שלום ולא להתראות 2023, ברוכה הבאה 2024, שבבריטניה תהיה שנת בחירות. לכבוד פתיחת השנה, “יס מיניסטר” מציג את המדריך המלא עם כל מה שצריך לדעת לקראת הבחירות הקרבות, החל מתזמון הבחירות ועד לאופי הקמפיינים הצפוי וסוגיות הליבה. ואפילו כמה מילים על בחירות אחרות | צילום: אורן מרגלית
ברוכים הבאים ל-2024, השנה שכולנו רק רוצים שתהיה טיפה פחות גרועה מ-2023 (אנחנו באמת לא מבקשים הרבה), וגם השנה בה בריטניה (ולמעשה, עוד מדינות רבות ברחבי העולם) תלך לבחירות. ולכבוד שנת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הנה מדריך על מה שצפוי לנו בשנה הזו.
מה התאריך?
עקרונית, התאריך האחרון לקיום הבחירות הוא ה-28 בינואר 2025. אבל הסיכוי שזה יהיה התאריך בו יתקיימו הבחירות שואף לאפס. רצוי לזכור שבעוד בישראל אנו נוטים להתלונן על כך שהבחירות תמיד מוקדמות, בבריטניה דווקא מסתכלים על הקדמת הבחירות כעניין הכרחי. נכון, כשאחרי בחירות 2015 יצאו שוב לבחירות ב-2017 ואז שוב ב-2019, זה מן הסתם לא נראה טוב ומעיד על חוסר יציבות. אבל כן ישנה ציפייה שהבחירות לא יתקיימו לגמרי במועד. בבריטניה ראש הממשלה קובע לבדו את מועד הבחירות אם אלו הוקדמו, ולכן כשהבחירות לא מוקדמות הדבר נופל בעיקר על כתפיו. ג’ון מייג’ור ב-1997 וגורדון בראון ב-2010 זכו לביקורת על כך שהקדימו את הבחירות בשבועות ספורים בלבד, ונראו כמי שסירבו לעזוב את דאונינג 10 ככל הניתן ומפחדים ללכת לבחירות (בדיעבד, פחדו בצדק). למעשה, מאז 1945 רק בחירות 2015 (תחת חוק, שבוטל בינתיים, שהקשה על הקדמת הבחירות) התקיימו במועד האחרון.
סביר להניח שרישי סונאק, שגם כך מפגר מאוד בסקרים, לא ירצה להוסיף לצרותיו גם ביקורת על כך שהוא מאחז בקרנות המזבח. לכן, התרחישים העיקריים עליהם מדברים בתקשורת הם אביב 2024 או סתיו 2024. אמנם התקשורת צריכה להתייחס גם לאפשרות שהבחירות יתקיימו במועדן האחרון, אבל הפרשנים נותנים לכך סיכויים נמוכים. אמנם יהיו בבחירות במועדן יתרונות, אבל יש גם לא מעט חסרונות, ובראשם שסונאק ייראה כמי שוויתר על האפשרות לנצח ולכן רק נאבק על כל שנייה כשותף של לארי החתול. בנוסף, סונאק שלל את האפשרות שילך לבחירות ב-2025. אמנם לא ניתן לשלול את האפשרות שהוא משקר, אבל זו כן אינדיקציה נוספת.
וישנו גם העניין הטכני: המועד האחרון לבחירות הוא בינואר 2025, אבל המועד האחרון לפיזור הפרלמנט והתחלת תקופת הבחירות הוא בדצמבר 2024. למעשה, בבריטניה חמש שנים אינו הזמן החוקי שבין מערכת בחירות אחת לאחרת, אלא בין הרגע בו הפרלמנט החדש התכנס לראשונה ועד לפיזורו. לכן, בכל מקרה 2024 תהיה שנה בה בריטניה לכל הפחות תתחיל את הקמפיינים.
