים, אבל לבית הלורדים כן שמורה היכולת לפתוח במלחמת התשה. לבית הלורדים שמורה הרשות להוסיף לחקיקה תיקונים. אם הם עוברים, התיקונים האלו צריכים להיות מאושרים גם בבית הנבחרים. אם בית הנבחרים יבחר לשנות את התיקונים (או לבטלם לגמרי), הנוסח החדש שוב יצטרך לחזור לבית הלורדים. אם בית הלורדים יחזיר את התיקונים, או יעביר חדשים, הוא יוכל לשלוח את החקיקה לבית הנבחרים שוב ושוב ושוב, עד ששני הבתים יסכימו על נוסח. התהליך הזה מכונה “פינג פונג“.
עלתה השאלה אם יהיה פינג פונג ממושך במקרה הזה. מצד אחד, בחודש שעבר היו ידיעות על כך שהלייבור לא מתכוונת לייבש את החקיקה הזו הרבה זמן בבית הלורדים. הסיבה היא שהנוהג הוא שבית הלורדים לא חוסם הצעות חוק, ובתמורה הממשלה לכל הפחות עושה כמה תיקונים משלה בבית הנבחרים כדי להראות שהיא מתייחסת לבית הלורדים. מצד שני, זו הצעת חוק מאוד לא שגרתית וממשלה בעייתית. לא בכדי הלורד קנת’ קלארק (שמרני) הציע באופן נדיר שהלורדים ממש יחסמו את החקיקה.
השאלה האפגנית
בסופו של דבר, למרות הבטחות הלייבור, הגענו לפינג פונג שלא נגמר עד עכשיו. בלייבור, אגב, היו מי שהאשימו את הממשלה. לפי הלורד ורנון קואקר, דובר הלייבור לענייני פנים בבית הלורדים, הכוונה לא לחסום את החקיקה נותרה בעינה, אבל הממשלה לא עשתה את חלקה בנוהג החוקתי ולא שינתה את הצעת החוק כלל, אלא רק הסירה את התיקונים שעברו בבית הלורדים. לכן, גם בית הלורדים יכול להמשיך ולהתעקש על עוד ועוד תיקונים ולהתיש את הממשלה.
כמה וכמה פעמים התקיימו הצבעות בשני הבתים, וכך גם השבוע. שלשום (ג’) הלורדים העבירו מספר תיקונים, כמו החובה שיישום החוק יהיה גם בהתאם לחוק הבינלאומי ושגופים חיצוניים ועצמאיים יצטרכו לקבוע עד כמה רואנדה בטוחה. אבל התיקון החשוב ביותר הוא שמי שנהיו מבקשי מקלט בגלל שסייעו לממשלת או צבא בריטניה מעבר לים, למשל משת”פים אפגנים, לא יגורשו.
התיקון האחרון הוא החשוב ביותר בגלל הנפיצות הפוליטית שלו. אפגנים הם בכל זאת בין היחידים שיש להם מסלול מוסדר להיכנס לבריטניה כפליטים, בגלל הסיוע שלהם לצבא הבריטי טרם יציאת המערב מאפגניסטן והשתלטות הטליבאן. סונאק אפילו שקל בכל זאת לתת לו לעבור. זה הגיוני: לאור העובדה שהסיוע למערב הפך חלק מאותם מבקשי מקלט לפליטים, ההגינות הבסיסית היא לא לשלוח אותם לקבל מקלט במדינה אחרת עם מוניטין מפוקפק. אבל בסופו של דבר הלורדים היו צריכים אתמול (ד’) להעביר את התיקון שוב, כיוון שהממשלה הפילה אותו בבית הנבחרים. בית הנבחרים יצביע שוב על התיקונים ביום שני, ביום של ליל הסדר.
שר הפנים ג’יימס קלברלי בא בטענות ללייבור שחבריה “מבועתים” מהאפשרות שתכנית רואנדה תעבוד, ולכן מנסים להשתמש בכל תירוץ לחסום אותה. זה היה הקו הממשלתי. והוא פתטי: מעבר לזה שבסיס החקיקה הזו הוא מאוד בעייתי, ומעבר לכך שיש ספק גדול שהתכנית תעבוד גם לאחר שהחקיקה תעבור – כל מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות זה לאמץ את התיקון לגבי האפגנים ולהראות קצת רצינות לגבי התיקונים האחרים וההצעה הייתה עוברת מזמן. היא משחקת באופן עקום ומאשימה את הרצפה.
לסיכום
רישי סונאק נמצא באובדן שליטה, ואין לו קו של ממש. הוא רוצה מצד אחד ללכת על הצעה שמגדילה את כוחה של המדינה כדי ליצור לעצמו מורשת, וסבל ממרד עצום מהאגף הימני של המפלגה, כולל שרים. במקביל, הוא ניסה לרצות את אותו האגף ממש באמצעות הצעת החוק הפופוליסטית שתכריז על רואנדה כעל מדינה בטוחה. הוא כל-כך נחוש להעביר את הצעת החוק הזו כך שתרצה את האגף הימני, שהוא לא מוכן אפילו ליצור פתחי יציאה מהתכנית עבור אנשים ששיתפו פעולה עם הממשלה הבריטית וצבאה. התוצאה היא שסונאק נראה על סף הטנטרום, שלא מסוגל להנהיג את מפלגתו שלו, נאלץ להסתמך על האופוזיציה או פשוט לא מסוגל לקדם דבר. וכשיש מי שאורבים לו מעבר לפינה כדי להדיח אותו, קשה לראות את העניין הזה משתפר.
הערה אישית
בגלל עניינים אישיים שלא ארחיב עליהם כאן, ייתכן שבחודשים הקרובים הבלוג יסתמך פחות על עדכונים מידיים כפי שאני לרוב מנסה לעשות. לכן אני ממליץ לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, ואטסאפ או טלגרם, או אחריי בטוויטר, כדי לקבל עדכונים מידיים יותר (גם אם פחות איכותיים). האתר ימשיך לשמש לניתוחי עומק, אך לעתים לא במידיות שהייתה יכולה להיות אידאלית.