אשת הברזל

היום (ש’) לפני עשור מרגרט ת’אצ’ר הלכה לעולמה, כשמעטים הבריטים שהיו אדישים למאורע. זו הזדמנות מצוינת לעבור על המורשת שהשאירה: מעלייתה במעלה הסולם של המפלגה השמרנית, דרך הניצחון בבחירות 1979, דרך המדיניות ועד לנפילה ולמורשת. הפרטות, איגודי עובדים, שלטון מקומי ויחסי חוץ הם חלק ממה שמחכה בפנים | צילום: BBC Radio 4

היום (ש’) לפני עשור המוני בריטים יצאו לחגוג באופן ספונטני, בזמן שהדבר האחרון שהתחשק להמוני בריטים אחרים היה לעשות מסיבה. הסיבה: ראשת הממשלה ה-49 של בריטניה, האישה הראשונה באירופה להחזיק בתפקיד כזה (עם כל הכבוד לגולדה מאיר, ישראל זו לא אירופה), מרגרט ת’אצ’ר, הידועה גם בכינויה “אשת הברזל”, הלכה לעולמה. ספק אם ת’אצ’ר ציפתה לתגובה אחרת מהציבור הבריטי: או שאהבתם אותה, או שתיעבתם אותה. האמצע היה מאוד נדיר. לא שהיה אפשר לצפות למשהו אחר מהאישה שהגדירה קונצנזוס כ”התהליך של נטישת כל האמונות, העקרונות, הערכים והמדיניות בחיפוש אחר משהו שאיש לא מאמין בו, אבל גם איש לא מתנגד לו”. רבים הסתכלו בשאט נפש על החגיגות, אבל אם יש חיים אחרי המוות היא כנראה נהנתה מהמחזה.

במשך 11 שנים וחצי מרגרט ת’אצ’ר משלה בבריטניה ושינתה אותה ללא היכר, כשהיא מסיטה אותה מהקונצנזוס שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה, של מדינת הרווחה, לטובת קונצנזוס חדש של אמונה בכוחות השוק. תאהבו אותה או תשנאו אותה, לדבר אחד לא ניתן להתכחש: היא השפיעה ובגדול, והוויכוח הוא אם לטובה או לרעה. בקיצור, לכבוד עשור למותה, הנה סקירה. כמובן, בלתי אפשרי לסכם בפוסט בודד את כל פועלה, ובטח שלא להכניס את הביוגרפיה שלה. לכן, הפוסט יסקור תמות עיקריות מעלייתה ונפילתה, והסליחה עם מי שמרגישים שמה שעניין אותם לא נכנס.

לצורך הפוסט, נעשה (בעיקר, יש עוד) שימוש בספרים Thatcher מאת גראהם גודלאד, Britain under Thatcher מאת אנת’וני סלדון ודניאל קולינגס, The Politics of the Thatcher Revolution מאת ג’פרי ק’ פריי, Thatcher and Thatcherism מאת אריק ג’ אוונס ובביוגרפיה הרשמית שכתב צ’רלס מור.

העלייה של מרגרט ת’אצ’ר

מרגרט הילדה רוברטס נולדה ב-1925. בניגוד להרבה מאוד מההנהגה השמרנית של המאה העשרים, כמו וינסטון צ’רצ’יל או אנתוני אידן, רוברטס לא הגיעה מרקע מיוחס ועשיר במיוחד. עם זאת, גם עוני של ממש היא לא חוותה. אביה, אלפרד רוברטס, היה חנווני ופעיל בפוליטיקה המקומית של העיירה בה התגוררה המשפחה, גראנת’ם. למרות שבהתאם למוסכמות הפוליטיקה המקומית של אותן שנים הוא לא היה מזוהה מפלגתית, היה ברור שפוליטית הוא השתייך לימין, מה שללא ספק השפיע על מרגרט (למרות שגם בה נוטים להגזים לעתים). היא הצליחה להתקבל ללימודי כימיה באוקספורד, אותם התחילה ב-1943 ובכך הפכה לבת המשפחה הראשונה לקבל השכלה גבוהה (את מסמכיה, אגב, היא מסרה דווקא לארכיון של אוניברסיטת קיימברידג’ המתחרה, כנקמה באוקספורד שסירבה לתת לה תואר דוקטור לשם כבוד). שם היא הצטרפה לאגודה השמרנית של האוניברסיטה והחלה לפלס את דרכה, בקטן, במפלגה. באותן שנים היא גם התחילה להיחשף לכתביו של פרידריך פון האייק, ההוגה הכלכלי הימני.