בחירת התזמון
כאמור, את התזמון של הבחירות בוחר ראש הממשלה כמעט לבדו. לאחר בחירת התאריך הוא הולך למונרך, וזה מפזר את הפרלמנט ואפשר להתחיל בקמפיין. טכנית, עומדת למונרך הסמכות לסרב לבקשת ראש הממשלה לפזר את הפרלמנט במקרים חריגים, אבל לא ברור מהם אותם מקרים חריגים בהם דבר כזה ייחשב לסביר (כמובן, קיימת גם האפשרות שהמונרך יחליט שיש צורך בבחירות, אבל זה תרחיש סביר אפילו פחות). בכל מקרה, פירוש הדבר הוא שמועד הבחירות ייקבע לפי מה שרישי סונאק יחשוב שיהיה התאריך הטוב ביותר עבורו.
האם זה יהיה כבר באביב הקרוב? יש מי שמעלים את הספקולציה שהעובדה שהצהרת תקציב האביב תיערך מעט יותר מוקדם מהרגיל (תחילת מרץ במקום אמצע-סוף מרץ) מסמנת שאולי נלך לבחירות מוקדמות. כפי שג’ון מייג’ור השתמש בתקציב האביב שלו כפתיחה לקמפיין הבחירות של 1992 וניצח במפתיע, כך יעשה גם סונאק בתקווה לסיפתח מוצלח. מצד שני, ייתכן דווקא שעדיף לחכות לסתיו, כדי שהתקציב הזה, שלחלוטין יכוון כדי להביא לשמרנים קולות בבחירות האלו, יקבל יותר זמן כדי שהציבור יוכל להרגיש את השינוי בכיס שלו. ואולי כדאי לחכות בכל זאת לינואר 2025, כי אולי עד אז יוקר המחיה בבריטניה יתמתן עוד יותר? לכל תזמון יהיו יתרונות וחסרונות, ובסופו של דבר זה יהיה רישי סונאק שיצטרך לעשות את השיקולים. הפרשנים שאני ראיתי, בכל מקרה, שמים את רוב הז’יטונים שלהם על סתיו 2024 (אחד המקורות של הטיימס סימן את ה-14 בנובמבר), לאחר מכן על אביב 2024 ורק ממש בסוף על 2025.
התרחיש הסביר
כמובן, אי-אפשר לדעת מה יקרה בבחירות עצמן, אבל אפשר להצביע על התרחיש הסביר. ראשית, לפי הסקרים, השמרנים צפויים להפסיד וללכת לאופוזיציה. זה לא מפתיע מבחינה היסטורית: לרוב אחרי שהמפלגה השמרנית נמצאת למעלה מעשור בשלטון היא מתחילה להסתאב ובכך מפילה את עצמה. כך קרה בבחירות 1964, אחרי 13 שנות שלטון, בין השאר בגלל פרשת פרופיומו. כך קרה גם ב-1997 אחרי 18 שנות שלטון, שהאחרונות שבהן לוו בשלל פרשיות שזכו לשם “גועל טוֺרי” (לדעתי, מייג’ור ניצח ב-1992 אחרי 13 שנות שלטון בעיקר הודות לכך שמרגרט ת’אצ’ר השאירה לו כמה דברים שנואים כמו מס הגולגולת שהוא היה יכול לבטל ובכך לזכות באהדה מסוימת). כעת השמרנים נראים לא רק כמי שלא כשירים לנהל, אלא גם כמי שלא מפסיקים להסתבך, עם עוד ועוד סקנדלים שמתגלים במפלגה. יחד עם המכה הכלכלית שליז טראס יצרה בתקופתה הקצרה ב-2022, נראה שמצבם של השמרנים אבוד. במקום לכוון לניצחון, מסתמן, השמרנים בעיקר ינסו להקטין את ההפסדים עד כמה שניתן.
ומה צפוי ללייבור? מבחינה היסטורית, הפעם האחרונה בה מפלגת אופוזיציה הדיחה מפלגת שלטון עם רוב פרלמנטרי והשיגה בעצמה רוב כזה הייתה ב-1970, כשהשמרנים בהנהגת אדוארד הית’ הדיחו את הלייבור בראשות וילסון. בפברואר 1974 וילסון אמנם חזר לדאונינג 10, אבל מפלגתו לא החזיקה ברוב מוחלט. הוא זכה לרוב קטן בבחירות הפתע של אוקטובר 1974, אבל זה אבד עוד לפני שמחליפו ג’יימס קלהאן הגיע לבחירות 1979 והפסיד למרגרט ת’אצ’ר. עד בחירות 1997 ג’ון מייג’ור איבד את הרוב שהשמרנים השיגו ב-1992, והפסיד בענק ללייבור תחת טוני בלייר. ב-2010 גורדון בראון הלך לבחירות כשללייבור רוב מכובד, ודייוויד קמרון שניצח אותו לא הצליח להביא את השמרנים לבדם לרוב ונזקק לקואליציה עם הליברל-דמוקרטים. מה שאני רוצה להגיד זה שאם קיר סטארמר יצליח להשיג ללייבור רוב מוחלט, הרי שהוא יצליח לעשות דבר שלא קרה כבר יותר מחצי מאה. לכן, קשה להוריד מהפרק את האפשרות של פרלמנט תלוי בלי מפלגת רוב (למרות שזו לא בהכרח התחזית הרווחת).
