ראש בקיר

זהו. כשאתם קוראים את הפוסט הזה, קיר סטארמר כבר אינו ראש ממשלת בריטניה, ורגע לפני שאנדי ברנהם מתחיל לעבוד הוא הזמן המושלם לסיכומים. מהמאפיינים שלו שהביאו לכישלונו, ועד כמה התדמית שלו כראש ממשלה מוצדקת. הגירה, כלכלה, יחסי חוץ ועוד – עם כל הכישלונות אבל גם ההצלחות שמהווים את המורשת של האיש שהוביל את הלייבור לניצחון ענק, ושרד בקושי שנתיים | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10

לפני זמן קצר קיר סטארמר נאם את הנאום האחרון שלו מחוץ לדאונינג 10, נסע לארמון בקינגהאם, והגיש את התפטרותו. נשמע כמו הזדמנות טובה לסכם את הכהונה שלו ולבחון איזו מורשת הוא משאיר. אין ספק שהוא עוזב את התפקיד כשהסנטימנט הציבורי רואה בו ראש ממשלה כושל, אבל המציאות יותר מורכבת ויש לו גם במה להתגאות.

מהו סטארמריזם?

הכוונה אינה מה האידיאולוגיה שקיר סטארמר מביא איתו לשולחן, אלא מהו סגנון המנהיגות שלו. סטארמר נכנס לפרלמנט ב-2015 עם שאיפות להיות התובע הכללי (המקביל ליועץ המשפטי לממשלה) של אד מיליבנד. במידה רבה, הוא עדיין באותו מיינדסט: משפטן לפני הכל. פירוש הדבר הוא שסטארמר תמיד ילך קודם כל לפרוצדורה, למנהל התקין ובמדיניות החוץ גם לדין הבינלאומי.

עכשיו, ראש הממשלה צריך לציית לדברים האלו. אבל סטארמר לא פעם הפך אותם לתחליף למוסר ולאחריות. לדוגמה, הוא הערים קשיים על ארצות הברית במלחמתה עם איראן יותר בגלל שאלות של החוק הבינלאומי מאשר בגלל התנגדות עקרונית – במקום להבדיל בין שאלת הלגיטימיות לשאלת החוקיות – והסתתר מאחורי הטענה שהליך המינוי של פיטר מנדלסון לשגריר בוושינגטון היה תקין כדי לחמוק מאחריות (למרות שהודה שטעה במינוי). אז חשוב שראש הממשלה יקפיד על החוק, אבל גם חשוב לזכור שזה לא מהווה מצפן מוסרי ושהחוקים מחוקקים למטרות מסוימות.

אבל סטארמר גם הגיע עם תחושת שליחות ציבורית. בסשן האחרון שלו בשאלות לראש הממשלה, הדבר ניכר לא רק בדברי הפרידה מחברי הפרלמנט מכל המפלגות – שניתן לפרש כאקט של נימוס – אלא גם מדבריו שלו, ששיבחו חברים אחרים משני צדי הבית, והכירו באנשים שליוו אותו. היה ברור שהוא רואה את האנשים שמולו ולצדו כבני אדם, ושהוא הגיע לתפקיד לא כדי לשרת את עצמו אלא את הציבור. היה ניתן לראות את זה גם בתפאורה שלו לדיוקן הרשמי: אם בוריס ג’ונסון העדיף להצטלם על רקע מדפי הספרים שלו כדי לשדר אינטלקט, סטארמר בחר להצטלם על רקע שולחן הממשלה, כדי להראות שהוא בא לעשייה.

כל זה לא אומר שהוא תמיד נהג בדיוק כנדרש, וגם השם שלו נקשר בקבלה של כמה טובות הנאה קטנות ופרשת מנדלסון היא כתם על שמו. האיש הוא, בכל זאת, בן אדם. ועדיין, הוא לא ניסה להיות ראש ממשלה בשביל ההטבות האלו או בשביל כוח לשם כוח. היה לו רצון לשפר, שבהרבה מקרים לא תמיד הצליח. וגם בוריס ג’ונסון אומר דברים דומים.

