פוסט אורח: שירות הבריאות הלאומי של בריטניה, ה-NHS הנערץ, מציין היום (ד’) יום הולדת 75. לכבוד החגיגות, דרור שרון התחקתה אחרי ההיסטוריה של המוסד כדי להבין איך הוא הפך מעוד שירות ציבורי לאתוס של החברה הבריטית. מסע שמתחיל בשירותי הבריאות שקדמו ל-NHS, דרך הקמתו על-ידי ממשלת הלייבור ורגעים מכריעים בהתפתחותו, ועד למצבו הלא פשוט היום | צילום: דאנקן קאמינג
לריהאנון ראולי בת ה-68 מקמרתנשייר, ויילס, נמאס לחכות. ראולי סובלת מדלקת מפרקים ניוונית, וזקוקה לניתוח החלפת ירך. אלא שלמעלה משנה חלפה מאז שקיבלה את ההפניה לטיפול, וראולי טרם השיגה תור אפילו לייעוץ ראשוני. בתחילת שנת 2023, היא החליטה לטוס לליטא לצורך הניתוח, ולשלם עליו מכיסה. “עבדתי כל חיי, טיפלתי בהורים מזדקנים, גידלתי לבד שני ילדים. מעולם לא הייתי נטל על המדינה,” היא אמרה אז לכתב ערוץ 4 הבריטי, “וכשאת מגיעה לגילי ופתאום צריכה משהו מהמדינה, מתסכל מאוד לגלות שאת לא יכולה לקבל אותו.”
וראולי לא לבד: סקר מ-2022 מצא כי 13% מהנשאלים שילמו על שירותי רפואה פרטיים, בין אם מכיסם או באמצעות תוכניות ביטוח שונות, ואילו 20% העידו כי הם ממתינים לטיפול רפואי במערכת הציבורית מזה שנה או יותר. הייאוש של ראולי ורבים אחרים מההמתנה לטיפול רפואי מייצג צד אחד של המשבר המתמשך בשירות הבריאות הלאומי של בריטניה, ה-NHS (National Health Service), שדומה שהגיע לשיא לאחר סגרי הקורונה, וביתר שאת בשנה האחרונה. נכון לאפריל 2023, המתינו כ-7.4 מיליון איש באנגליה לבדה לטיפולים רפואיים שהופנו אליהם. מתוכם, יותר משלושה מיליון המתינו במשך למעלה מ-18 חודשים. ראולי היטיבה להצביע על הסדק שהתבקע לאורך עשורים, עד שהפך לשבר של ממש, בחוזה הפוסט-מלחמתי בין בריטניה לאזרחיה. מאז ה-5 ביולי 1948, המדינה נושאת באחריות להבטיח את בריאות תושביה, ובהתאם, להציע שירותי רפואה בחינם, או לכל הפחות בהשתתפות עצמית נמוכה. ה-NHS אמנם מעניק היום שירות רפואי שווה לכל כיס, אבל המערכת מתקשה לעמוד בהיקף הצורך. בשל העומס בחדרי המיון (שגם בהם ההמתנה יכולה להגיע עד 12 שעות ולהוביל לדחיית טיפולים מצילי חיים), טיפולים שאינם מוגדרים כדחופים, כמו ניתוחי קטרקט או החלפת מפרקים, עלולים להידחות במשך חודשים ואף שנים ולגרום לירידה משמעותית באיכות החיים של המטופלים. בייאושם, יותר ויותר אנשים פונים לשירותי רפואה פרטיים.
בצדה השני של המערכת, צוותי הרפואה נמתחים עד לקצה. מאז אוקטובר 2022 יצאו ארגוני המתמחות, האחים, צוותי האמבולנסים ואחרים לסדרת שביתות במחאה על תנאי ההעסקה שלהם. ארגון האחיות והאחים (Royal College of Nursing), שפתח את גל השביתות, שבת למעשה לראשונה מאז הקמתו בשנת 1916. הרופאים המתמחים צפויים לצאת לשביתה (נוספת) במחאה על תנאי העסקתם בעוד ימים אחדים, וגם הרופאות הבכירות צפויות לשבות בהמשך החודש.