הסיכוי לטעות
הסקרים, כמובן, עשויים לטעות. זה לדוגמה מה שקרה ב-2015, כשהסקרים חזו פער הרבה יותר קטן בין השמרנים בראשות דייוויד קמרון ללייבור בהנהגת אד מיליבנד. בסופו של דבר, למרות התחזיות לפרלמנט תלוי כפי שהתקבל ב-2010, השמרנים זכו לרוב מוחלט וקמרון לא נזקק שוב לקואליציה עם הליברל-דמוקרטים. גם ב-1992, הניצחון של ג’ון מייג’ור לא היה צפוי כלל, והסקרים צפו בכלל הובלה קלה של הלייבור בראשות ניל קינוק, עם פרלמנט תלוי או רוב קטן ללייבור. וכמובן, הברקזיט שהפתיע את כל הסוקרים. אז כן, כמובן שהסקרים יכולים לטעות.
עם זאת, ב-1992 ההובלה של הלייבור הייתה קלה, של כמה נקודות אחוז בודדות. לעומת זאת, נכון לכתיבת שורות אלה (וכבר למעלה משנה) הפער בין המפלגות הוא דו-ספרתי, לעתים קרוב לעשרים נקודות אחוז. כלומר, אנחנו הרבה מעבר לטעות הדגימה הסטנדרטית. מצד שני, ב-2017 ת’רזה מיי הודיעה על הקדמת הבחירות כשהשמרנים הובילו בפערים בסדר גודל כזה על הלייבור בראשות ג’רמי קורבין. הפערים בסקרים החלו להצטמצם ככל שקמפיין הבחירות התקדם, ובסופו של דבר ההובלה הייתה של 2.5 נקודות אחוז בלבד, תוך אובדן הרוב השמרני שהושג ב-2015 ויצירת פרלמנט תלוי. כלומר, גם פער בסדר גודל כזה הוא לא ערובה לניצחון של הלייבור. בהתאם, יש שמרנים שמנסים לשמור על אופטימיות, מתוך הנחה שהמצביעים לא באמת אוהבים את הלייבור או את קיר סטארמר, ויותר שונאים את השמרנים. אבל קשה לבנות על חזרתה של 2017: השנאה לשמרנים בשמיים, ואם לקורבין היה חיבור לצעירים, לשמרנים אין כל-כך.
לכן, כן, כמובן שייתכן שהסקרים טועים וגם ייתכן שהסקרים ישתנו אחרי שייפתח קמפיין הבחירות באופן רשמי. יש גם לא מעט אנשים שמשיבים לסוקרים שהם לא החליטו למי להצביע, מה שעשוי לשנות את הפערים. בהתאם, סטארמר הורה לחבריו לנהל קמפיין כאילו הם בכלל בפיגור בסקרים, כדי לא להיכנס לשאננות. ובכל זאת, הסיכוי להפתעה גדולה הוא קטן יותר מאשר ב-1992, 2015 או 2017.