ניהול המפלגה תחת קיר סטארמר

היכולת של ראשי ממשלה בבריטניה למשול היא נגזרת של יכולתם להיות מנהלי מפלגה טובים. כראש האופוזיציה, סטארמר עשה רושם של מי שמצליח לשלוט במפלגה ביד רמה, בעיקר לאור מה שנראה כניצחון שלו על האגף הקורביניסטי במפלגה. זה לא שלא היו חריקות בכלל – כי תמיד יש – אבל בסך הכל היה נראה שהוא מצליח לשים את המפלגה מאחוריו ולשים אותה על המסלול הנכון לניצחון. ושלא יהיה ספק, למרות שההצלחה להפוך את ההפסד ההיסטורי של 2019 לניצחון ההיסטורי של 2024 נבעה בעיקר ממיאוס מהשמרנים, גם ליכולת שלו להעמיד את המפלגה על הרגליים אחרי ג’רמי קורבין היה בכך חלק.

אבל כראש הממשלה, הוא התקשה להשתלט על המצב. חלק מזה, כנראה, נובע מכך שהוא כמעט והכפיל בן לילה את גודל המפלגה עם הניצחון הזה, והשליטה שלו בבחירת המועמדים לא הייתה כה חזקה כפי שקיווה. חלק נוסף נובע מכך שכל-כך הרבה חברי לייבור ניצחו על הקשקש (המחיר של ניצחון סוחף על מעט קולות), מה שיצר עליהם לחץ רב. לכן, רבים מהם לחצו ימינה או שמאלה (לרוב שמאלה). ואם הרולד וילסון ידע ללכד בין אגפי המפלגה השונים, ואם טוני בלייר ידע לדבר עם חברי מפלגתו כדי שיתמכו ברפורמות שהם לא בהכרח הסכימו איתן – סטארמר לא מצא לנכון לפתח כישורים כאלו. התוצאה הייתה פארסות, שבראשן הצורך של הממשלה לחזור בה מקיצוצים ברווחה בגלל מרד ענק במפלגה.

זו גם הסיבה שסטארמר הלך על מה שהלך. ראשי ממשלה מודחים על-ידי מפלגתם, לרוב, כשהם לא פופולריים. אבל תמיד יש גם טריגר יותר עקרוני, כמו השאלה האירופית אצל מרגרט ת’אצ’ר, מלחמת עיראק אצל בלייר או הפרשות השונות אצל בוריס ג’ונסון. אצל סטארמר פרשת מנדלסון איימה להביא להדחתו, אבל הקש האחרון היה הבחירות המקומיות שהוכיחו שהוא לא פופולרי בעליל. לו במפלגה היו מרגישים שהוא לוקח את המפלגה לאנשהו, יכול להיות שהם היו הרבה פחות נמהרים לזרוק אותו ככה מתחת לגלגלים.

לספר סיפור

לו קיר סטארמר היה ראש הממשלה לפני עשרים שנה, הוא כנראה היה נחשב לראש ממשלה סביר. לא עילוי, אבל סביר. לא נטול בעיות, אבל לא ראש הממשלה הכי פחות פופולרי מאז שהתחילו למדוד (לפחות לפי חלק מהסקרים). הוא כנראה היה מגיע לבחירות הבאות כראש ממשלה. מי יודע, אולי אפילו בטעות מצליח להביא לניצחון שני. כי כמו שאראה בהמשך, הוא כן הצליח להביא לתוצאות במספר תחומים.

אבל אנחנו לא חיים לפני עשרים שנה. האקלים הרבה פחות סבלני וסלחני ממה שהיה, על רקע עליית הרשתות החברתיות והאופן בו הן משנות את התקשורת. וכמו שלפני מאה שנה אמצעי התקשורת החדשים והתפוצה הרחבה יותר של הישנים יצרו לחצים פוליטיים חדשים וצורך להסתגל, כך גם כעת. סטארמר הראה שהוא לא יודע איך להתמודד עם העולם הזה, שבו כבר באמת לא מספיק להביא תוצאות, אלא גם לדעת למכור אותן במסגרת סיפור כלשהו.