הנהגת המפלגה השמרנית של אותו זמן גילו את רוברטס בסוף שנות הארבעים, ובבחירות 1950 ו-1951 כבר זכתה להתמודד לפרלמנט מטעם המפלגה במחוז הבחירה דארטפורד. היה מדובר במעוז לייבור מובהק, ורוברטס הפסידה. עם זאת, הדבר סייע לה לתקוע יתד בתוך המפלגה, ובעבודה במחוז הבחירה היא גם פגשה את מי שלימים יהיה בעלה, דניס ת’אצ’ר. בדצמבר 1951 השניים התחתנו ומרגרט רוברטס הפכה להיות מרגרט ת’אצ’ר. בכל מקרה, ב-1959 ת’אצ’ר נבחרה להתמודד מטעם המפלגה במחוז הבחירה פינצ’לי, כחלק מניסיון לתקן את הרושם שנוצר שאנטישמיות פשתה בסניף המקומי של השמרנים (20% מהאלקטורט הורכב אז מיהודים). ת’אצ’ר הצליחה במשימה וכצפוי ממושב שמרני חזק גם הצליחה להיכנס לפרלמנט.

יש הרבה מה להגיד על הבריתות במפלגה שהעלו את ת’אצ’ר לראשות המפלגה, אבל אין לנו זמן. מי ששם אותה בלב העשייה היה ראש המפלגה שקדם לה, אדוארד הית’. תחילה היא הוצבה בממשלת הצללים שלו כשהמפלגה שהתה באופוזיציה בשנות השישים, ולאחר שהמפלגה ניצחה בבחירות 1970 היא מונתה לשרת החינוך של הית’. כדי להציל את אחת האוניברסיטאות הציבוריות מסגירה, היא ביטלה את חלוקת החלב חינם בבתי הספר לילדים מעל גיל 7, מה שזיכה אותה בכינוי “חוטפת החלב” (Thatcher, the milk snatcher). לאחר שהית’ הפסיד בשתי מערכות בחירות ב-1974, ולאחר שמועמדים פוטנציאליים אחרים שללו את האפשרות שינסו להחליפו, ת’אצ’ר הודיעה שתתמודד מולו על ראשות המפלגה – וניצחה. ב-1975 היא הפכה לראשת האופוזיציה. לאחר שעשתה זאת, היא החלה לקחת את המפלגה השמרנית, שמיצבה את עצמה בהתאם לקונצנזוס של מדינת הרווחה, לעבר הימין.

העלייה לשלטון

מרגרט ת’אצ’ר הביאה את מפלגתה לשלטון בבחירות 1979, אליהן הצליחה להביא לאחר שניצחה את ממשלתו של ג’יימס קלהאן בהצבעת אי-אמון (על חודו של קול). בריטניה ניגשה לבחירות לאחר מה שזכה לכינוי “חורף חוסר הנחת”, בו איגודי העובדים שבתו כמחאה על ניסיונות של ממשלת הלייבור שלא להעלות את השכר במגזר הציבורי. מה שנראה כמו אובדן משילות אפשר לשמרנים לצייר את עצמם כמפלגת החוק והסדר, זאת בנוסף לשלל הבטחות כמו הורדות מסים ומתן אפשרות לדיירים לקנות את הדירות הציבוריות בהן גרו. את כל אלו ליווה גם הסלוגן המוצלח של המפלגה מ-1978, “העבודה לא עובדת” (“Labour isn’t working”), על רקע האבטלה הגואה.

השמרנים זכו ל-339 מושבים, לעומת 269 של הלייבור. בנוסף, היא העלתה את כוחה של המפלגה בקול הפופולרי ב-8.1 נקודות אחוז, המעבר הגדול ביותר של קולות בין שתי המפלגות הגדולות מאז מלחמת העולם השנייה, לאחר מערכות הבחירות של 1997 ו-1945. כמובן, זו יותר הממשלה שהפסידה בבחירות מאשר האופוזיציה שניצחה בהן (באופן אירוני, כפי שהלייבור הפסידה ב-1979 בין השאר בגלל השביתות של חורף חוסר הנחת, היא ניצחה ב-1974 בין השאר בגלל התנהלותו הכושלת של הית’ מול שביתת הכורים), אבל העובדה היא שת’אצ’ר נכנסה לדאונינג 10, ושם העבודה הייתה יכולה להתחיל. היא תוביל את המפלגה לעוד שני ניצחונות: ב-1983, אז השיגה את הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר מאז 1945 (למרות שירדה בקול הפופולרי), וב-1987, אז השיגה את הרוב השני הכי גדול מאז 1945.

הפרטה

אחת התמות המזוהות ביותר עם מרגרט ת’אצ’ר היא הפרטה. למרות שהפרטה לא הובטחה במצע הבחירות השמרני של 1979, בפועל היא החלה עוד לפני הבחירות של 1983, בהן כבר הפרטה הובטחה במפורש. שלל תחומים שהיו בבעלות המדינה הופרטו. בכהונה הראשונה אלו היו בעיקר חברות קטנות שהופרטו, לא תמיד באופן מלא. הדברים הגדולים הגיעו בכהונות הבאות, אז הפריטה את בריטיש טלקום, בריטיש גז, בריטיש איירווייז, רולס רויס, בריטיש סטיל ועוד.