צרות חיצוניות
הצרה האלקטורלית הרצינית של השמרנים, מי שעלולה להפוך את הסקרים למציאות, זו מפלגת הרפורמה. המפלגה הזו קמה ב-2019 על-ידי נייג’ל פרג’ תחת השם “מפלגת הברקזיט”, כמחאה על כך שתאריך היציאה מהאיחוד האירופי נדחה. בבחירות 2019 פרג’, אחרי הרבה איומים, החליט שלא להעמיד מועמדים מטעם המפלגה במושבים בהם השמרנים ניצחו ב-2017, כדי שלא ליצור פיצול בקולות שתומכים בברקזיט, מה שבשיטת הבחירות הבריטית היה עלול ליצור רוב של מתנגדי הברקזיט. מאז פרג’ הלך להגיש תכניות ב-GB News ולהשתתף בריאליטי, המפלגה שינתה את שמה ל”רפורמה לבריטניה”, מדגישה בעיקר מדיניות ימין מהסוג הפופוליסטי ובראשה עומד ריצ’רד טייס. לפי הטיימס, טייס הודיע לבכירים במפלגתו שהוא לא יעשה שום ג’סטה מהסוג הזה עבור סונאק. הדבר לא מפתיע, שכן המפלגה ממצבת את עצמה כאלטרנטיבה לשמרנים. לכן, יש סיכוי לא רע שב-2024 נמשיך לראות את השמרנים הולכים לעבר הפופוליזם, כדי להתגבר על כאב הראש הזה.
ללייבור יש שני כאבי ראש, אם כי קטנים יותר. הראשון הוא ה-SNP, המפלגה הסקוטית ששולטת ביד רמה במושבים הסקוטיים של הפרלמנט מאז 2015, ובפרלמנט הסקוטי מאז 2007. כמו השמרנים, גם ה-SNP החלה להסתאב ולהימאס אחרי יותר מעשור בשלטון, ולכן המגמה בסקרים היא צמצום הפער בין ה-SNP ללייבור (האחרונה, עד השתלטות ה-SNP, נחשבה למפלגת השלטת של סקוטלנד). עם זאת, ה-SNP לרוב עדיין מובילה, ובגלל שבטווח הארוך סקוטלנד היא שטח מפתח עבור הלייבור סביר להניח שסטארמר ירכז שם מאמצים. האתגר השני הוא הליברל-דמוקרטים, שאחרי ההצלחה שלהם בהרבה בחירות ביניים מרגישים מומנטום. העניין הוא שכמו שפיצול הקולות בין השמרנים לרפורמה עלול לעלות לשמרנים במושבים, כך גם פיצול האופוזיציה עשוי לסייע לשמרנים. לכן, ישנו סיכוי לא רע שהלייבור תנסה להגיע לברית לא רשמית עם הליברל-דמוקרטים כדי להגיע להבנות של מתן קדימות למאתגרת המשמעותית יותר של השמרנים בכל מחוז בחירה שכרגע תפוס על-ידם.
אתגרים מבפנים
הצרה האמיתית של סונאק היא לא קיר סטארמר ולא ריצ’רד טייס, אלא חברי המפלגה שלו עצמו. לשמרנים גם ככה יש שם של תוקעי סכין בגב. יש לכך גם יתרון: התכונה הזו הבטיחה שמנהיגים דומיננטיים כמו מרגרט ת’אצ’ר או בוריס ג’ונסון לא יוכלו לעשות במפלגה בכשלהם כפי שעשה דונלד טראמפ לרפובליקנים בארצות הברית. זה גם סייע להעיף במהירות את מי שכשלו באופן מחפיר, כמו אנת’וני אידן אחרי משבר סואץ או ליז טראס אחרי המפולת הכלכלית שגרמה. אבל המפלגה כבר נמצאת בשלב ההיפר, ולמרות שני החילופים שבוצעו ב-2022, יש מי שמוכנים להחליף כבר כעת את רישי סונאק כראש המפלגה.
במקביל, המפלגה גם עוברת תהליכי דוגמטיזציה, כך שמהמפלגה שבעבר התהדרה בפרגמטיות מתעקשת יותר ויותר לדבוק באידיאולוגיה גם כשהיא לא תואמת את המציאות. זה מצריך את סונאק לנסות לגשר בין האגף המרכזי לאגף הימני של המפלגה, וזה לא תמיד נעשה בחן. הסאגה התורנית היא החקיקה שתאפשר לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה, וגם כשמצע הבחירות ייכתב הדברים יבואו לידי ביטוי.