שלא תהיה טעות: תמיד היה צורך לספר סיפור כי יש פער בין הנתונים לבין איך שהציבור חווה אותם. אבל כשהתקשורת משתנה, הכישורים לספר את הסיפור הזה משתנים, וסטארמר ללא ספק לא החזיק בכישורים האלו. סטארמר, שהגיע מפרקליטות המדינה, החזיק בסט כלים לשכנע מושבעים ושופטים, שאמורים להיות מחויבים לעובדות. וכמו שגנרלים בישראל מגלים שהפוליטיקה לא עובדת כמו הצבא, כך סטארמר גילה שמכירת נרטיב לציבור לא דומה למהלך דומה בבית המשפט.

ולכך, יש להוסיף ביושר, נוספה גם התנהלות כושלת למדי של סטארמר מול לחצים שונים. ביותר מדי מקרים, כשהלחץ – הפנימי או החיצוני – עלה בגלל איזו מדיניות לא פופולרית, סטארמר ביצע פניות פרסה מרהיבות. כך קרה עם מס הירושה על החוות המשפחתיות ועם הארנונה על הפאבים. כל אלו גרמו לסטארמר להיראות כמי שלא יודע מה הוא עושה ושאין לו תכנית לשום דבר (ובחלק מהמקרים, זה גם היה נכון). וכך נוצר לו דימוי של מי שלא הביא להישג אחד, למרות שמבחן העובדות מראה תמונה שונה ולמרות שהוא קיים (או לפחות לקראת קיום) נתח נאה של הבטחות מהמצע.

הגירה ומתחים אתניים

אחד הנושאים הבוערים בבריטניה הוא שאלת ההגירה, וסטארמר הבטיח לצמצם אותה. איך הלך לו בעניין הזה? לגבי הגירה חוקית, נראית ירידה חדה לעומת הממשלה הקודמת. אם ב-2022 מאזן ההגירה עמד על כמעט מיליון איש, ב-2025 הוא עמד על פחות מ-200 אלף. מגמת הירידה החלה כבר בממשלה הקודמת, אבל סטארמר הצליח לכל הפחות לא לקלקל ולתת לה להימשך (והוא כן הביא רפורמות מרחיקות לכת). חלק מהירידה במאזן נובעת מעלייה במספר העוזבים, אבל מספר הנכנסים עדיין נמצא בשפל של השנים האחרונות.

ויש גם אנשים שמגיעים בסירות קטנות, ונכנסים לבריטניה באופן לא מוסדר כדי לבקש מקלט. סטארמר הבטיח לטפל בסוחרי האדם שמבריחים את אותם אנשים מצרפת לבריטניה כדי להוריד את מספרי הסירות גם כן. תחילת הכהונה שלו ראתה עלייה לעומת 2023 (אם כי המספרים עדיין היו נמוכים מ-2022), אבל החודשים האחרונים כבר במגמת ירידה. אפילו בימין יש מי שמודים שלפחות לעת עתה אפשר לראות תוצאות כלשהן. כן חשוב להגיד שגם 2022, שוברת השיאים של השנים האחרונות, הייתה במצב לא רע בשלב הזה של השנה, כך שייתכן שהתמונה תשתנה עד לסוף השנה.