הכותב והקומיקאי אדם קיי, שעזב את עבודתו כרופא בשנת 2010 בעקבות ניתוח שהשתבש, התייחס להידרדרות ב-NHS כבר ב-2018. “זו שיחה שאנחנו צריכים לקיים: האם אנחנו מעוניינים שה-NHS ימשיך לפעול – ואני מקווה שזה המצב, אבל אז נצטרך להכניס את היד לכיס – או שאנחנו רוצים לאפשר לו להישחק לאטו עד שיהפוך למערכת פרטית שתישען על ביטוח”, הוא אמר אז לאתר Joe. “כשאני עזבתי, הייתי מין גליץ’ במטריקס. רופאים לא עזבו אז את המקצוע, זה היה ג’וב לכל החיים. היום, אני לא יכול להיכנס לרשתות החברתיות בלי לראות חברים שלי, רופאים מבריקים –אנשים שהחמיצו את חגיגות יום ההולדת ה-30 של עצמם בשביל העבודה […] אני מכיר בחורה שעוזבת עכשיו, שהגיעה למרפאה ביום חתונתה, עם שיער ואיפור מוכנים – אלה האנשים שעוזבים […] אני מכיר מישהו שעוזב כדי לעבוד ככבאי. באיזה עולם עבודה ככבאי מלחיצה פחות מעבודה כרופא?”
אבל למרות הכל, ה-NHS הוא אחד המוסדות האהובים והמוערכים ביותר בבריטניה. שירות הבריאות הלאומי מככב כבר שנים בראש רשימת הדברים שגורמים לבריטים להתגאות בארצם – יותר מההיסטוריה הבריטית, משפחת המלוכה, כוחות הביטחון, ה-BBC, הדמוקרטיה וקבוצות הספורט של בריטניה. אפילו תקופת הקורונה והמשבר העמוק שהגיע בעקבותיה לא גזלו ממנו את הבכורה. למעשה, שיעור האהדה שהבריטים גילו כלפי ה-NHS רק עלה בין שנת 2016 לשנת 2022.
בבריטניה חוגגים היום 75 שנה ל-NHS. המטבעה המלכותית של בריטניה עיצבה מטבע חדש לכבוד המאורע, ובשעה 13:00 (שעון ישראל) יתקיים גם טקס חגיגי במנזר ווסטמינסטר. גם כשהמערכת נמצאת במצוקה קשה של מכשור וכוח אדם, וכאשר רבים סבורים שבקרוב יאלצו לשלם על שירותי הרפואה שהיא מספקת כיום בחינם, בריטניה עדיין מאוהבת ב-NHS. שירות הבריאות הלאומי הוא לא רק שירות ציבורי; הוא מייצג עיקרון, אתוס שמאחד את הממלכה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. רגשי האהבה והגאווה שהוא מעורר לא נובעים בהכרח מאיכות השירות, אלא גם מהשוואה למה שהיה שם לפניו, וממה שעלול לבוא אחריו.
הו, הא, מי זה בא? מדינת הרווחה
ה-NHS לא הופיע יש מאין. כשהשירות החל לפעול ב-5 ביולי 1948, המדינה ירשה וריכזה תחת אחריותה רשת ענפה של בתי חולים ומרפאות. עד אותו היום, שירותי הבריאות בבריטניה הורכבו טלאי על טלאי, והגישה אליהם הייתה תלויה במעמד, מגדר, מצב תעסוקתי, גיל ומקום מגורים. חלק מבתי החולים חסו תחת רשויות מקומיות, בעוד אחרים פעלו כגופים וולונטריים ומומנו על ידי ארגוני צדקה, גביית תשלום על שירותי רפואה, מענקים מהרשויות, דמי חבר, או שילוב כלשהו ביניהם. חוק ביטוח לאומי פעל בבריטניה כבר מ-1911 ואפשר לעובדים שהשתכרו מתחת לרף מסוים להפריש חלק ממשכורתם לטובת כיסוי רפואי, אך הביטוח לא כיסה את נשותיהם וילדיהם. חלקים אחרים באוכלוסייה שילמו מכיסם על שירותי רפואה פרטיים, או שהשתתפו בתוכניות ביטוח וולונטריות דרך מקום העבודה, הכנסייה, הקהילה המקומית, וכדומה. למרות זאת, רבים היו מרוצים מהמערכת הקיימת, או למצער חיו איתה בשלום.