וגם לסטארמר לא חסר. אמנם מצבו הרבה יותר טוב מזה של סונאק, לאחר שדאג לדחוק הצדה בשנים שעברו את השמאל הקשה מהמפלגה (בייחוד את ג’רמי קורבין), והוא יצר מצג של מפלגה יחסית מאוחדת, בטח לעומת מה שהייתה בתחילת הדרך. עם זאת, המלחמה בעזה יוצרת פיצול עמוק בתוך הלייבור, שאף הביא להתפטרויות של חברי מועצה מהמפלגה ושל בכירים מממשלת הצללים. המתפטרים לא מרוצים מכך שסטארמר לא קורא להפסקת אש מידית, והוא מתעקש שכן הוא סבור שהפסקת אש בלי ניצחון על חמאס לא יקדם את המצב במזרח התיכון (הוא כן בעד הפוגות הומניטריות, וכך גם סונאק). נכון לעכשיו הפיצול לא ממש בא לידי ביטוי בסקרים, אבל סטארמר כן משלם מחיר פוליטי על העמידה הזו לצד ישראל. קשה לדעת אם זה ימשיך לכרסם במפלגה או לא, אבל כן אגיד שעמעום סוגיית “היום שאחרי” מצד ממשלת ישראל לבטח לא יקל עליו.
אופי הקמפיינים
גם סונאק וגם סטארמר מנסים להציג את עצמם כמועמדים שיביאו לשינוי. במקרה של סונאק, שהפך את זה לתמה שלו בנאום המרכזי בכנס המפלגה, זה כמובן בעיקר מגוחך. הרי אם הוא מועמד השינוי, פירוש הדבר הוא שלמעלה מ-12 שנות שלטון שמרניות שקדמו לכניסתו לדאונינג 10 לא היו מוצלחות ודורשות שינוי. אבל סונאק גם לא רוצה להיות מזוהה עם הצנע של דייוויד קמרון, עם פארסת הברקזיט של ת’רזה מיי, השערוריות של בוריס ג’ונסון (אפילו שהוא כיהן כשר בממשלתו) או עם הכהונה של ליז טראס, שהחלק הכי מוצלח בה היה מות המלכה. לכן, סונאק מציג את עצמו כמי שבניגוד לאחרים, ייקח את ההחלטות הנכונות לטווח הארוך, גם אם לא יהיו פופולריות. עד כה הוא לא ממש עמד בזה, ונראה שהוא בעיקר מנסה לדבר לבייס של מתפקדי המפלגה שלו.
באופן כללי, נראה שסונאק דיי נואש. הוא קיים שיחות סודיות עם דומיניק קאמינגס, יועצו השנוי במחלוקת של בוריס ג’ונסון – שנחשב למוח שמאחורי ניצחון קמפיין הברקזיט ב-2019 וניצחון קמפיין הבחירות השמרני ב-2019 – כדי להציע לו לייעץ בסתר לקמפיין של סונאק (בעבר סונאק שלל אפשרות לקשר עם קאמינגס). בדאונינג 10 לא מכחישים שהיו שיחות, אבל כן שהייתה איזושהי הצעה רשמית. בכל מקרה, הדבר מראה כמה נמוך סונאק מוכן לרדת.
סטארמר, מצדו, נראה פחות מגוחך כשהוא מדבר על שינוי. בכל זאת, הוא יבוא ממפלגה אחרת. הוא מבטיח שהוא יראה שלא כל הפוליטיקאים אותו דבר, ושהוא ישים את האינטרסים של המדינה בראש מעייניו. מצד שני, הוא טורח להיות עמום ככל הניתן, כדי חלילה לא לתת תחמושת לשמרנים נגדו. תגידו על קורבין מה שתגידו, לפחות ידעתם מה הוא רוצה. במקרה של סטארמר, כחצי מהמצביעים לא בטוחים. אולי לא כדאי לראש מפלגת הלייבור להלל את ת’אצ’ר יותר מדי.