אבל הרבה מהלחצים בעניין נבעו ממתחים אתניים, ושם סטארמר לא הצליח להיראות כמי שמשתלט על העניין. מהומות הימין הקיצוני בעקבות הרצח בסאות’פורט והרצח בבלפסט – בשניהם הרקע האתני לכאורה של הרוצח הביא לפרוץ המהומות שכוונו נגד פליטים ומהגרים – סייעו לתדלק טענות שבריטניה על סיפה של מלחמת אזרחים. הפארסה שבהקמת ועדת חקירה לטיוח כביכול של הרקע האתני של חברי כנופיות הפיתוי – שמזוהים בעיקר כפקיסטנים אבל בפועל אין נתונים מלאים בגלל שהם לא נאספו בגלל חשש להיתפש כגזענים – גרמה לסטארמר להיראות כשותף לטיוח. רבים טוענים שזה בגלל שבחלק מהתקופה בה הדברים האלו קרו הוא היה פרקליט המדינה, וייתכן שזה נכון חלקית, אבל חשוב לזכור שהתופעה החלה עוד בשנות התשעים, ושהרבה מהטענות נגדו הן חלק מהחוזה שאילון מאסק הוציא עליו. כך, נוצרה התחושה שהקבוצות השונות בבריטניה לא יכולות לחיות יחד, וסטארמר לא הצליח לעצור אותה.

כלכלה

לרוב הנושא החשוב ביותר עבור הבריטים בבחירות הוא הכלכלה, וסטארמר הבטיח צמיחה. אז איך זה הלך? רחוק מלהדהים, אבל גם לא קטסטרופה. 2024, שחציה היה תחת רישי סונאק וחציה תחת סטארמר, הצמיחה לנפש עמדה על 0%, שזה שיפור לעומת 1%- ב-2023. ב-2025, השנה הקלנדרית המלאה הראשונה של סטארמר בתפקיד, הנתון כבר עמד על 1.1%, שזה פחות מממוצע ה-OCED ובאופן כללי לא צמיחה גבוהה, אבל זה משהו. גם תמ”ג ריאלי לנפש במונחי כוח קנייה נותן תמונה דומה. בתחילת החודש קרן המטבע הבינלאומית שדרגה את תחזית הצמיחה של בריטניה ל-2026, וגם לשנה זו וגם ב-2027 היא צפויה להיות גבוהה יותר משל חברות ה-G7 האירופיות (ויפן), כפי שהייתה ב-2025.

כשזה מגיע לאינפלציה, התמונה פחות “מחמיאה”. כשהלייבור נכנסה לשלטון ביולי 2024, האינפלציה עמדה על 2.2%. במאי 2026, הנתון הזמין האחרון נכון לכתיבת שורות אלה, היא כבר הייתה 2.6%, וזה אחרי ירידה מנתון שעקף את ה-3%. גם התשואה על אגרות החוב הממשלתיות גבוהה יותר (הפרש של קרוב לנקודת אחוז) כעת משהייתה כשסטארמר נכנס לתפקיד. כלומר, אם נסתכל על הנתונים היבשים, סטארמר נכשל במימוש ההבטחה שלו להביא לאיזה שיפור לעומת הסטגנציה שהייתה תחת השמרנים, אבל גם לא היה מדובר באיזו קטסטרופה כמו שחלק עושים מזה.

מבחינת עשייה, סטארמר ושרת האוצר שלו רייצ’ל ריבס ביקשו לנקוט במדיניות מרוסנת תקציבית מצד אחד, ומצד שני להשקיע בשירותים הציבוריים ובתשתיות. זה הביא לכך שהועלו מסים, הבולט שבהם הוא הביטוח הלאומי למעסיקים. מנגד, קצבאות הילדים הורחבו כך שיחולו על יותר משני הילדים הראשונים. הממשלה גם לא פחדה לקחת שליטה על הרכבות וחברת הפלדה בריטיש סטיל. אבל התמונה, כמובן, מורכבת. כאמור, על מס הירושה לחוות משפחתיות הם נאלצו לוותר כמעט לגמרי. כשניסו לקצץ בהוצאות הרווחה כדי לאזן את ספר התקציב, הם נתקלו בהתנגדות מבית ונאלצו לסגת. ביטול האוניברסליות של קצבאות החורף סייע לחיסול הפופולריות של סטארמר. וכשהיה צורך בהגדלת תקציב ההגנה, הם היו מוכנים לתת הרבה פחות ממה שמוערך שצריך.