הצעות לרפורמה מקיפה במערכת הבריאות החלו לעלות בבריטניה כבר בתקופה שבין מלחמות העולם, לצד הרחבה של מנגנוני הרווחה הכלליים. עם זאת, התנופה להקמת שירות לאומי הגיעה רק בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1942 פרסם הכלכלן ויליאם בוורידג’ דו”ח בהזמנת הממשלה ששרטט תוכניות לעתיד שאחרי המלחמה. דו”ח בוורידג’ קרא ליצירת מערך שירותים חברתיים שיילחם במה שכינה “חמש הרעות החולות”: בטלה, בערות, חולי, עזובה ומחסור. אחד המרכיבים החשובים והמהפכניים בהמלצות של בוורידג’ היה הקריאה לייסד מנגנון אוניברסלי שיבטיח רמת חיים מינימלית לכל אדם, מהעריסה עד הקבר. החזון החברתי של בוורידג’ התקבל באהדה בבריטניה של מלחמת העולם השנייה. המלחמה, שזכתה עד מהרה לכינוי The People’s War, סייעה לבסס ולהעמיק את הזהות הלאומית והסולידריות החברתית בבריטניה. היא גם יצרה תחושה שהעם הבריטי, שעמד במלחמה בגבורה, הרוויח ביושר את הזכויות שבוורידג’ ביקש להעניק לו.
סרטון הדרכה לקראת השקת השירות החדש (למרות כותרת היוטיוב, הסרטון הוא מ-1948)
החוק לייסוד שירות הבריאות הלאומי באנגליה ובוויילס התקבל בפרלמנט ב-1946. סקוטלנד וצפון אירלנד קיבלו את השירות דרך חקיקה נפרדת. האדם שעמד מאחוריי החוק, ובהמשך, מאחוריי הוצאתו לפועל, היה שר הבריאות הכריזמטי אניירין (“ניי”) בוואן, איש האגף השמאלי של הלייבור. בוואן, בנו של כורה פחם עני מוויילס שעבד בעצמו במכרה כנער, היה סוציאליסט נלהב וביקש לייסד שירות מקיף וזמין לכל, שיבטיח לא רק טיפול אלא גם מניעה. הוא שאף לאחד את הרשת המבוזרת של שירותי בריאות שפעלה עד אז בבריטניה, וליצור מערכת אחידה שתמומן מכספי מיסים. בדרך לחקיקת החוק, הוא נכנס לשורה של עימותים עם התאחדות הרופאים הבריטית, עם פוליטיקאים שמרנים, וגם עם כמה מחברי מפלגתו שלו. רופאים רבים, שעיקר הכנסתם הגיעה מקבלת מטופלים פרטיים, חששו להצטרף לשירות הלאומי. רבים חששו גם מהשתלטות המדינה על מערכת הבריאות. ההתאחדות הרפואית ואנשיה האשימו את בוואן בהתקפה אכזרית על המקצוע, “רצח המוני” של בתי החולים במדינה, וכינו אותו רודן ואף “פיהרר רפואי”.