נושאי הליבה
כמובן, יש זמן עד שמצעי הבחירות יתפרסמו. אזכיר שבניגוד לישראל, שם יש למצע משמעות, ולו בגלל מוסכמת סולסברי לפיה בית הלורדים לא מפיל חקיקה שהופיעה במצע הבחירות של מפלגת השלטון. גם בלי זה, אגב, מפלגה שתרוץ ללא מצע תישחט תקשורתית וכנראה שלא תזכה לאהדה גדולה מדי בציבור. הלייבור מתכוונת להשלים את טיוטת המצע שלה עוד החודש, כדי להיות מוכנה למקרה שהדיווחים על בחירות בסתיו הם הטעיה, והשמרנים מתכוונים להשלים את המשימה הזו רק במרץ. אבל עד שיהיו מצעים, כנראה שלא נשמע יותר מדי הבטחות ליום שאחרי הבחירות: השמרנים הם מפלגת השלטון, ולפיכך צריכים יותר לעשות עכשיו מאשר להבטיח בעתיד. סטארמר, מצדו, מעדיף לשמור על עמימות ככל הניתן ולכן נותן כמה שפחות הבטחות קונקרטיות.
אבל, כמובן, זה לא אומר שאין נושאי ליבה שבהם המפלגות ינסו להראות שהן המתאימות ביותר לניהול העסק. נלך כאן, ממש בקצרה, על כמה מהם.
כלכלה
כנראה הנושא הכי אקוטי. הפגיעה של טראס בכלכלה היא זו שהפכה את ההובלה של הלייבור מכמה נקודות אחוז בודדות למספרים שמתקרבים לעשרים נקודות אחוז. רישי סונאק מצדו הבטיח להוריד את האינפלציה, להוריד את החוב ולעודד את הצמיחה. אז האינפלציה אכן ירדה ליעד שסונאק הציב ל-2023 (אבל יש עוד דרך עד ל-2%), וגם החוב הלאומי קטן ממה שצפו (הבהרה: אבל הוא טרם ירד). אבל הצמיחה? היא בינתיים דיי אפסית, ובבנק המרכזי חוזים סיכוי של 50% שיהיה מיתון ב-2024. בנוסף, האבטלה בעלייה וגדל הלחץ על סונאק מצד האגף הימני של מפלגתו להוריד מסים, אחרי שנטל המס הגיע לשיאים חדשים, למרות שלא בטוח שניתן לעמוד במחיר של זה.
לכן מה שהממשלה צפויה לעשות זה להשתמש בזמן שנותר להם כדי לסייע לציבור. הם כבר הורידו מעט את הביטוח הלאומי עם חקיקת בזק שתקדים את כניסת התעריף החדש לתוקף (נטל המס ימשיך לעלות). בנוסף, ישנם דיווחים (שמוכחשים) שבתקציב האביב יבוטל מס הירושה ושהממשלה תסייע לרוכשי דירה ראשונה (דבר חשוב בהינתן ריבית של 5.25%, בעיקר עבור הקהל הצעיר). במקביל, הממשלה גם צפויה לנסות לחשק את מרחב התמרון של הלייבור. לדוגמה, נשקלת הקדמת פרוצדורה תלת-שנתית כך שתקרה לפני הבחירות, כדי שהלייבור תצטרך להחליט עוד טרם הבחירות כיצד לחלק את התקציב שלה. אופציה אחרת שנבחנת היא הקשחת הכללים הפיסקליים ביחס לחוב הלאומי, כך שהלייבור תצטרך להשיב איך היא תיישם במסגרתם את התכניות שלה.
הלייבור, מצדה, מאוד רוצה לראות צמיחה. סטארמר אמר שהוא רוצה ליצור קונצנזוס שיהיה “אובססיבי” לגבי צמיחה. כדי להראות רצינות, סטארמר ורייצ’ל ריבס (שרת האוצר בממשלת הצללים) הגדירו כללים פיסקליים נוקשים. אבל לעתים יש מהמורות, מה שהביא לכך שבלייבור שוקלים לגנוז תכנית להשקעה ירוקה שתצריך הלוואה של 28 מיליארד ליש”ט, כדי לא להפוך למטרת הקמפיין השמרני. לכן, סביר להניח שנראה את אנשי הלייבור מדברים על צמיחה כלכלית ומתחמקים עד הרגע האחרון מכל תכנית שאפתנית שיכולה להיראות כצנינים בעיניי חסידי הקונצנזוס הכלכלי.