חוץ וביטחון

בתחום הזה יש לסטארמר רקורד מעורב, אבל זה כנראה התחום בו היה הטוב ביותר. נתחיל במלחמות: לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ פחות או יותר נטש את אוקראינה, סטארמר נכנס לוואקום והוביל את הקמת “קואליציית המעוניינות” שסיפקה סיוע. בהמשך הוא גם הראה נכונות לשלוח חיילים בריטיים שיהוו כוחות שמירת שלום, אם יושג הסכם בין רוסיה לאוקראינה. לעומת זאת, במלחמה אחרת – זאת מול איראן – הוא זכה ליותר ביקורת. בהתקפה הישראלית ב-2025 הוא בעיקר סיפק הצהרות חלביות, שנבעו יותר מרצון לראות שקט מאשר נקיטת עמדה רצינית. במתקפה האמריקאית-ישראלית ב-2026, הוא הרגיז את ישראל וארצות הברית בשל סירובו להפוך את בריטניה למעורבת בכל צורה שהיא במלחמה, אבל זה היה צעד פופולרי בבית בשל הטראומה ממלחמת עיראק. מול זאת, הוא לקח חלק בהחזרת הסנקציות על איראן והגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור. והבעיה הגדולה ביותר של סטארמר היא התקציב החסר שהוא משקיע בהגנה לקראת מלחמה אפשרית קרבה עם רוסיה, שגרם לשר ההגנה שלו להתפטר.

בתחום הדיפלומטיה, סטארמר יכול לזקוף לזכותו לא מעט, וחתם על הסכמי סחר (גם אם חלקיים) עם הודו וארצות הברית, ופעל להידוק היחסים עם האיחוד האירופי. לעומת זאת, הקשרים עם טראמפ התגלו כמשענת קנה רצוץ. מה שהתחיל בנימה חיובית על רקע הזמנת הנשיא לביקור מדיני שני בממלכה, הפך במהירות לעימות על רקע סירובו של סטארמר לאפשר להשתמש בבסיסים אמריקאיים לפעולות התקפיות באיראן. בין לבין, סטארמר ניסה לפייס אותו עם התחמקות מגומגמת משאלת החוקיות של לכידת מדורו וסירוב “להעניש” את ארצות הברית בסאגת גרינלנד, בלי הרבה תועלת. אבל כנראה שהפארסה הדיפלומטית הגדולה ביותר שנקשרה בשמו של סטארמר היא המו”מ על העברת ארכיפלג צ’גוס למאוריציוס, שמצד אחד החל בימי השמרנים ומצד שני ההסכם שהושג נראה כאילו הוא השאיר את בריטניה עם שום דבר.

ישראל

אי-אפשר בלי התייחסות ספציפית לישראל. סטארמר הצליח להרגיז את הישראלים לא מעט: עם הקפאת חלק קטן מרישיונות מכירת הנשק לישראל, הקפיא שיחות על הסכמי סחר, הטיל סנקציות על מתנחלים ועל שני שרים והכיר במדינה פלסטינית. סטארמר, חשוב להגיד, הוא פרו-ישראלי מובהק. אבל מעבר לכך שהוא שילם מחיר פוליטי על כך – וזה בהחלט היווה שיקול – הוא גם חשב שהמדיניות של ממשלת ישראל מול הפלסטינים בעזה ובגדה חצתה קווים אדומים, שלא היה ניתן להשלים איתם. אפשר להתווכח כמה הצעדים האלו היו חכמים, ואפשר לטעון שהם פגעו בישראל, אבל לא יהיה נכון לראות זאת כרצון להרע לישראל.