המתח בין בוואן להתאחדות הרופאים נמשך כמעט עד להשקת השירות. אחרי משא ומתן קשה ואינטנסיבי, בוואן והרופאים הצליחו להגיעו להסכמות. “נאלצתי לסתום להם את הפה בזהב”, הוא טען כעשור מאחור יותר בהתייחס לפשרה שהושגה עם הרופאים, שאפשרה להם להמשיך לקבל מטופלים באופן פרטי, ובמקרה של רופאים כלליים, גם לשמור על מידה רבה של עצמאות מהמערכת. עד ליום הקמת השירות, כ-90% מהרופאים בבריטניה הצטרפו ל-NHS. כך עשו גם האחיות, רופאי השיניים, האופטומטריסטים והרוקחים. לקראת יום המעבר, קיבלו תושבי בריטניה עלון מידע על השירות החדש, שהבהיר שהוא זמין ושיינתן בחינם לכל, והסביר איך להירשם אצל הרופא.
ב-5 ביולי, ניי בוואן ביקר בבית חולים בקרבת מנצ’סטר ונפגש עם מי שנחשבת לפציינטית הראשונה של ה-NHS, סיליביה דיגורי בת ה-13, שזכרה את הפגישה גם שנים רבות לאחר מכן. “מר בוואן שאל אותי אם אני מבינה את משמעות המאורע, וסיפר לי שזו אבן דרך חשובה בהיסטוריה – המהלך המתורבת ביותר שמדינה כלשהי ביצעה אי-פעם”. בפועל, בתי החולים והמרפאות של בריטניה לא השתנו הרבה בין ה-4 ל-5 ביולי. הבניינים נותרו על תלם, המיטות נשארו במקומן, וגם הרופאים והאחיות נשארו במקום העבודה הקודם שלהם. מה שהשתנה היה האופן שבו אנשים קיבלו שירות. כעת, איש לא נדרש לשלם מכיסו. רבים מילידי שנת 1948 מתגאים עד היום בכך שהם חולקים את שנת הולדתם עם ה-NHS. וזה לא רק קוריוז: תמותת התינוקות בבריטניה צנחה בשנים שלאחר הקמת השירות, וכך גם שיעור התמותה ממחלות מידבקות.

עם הזמן, התבהרו גם השלכות השירות החדש על היחסים החברתיים בבריטניה. מטופלים בעלי אמצעים שהתרגלו לפרטיות במחלקות נפרדות במסגרת שירותי הבריאות בתשלום, מצאו עצמם מתחככים עם המעמדות הנמוכים שקיבלו עכשיו טיפול זהה. לנשים ולילדים ניתנה כעת גישה לשירותי בריאות ללא תלות בבעליהן והוריהם. הצטלבות ימי השנה להקמת ה-NHS ולהגעת האנייה וינדראש, ועליה קבוצת המהגרים הראשונה מהקאריביים לבריטניה ב-1948, מרמזת על מגמה חברתית נוספת: הקמת ה-NHS העמיקה את הצורך הדחוף גם ככה באחיות. נשים קאריביות סייעו לפתור את המחסור, תוך שהן ומשפחותיהן הופכות את בריטניה למדינה מגוונת יותר.

“הכי קרוב לדת”: להתאהב ב-NHS
האהבה הבריטית ל-NHS לא נולדה ביחד עם השירות עצמו. בעשרות השנים הראשונות לקיומו, שירות הבריאות הלאומי היה פשוט שירות ציבורי – אולי לא הכי טוב, אבל גם לא הכי גרוע. הוא עבר משברים ורפורמות כמו כל שירות ציבורי אחר, אבל בסופו של דבר הוא פשוט היה שם. היסטוריונים כמו ג’ניפר קריין ומת’יו ת’ומסון הראו בשנים האחרונות שהרגשות החזקים כלפי ה-NHS לא הופיעו עד לשנות השמונים, אז נוצרה לראשונה תחושה שהשירות עומד בפני סכנה של ממש. רק בתקופת ת’אצ’ר, ששברה מהקונצנזוס של מדינת הרווחה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, הציבור הבריטי החל לחשוש לעתיד הזכות הגורפת לגישה לשירותי בריאות. סיפורי זוועה על מערכת הבריאות בארצות הברית השפיעו גם הם על הדיון הציבורי ויצרו דיכוטומיה בין שירות הבריאות הלאומי לבין חוסר השוויון המשווע שבמודל האמריקאי.