הגירה
הנושא משמעותית פחות אקוטי לבוחרים מאשר הכלכלה, אבל השמרנים העלו את זה לראש סדר העדיפויות, והלייבור מגיבה בהתאם. שני תחומים מטרידים את השמרנים: ההגירה החוקית וההגירה הבלתי חוקית. עד כדי כך, שעכשיו אפילו יש שני שרים זוטרים להגירה, אחד לכל תחום. בכל מקרה, בתחום ההגירה החוקית, פשוט יש הרבה יותר מהגרים מאשר בעבר, וזה עומד בניגוד להבטחת הבחירות של 2019. בינתיים, הממשלה בעיקר מציעה דרכים להתעלל במהגרי העבודה שבריטניה רוצה שיבואו באמצעות הקשחת התנאים על הצטרפות בני המשפחה שלהם. בתחום ההגירה הבלתי חוקית, מדובר במבקשי מקלט שנכנסים לבריטניה באופן לא מוסדר. לאחר שבית המשפט העליון פסק שהתכנית לשלוח אותם לרואנדה אינה חוקית שכן אי-אפשר להתייחס אליה כאל מדינה בטוחה, סונאק עובד על חקיקה שתכריז על רואנדה כמדינה בטוחה בלי שבית משפט יוכל להחליט אחרת, מה שמפלג את השמרנים. בשנה הקרובה נשמע איך השמרנים “שולטים בגבולות” בעוד סטארמר רק רוצה להכניס עוד מהגרים לטובת הסכם עם האיחוד האירופי.
בלייבור מצדם מצדדים בהקטנת היקף ההגירה החוקית, מה שמאפשר לאנשיה לתקוף את השמרנים על כישלונם בתחום. סטארמר כבר אמר שהוא רוצה ששוק העבודה הבריטי יתבסס פחות על עובדים זרים, מה שזוכה לביקורת משמאל. בתחום ההגירה הבלתי חוקית, כמובן שיש במפלגה התנגדות לתכנית רואנדה, שלדבריהם מלאה בחורים ובעיקר משלמת הון לרואנדה בשביל לשלוח לשם כמה מאות מבקשי מקלט בלבד. מצד שני, הוא לא רוצה להיכנס למסגרת שמציירים לו השמרנים, של מי שיפתח את השערים עוד יותר להגירה, חוקית ולא חוקית. לכן, הטיימס דיווח שהוא מתכוון להציע תכנית של בחינת בקשות מקלט מחוץ לבריטניה. מאחר שאחת הביקורות היא שמבקשי מקלט נכנסים לבריטניה באופן לא מוסדר בגלל שלרובם אין אפשרות חוקית להיכנס באופן מוסדר בגלל ההסדרים הבריטיים, זה אמור להתמודד עם הבעיה. כמובן, גם פה יישמעו ביקורות מימין ומשמאל. אבל הקו של סטארמר צפוי להיות של מי שיהיה קשוח עם הגירה ובניגוד לשמרנים גם יהיה טוב בזה.
אחרים
יש, כמובן, עוד: למשל, בסקוטלנד סוגיית העצמאות הולכת לעלות על הפרק. ה-SNP החליטה לנקוט באסטרטגיה לפיה אם היא תצליח לזכות ביותר ממחצית ממושבי הבחירה בסקוטלנד היא תדרוש משאל עם, כך שבסבירות גבוהה הדבר יהפוך לנושא בוער בחלק הצפוני של הממלכה. גם שירות הבריאות הלאומי, ה-NHS, כנראה יעלה על הפרק כשכל מפלגה תבטיח שהיא זו שתציל אותו מקריסה ותקצר את התורים לטיפולים.
סיכוי לא רע שגם מדיניות החוץ תקבל מקום, למרות שבה המפלגות לא כל-כך שונות: לדוגמה, שתי המפלגות הגדולות תומכות בישראל במלחמתה בחמאס, אבל מתנגדות למפעל ההתנחלויות, דורשות שישראל תנהג בהתאם לכללי הדין הבינלאומי ומאמינות שבסופו של דבר יש צורך להגיע לפתרון של שתי מדינות (גם סונאק וגם סטארמר ביקרו את השגרירה חוטובלי לאחר שהתנערה מהפתרון). שתי המפלגות תומכות בהעלאת תקציב ההגנה בהתאם למחויבות של חברות נאט”ו ומעבר לכך. ספק בלבי שסטארמר יבטל פעולות של הממשלה הנוכחית מול החות’ים, אם אלו אכן יצאו לפועל. ועדיין, הפיכת העולם למסוכן יותר עשויה להפוך את הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ לנושא שהמפלגות הגדולות יעלו, כשסטארמר יסבול מכך שיהיה ניתן להזהיר מהאגף השמאלי של הלייבור. מה שאולי יהיה ניתן לראות בו יותר הבדלים הוא נושא האיחוד האירופי, כשסטארמר כנראה יהיה יותר אוהד מערכת יחסים קרובה יותר עם היבשת, אבל שתי המפלגות לא יציעו חזרה לאיחוד.