שונות

וכמה דברים אחרונים. הראשון הוא אנטישמיות. כראש הלייבור, סטארמר הצעיד אותה ממפלגה שהוגדרה על-ידי גורמי המקצוע כאנטישמית באופן מוסדי בשל התנהלות קורבין, לאחת נקייה בהרבה. לא מושלמת, אבל בהתקדמות. זה לא מצריך לשכוח לסטארמר את שירותו בממשלת הצללים של קורבין. בכל מקרה, כראש ממשלה התמונה החמיאה הרבה פחות: הוא לא הצליח להביא לירידה במספר התקריות האנטישמיות עליו התייצבו הסטטיסטיקות לאחר השיא של אוקטובר 2023. זה נכון שהייתה ירידה במספר התקיפות שקוזזה בעלייה באלימות מסוגים אחרים, אבל הפיגוע בבית הכנסת במנצ’סטר והדקירה בגולדרס גרין לא מהוות סיבה לגאווה. בסוף כהונתו הוא העביר עוד סכום נכבד לאבטחת הקהילה היהודית, אבל מאבק מוצלח באנטישמיות צריך להביא לכך שבית ספר יהודי לא יזדקק ליותר אבטחה מסתם בית ספר.

עניין נוסף שעלה תחתיו הוא הנושא של חופש הביטוי, בעיקר לאור מעצרים שנעשו על רקע פוסטים ברשתות החברתיות. אז אכן המצב בנושאים האלו המשיך להידרדר תחת סטארמר וזה לגנותו, אבל זה לא התחיל אצלו. גם הגבלות הגיל שלכאורה פוגעות בחופש הביטוי ברשת היא בכלל חקיקה שמרנית, שסטארמר לא עצר. בנוסף, ממשלת סטארמר היא זו שהורתה על הפסקת חקירות של תקריות שנאה לא פליליות, שהביאו אצל רבים לתחושה של מדינת משטרה, דבר שלא קרה ב-14 שנות השלטון השמרניות. וההחלטה לאסור על גלישה ברשתות החברתיות למי שטרם מלאו להם 16? בכלל יוזמה שמרנית. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אם לא מסכימים עם הצעדים, ההצגה של סטארמר כאילו הוא איזושהי רוח אוטוקרטית שלא התקיימה בימי הימין היא כוזבת, ונובעת לא מעט מהמאבק שמאסק מנהל מולו.

ועוד שני דברים קטנים לסיום: ראשית, חוק הילסבורו, על-שם אסון הכדורגל המפורסם, שנועד למנוע מקרים של טיוח בעתיד. החוק רק סיים בבית הנבחרים וטרם הגיע לבית הלורדים, אבל זו ללא ספק מורשת בה סטארמר יתגאה ושיתקשו לקחת ממנו. השני הוא חוק מרטין, שאמור להעלות את רמת האבטחה בבריטניה כדי להימנע מאוד פיגועים כמו זה שהיה במנצ’סטר ב-2017 (שעל-שם אחד הנרצחים בו נקרא החוק).

לסיכום

אז כפי שניתן לראות, לסטארמר היו כישלונות רבים, אבל גם הצלחות. במבחן העובדות, הוא היה ראש ממשלה הרבה פחות גרוע ממה שעושים ממנו, גם אם הוא רחוק מלעמוד בשורה הראשונה. את הדימוי הוא קיבל לא בגלל הביצועים בשטח, כמו בגלל חוסר היכולת להילחם בפופוליזם ולהביא נרטיב משלו. הוא נראה כמי שפחות יוזם ויותר מגיב, ובסופו של דבר זה עלה לו בקריירה הפוליטית. זה גם לא אומר שחייבים לאהוב אותו, ודעה שכישלונותיו עולים על הצלחותיו ושהוא עוזב את בריטניה במצב רע יותר ממה שקיבל אותה לכל הפחות לא תהיה מנותקת. אבל בינה לבין הכמעט דמוניזציה שהוא עבר יש מרחק גדול, ולא מוצדק.

כעת סטארמר הולך, ואנחנו נחכה לראות איך ספרי ההיסטוריה יזכרו אותו ממרחק הזמן. ובינתיים, זה הזמן של אנדי ברנהם להראות שהוא יכול אחרת.