ת’אצ’ר עצמה הבינה היטב את הפחד, והבטיחה ב-1982 שה-NHS “נמצא בידיים טובות”. לקראת סוף העשור, ת’אצ’ר ושר הבריאות קנת’ קלארק קידמו את מודל “השוק הפנימי” ב-NHS, שיצר הפרדה בין רוכשי שירותים, כלומר, רשויות הבריאות המחוזיות, לבין ספקים. המודל החדש יצר תחרות פנימית בין בתי החולים בבריטניה, ואפשר לרשויות המחוזיות לקבל שירותים גם מספקים פרטיים. זה היה, אמנם, שינוי דרמטי – אבל לא דרמטי כמו הרפורמות שת’אצ’ר קידמה בתחומים אחרים. ל-NHS היה מעמד מיוחד.

המחויבות הציבורית כלפי השירות רק הלכה והתעצמה בעשורים הבאים. נייג’ל לוסון, שר האוצר של ת’אצ’ר, טען שה-NHS הוא “הדבר הכי קרוב לדת בשביל האנגלים”. לוסון כתב את הדברים בטרוניה על הקושי לקדם רפורמה בתחום הבריאות, אך מאז אקטיביסטים ועיתונאים החלו לחזור עליהם בגאווה. הם, מצדם, נלחמים לא רק על מיטות אשפוז, מכשירי MRI או משכורות לרופאות ולאחים, אלא על עיקרון: המדינה מחויבת לדאוג לבריאות אזרחיה.
פוליטיקאים בריטים מודעים היטב לעיקרון הזה, ודואגים לשלב אותו בנאומיהם ובמצע הבחירות שלהם. עתידו של ה-NHS היה מרכיב מרכזי בקמפיין של טוני בלייר, שהבטיח השקעה מאסיבית בשירות וצמצום דרמטי של רשימות ההמתנה לטיפול. ערב הבחירות ב-1997, בלייר התריע בפני הבוחרים שיש להם “24 שעות להציל את ה-NHS“. הוא זכה בבחירות ברוב מוחץ, וממשלתו אכן העלתה במידה משמעותית את ההשקעה בשירות. רשימות ההמתנה הצטמצמו אף הן, ובהמשך גם נקבעו יעדים לזמני ההמתנה המקסימליים לטיפול – אם כי אנשי רפואה התריעו שדבקות יתרה ביעדים ופרודוקטיביות עלולה ליצור לחץ ולפגום באיכות הטיפול. גם ההסתמכות על ספקים ושירותי רפואה פרטיים עלתה בתקופת בלייר.
ממשלת הקואליציה בראשות דייוויד קמרון צמצמה את ההשקעה ב-NHS במסגרת מדיניות הצנע שלה, אבל גם קמרון לא שכח להצהיר על אהבתו לשירות הבריאות. הוא נעלב כשטענו שהוא לא ישמור על השירות, והצהיר שהוא ואשתו סמנת’ה תלויים בו. “כשאתה רואה את האנשים המדהימים האלה עושים כל מה שהם יכולים כדי לעזור למשפחה שלך, החיים שלך משתנים לנצח. האהבה, הכבוד והמחויבות שלי ל-NHS זורמים בכל נים בגופי. ה-NHS נמצא בידיים טובות, ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת”.