כמובן, גם הנושא הירוק יעלה על הפרק, כששתי המפלגות ינסו להראות שהן המתאימות להתמודד עם האתגרים. סונאק ינסה להראות שהוא יכול להתמודד עם זה באופן “פרופורציונלי”, מבלי להטיל עול בלתי סביר על האזרחים. פירוש הדבר הוא בעיקר עיכוב של יישום אג’נדות ירוקות, במה שכבר זכה לביקורת כשעשה צעדים דומים. סטארמר, מצדו, יצטרך למצוא דרך בה הוא יכול להבטיח עתיד ירוק שיעמוד בכללים הפיסקליים הנוקשים אותם הגדיר.
בחירות נוספות
כל מה שדובר עכשיו אלו הבחירות הכלליות, לבית הנבחרים שבווסטמינסטר. אבל יהיו גם בחירות נוספות: ראשית, בחירות ביניים, כלומר כאלו שמתקיימות במחוז בחירה מסוים בגלל שחבר הפרלמנט מטעמו הפסיק לכהן. היו לא מעט בחירות ביניים במחוזות בחירה שמרניים שעברו לידי האופוזיציה, וכנראה שגם 2024 תכיל כמה כאלו (אחת כבר בדרך, בגלל הדחתו של פיטר בון). הדבר יהווה אינדיקציה לכמה חמור מצבם של השמרנים, אבל כדאי גם לזכור שהממשלה תמיד נמצאת בעמדת נחיתות בבחירות כאלה ולכן לא כדאי להפריז בחשיבותן.
בחירות נוספות הן הבחירות המקומיות, שמתקיימות בכל שנה בחלקים אחרים של אנגליה (בשאר הממלכה העסק יותר מסודר ואחיד), ושההצבעה בהן לרוב נעשית כביקורת על המפלגות בווסטמינסטר. השנה הדבר יכלול גם בחירות לכמה ערים מרכזיות. ראשית, לונדון, בה סאדיק קאן (לייבור) ינסה לזכות בכהונה שלישית. הוא נמצא בבעיה בגלל שבנוסף לכך שהוא לא הכי פופולרי, ישנו גם שילוב קטלני נגדו. ראשית, שיטת הבחירות לראשות הערים שונתה כך שהיא פועלת כמו הצבעה לפרלמנט, קרי המועמד עם הכי הרבה קולות זוכה ולא משנה מה נתח הקולות. שנית, בגלל המלחמה בעזה פעילים מהשמאל הקיצוני כמו ג’ורג’ גאלוויי שוקלים לרוץ לראשות העירייה, מה שיפצל את הקול הפרוגרסיבי על חשבונו של קאן. הרבה גם יסתכלו על מה שיקרה במערב המידלנדס, שם ראש העיר השמרני אנדי סטריט ירוץ לכהונה נוספת. אם הוא יצליח, הדבר יהווה אינדיקציה לסיכוייהם של השמרנים באזורים הללו.
במילים אחרות, יש הרבה אחרי מה לעקוב השנה, והבלוג יעשה את מרב המאמצים כדי להביא לכם את הדברים החשובים.
עושה רושם שהבריטים בצרות לא משנה מי יזכה הם לא זוכרים איך מתמודדים וכרגע האיסלמיסטים חוגגים עליהם ואפילו מפחידים אותם
אני לא חושב שהמצב חמור עד כדי כך. אכן יש פעילות בעייתית מצד אסלאמיסטים, אבל נראה שהם הלכו צעד שמצד אחד רחוק מדי אבל מצד שני לא מספיק רחוק כדי להיות כזה שאין חזרה ממנו, ובהתאם רואים את הממסד מחפש פתרונות לבעיה.