גם ביטויי האהבה הציבוריים התגברו עם השנים. בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012, קצת אחרי שהמלכה אליזבת’ צנחה מהמטוס של ג’יימס בונד למקומה בקהל ומיד אחרי שירת ההמנון, הבמאי דני בויל החליט לשלב ריקוד מחווה ל-NHS, עם רקדנים ורקדניות בחלוקים לבנים ומדי אחות, ועם ילדים בפיג’מות שקיפצו על מיטות בית חולים ענקיות. אדם קיי ערך ב-2020 ספר שבו מיטב הסלבריטאים – פול מקרטני, אמה תומפסון, קייט מוס, מלאלה יוספאזי, אד שירן וגרהם נורטון הם רק חלק קטן מהשמות ברשימה – חולקים זיכרונות אישיים (ולרוב משמימים למדי) מחוויותיהם ב-NHS. לאחרונה, מקהלת ה-NHS של הול גויסה למקהלת ההכתרה של המלך צ’רלס השלישי. והיו, כמובן, מחיאות הכפיים מהמרפסת.

אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה?
לקראת יום ההולדת ה-75 של ה-NHS, הציבור בבריטניה נע בין אהבה וגאווה לתסכול הולך וגובר. ה-NHS הוא סמל לבריטניה המודרנית, לקונצנזוס הפוסט-מלחמתי, לסולידריות חברתית ולזהות לאומית, אבל האם כל זה שווה המתנה של 14 שעות בחדר מיון או המתנה של חודשים ארוכים לניתוח קטרקט?
הפוליטיקאים הבכירים של בריטניה מתבלים לאחרונה את הצהרות האהבה שלהם בתוכניות לרפורמה מקיפה. ראש הממשלה רישי סונאק אוהב להזכיר ששני הוריו עסקו במקצועות הבריאות – אבא רופא כללי ואמא רוקחת – ולכן חשוב לו כל כך להשקיע ב-NHS. סונאק הציג בשבוע שעבר תוכנית לגיוס 300,000 רופאות ואחים ב-15 השנים הקרובות כדי להתגבר על מצוקת כוח האדם ב-NHS. לאחר הצגת התוכנית, סונאק ספג ביקורת על כך שהקצה משאבים לגיוס והכשרה של אנשי רפואה, אך לא בשיפור תנאי ההעסקה והשכר שלהם – הסיבה לשביתות האחרונות, ולכך שרבים כל כך עוזבים את המערכת.
קיר סטארמר, מנהיג מפלגת הלייבור, הציג במאי השנה תוכנית משלו. הוא זיהה את ה-NHS כנקודת התורפה של המפלגה השמרנית, ולא היסס לתקוף. כמו בלייר לפניו, הוא הזהיר שבבחירות הבאות, עתיד ה-NHS יעמוד למבחן. “השמרנים הורידו את השירות על הברכיים, והם גם יקברו אותו. אבל אם אנחנו בלייבור נסתפק בלקשור כתרים ל-NHS וזהו, גם זה לא יעזור לאף אחד”. סטארמר הציג שורה של יעדים שאפתניים לשיפור שירות הבריאות בבריטני והבטיח להצעיד את ה- NHSאל העתיד. נעים לחלום מספסלי האופוזיציה, אבל סטארמר טרם הבהיר איך ממשלת לייבור בראשותו תממן את הרפורמה שהוא מבקש לקדם.
Patrick Blower on the state of the #NHS on its 75th anniversary #RishiSunak #KeirStarmer – political cartoon gallery in London https://t.co/dePcTdnXF6 pic.twitter.com/t8B4d5KP4Q
— Political Cartoon (@Cartoon4sale) July 4, 2023
לא ברור אם ואיך שירות הבריאות הלאומי יצא מהבוץ, אבל החשיבות שלו משתקפת דווקא בנאום שנשא מנהיג ה-SNP, המזה יוסף, בחודש שעבר. דווקא כשביקש להסביר למה עצמאות סקוטית חשובה כל כך, הוא הבטיח חוקה: “חוקה כתובה שמבטיחה שנהיה מדינה שמעגנת ומגנה על זכויותיו של כל אזרח… זכות חוקתית שתגן על ה-NHS”. המזה מוכן, אולי, לעזוב את בריטניה – אבל על העיקרון של שירות רפואי חינם לכל עוד קשה מדי לנטוש.
מרתק!!