ת’אצ’ר ראתה בחברות הממשלתיות “גדולות מדי” ונתונות לשליטת איגודי העובדים שהשתמשו בהן למטרות פוליטיות (אבל כבר ניגע באיגודים). זאת בנוסף לאמונה הפשוטה של ת’אצ’ר שהמגזר הפרטי יעשה עבודה טובה יותר מהמדינה, מה גם שהכוח יעבור לידיהם של האינדיבידואלים (שיכלו לקנות מניות של החברות המופרטות, מה שנקרא “קפיטליזם פופולרי”, ואכן ננקטה גישה פופוליסטית ביחס להפרטות) מידיה של המדינה. וכמובן, היא ראתה בהפרטה את חלק מהתשתית הנחוצה להשיג את החירות בה היא האמינה כל-כך.

אבל לא רק חברות ממשלתיות הופרטו. גם הדיור הציבורי הופרט, על-ידי כך שהתאפשר לדיירי הדיור הציבורי לקנות את הדירות בהן חיו, ובמקביל קצב הבנייה של דירות ציבוריות חדשות הואט משמעותית.

תמונת ההפרטות הזו מורכבת. מצד אחד, ההפרטות האלו גייסו במצטבר יותר מ-19 מיליארד ליש”ט עד 1987 ושכבת בעלי המניות התרחבה משמעותית, ויש גם מי שיגידו שאכן תפקוד החברות השתפר. אבל יש גם צד שני. ראשית, פעמים רבות המדינה שמרה לעצמה חלק ניכר מהמניות. שנית, המדינה כמובן לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לא להתייחס כלל למתרחש בחברות שהפריטה, מה שהביא להקמתם של רגולטורים, דבר שנעשה לא פעם בצורה שלומיאלית משהו. שלישית, גם ההפרטה עצמה נעשתה בצורה מרושלת, מה שיצר בחלק מהמקרים מונופולים פרטיים במקום מונופולים של המדינה. רביעית, מבקרים טוענים שלמרות דיבוריה של ת’אצ’ר על “קפיטליזם פופולרי”, בפועל רק מגזר קטן בציבור נהנה מהאפשרות להפוך לבעל מניות בחברות המופרטות. וגם, חייבים לציין, ההפרטה לא הגיעה לכל מקום: ה-NHS אמנם עבר רפורמות, אבל נשאר על כנו שגוף ציבורי.

איגודי העובדים

תמה בולטת נוספת בכהונתה של מרגרט ת’אצ’ר היא העימותים שלה עם איגודי העובדים. ת’אצ’ר האמינה שאיגודים חזקים מדי לא אפשרו לשוק החופשי להיות חופשי באמת, ובהתאם פעלה להגביל את כוחם. בחקיקה, הדבר לידי ביטוי על-ידי הגבלת מה שהוגדר “שביתה חוקית”: שביתות סולידריות הפכו לכמעט בלתי חוקיות; הצבעה חשאית של חברי האיגוד נדרשה כדי שתהיה חוקית (ובהמשך גם נדרש רוב כדי לקבל חסינות מתביעה על נזקים לעסק); היכולת להטיל סנקציות על שוברי שביתה הוגבלה משמעותית; והרשימה עוד ארוכה. ת’אצ’ר לא המציאה דבר: כשהיה ראש הממשלה, אדוארד הית’ ניסה להעביר חקיקה שתגביל את כוחם של האיגודים, אבל נכשל. הסיבה שת’אצ’ר הצליחה נעוצה בשתי סיבות עיקריות: ראשית, אווירה ציבורית שהייתה עוינת משהו כלפי האיגודים בגלל מאורעות חורף חוסר הנחת. שנית, בעוד שהית’ בחר בחקיקה אחת אגרסיבית שיצרה התנגדות רבה, ת’אצ’ר בחרה בשיטת הסלמי, קרי שינויים הדרגתיים וקטנים (כל השוואה לטקטיקות שננקטו בישראל 2023 היא על אחריותכם בלבד).

ת’אצ’ר גם הלכה ראש בראש מול האיגודים. הדוגמה הבולטת היא שביתת הכורים. ב-1983 הממשלה בדקה ומצאה ש-75% ממכרות הפחם היו הפסדיים, דבר שמבחינתה היווה עילה לסגור אותם. אלא שמבחינת ארתור סקארגיל, ראש איגוד הכורים הלאומי (NUM), העילה היחידה לסגור מכרה היא שנגמר בו הפחם. היה ברור שסקארגיל ילך לשביתה, אבל ת’אצ’ר למדה מהטעויות של הית’, שנאלץ לערוך קיצוב בחשמל עקב שביתת כורים, והגיעה מוכנה. מעבר לכך שחלק מהחקיקה לעיל כבר עברה והגבילה את סקארגיל, ת’אצ’ר גם דאגה לצבור מלאי פחם מראש. סקארגיל, מצדו, עשה שתי טעויות משמעותיות: הוא החל את השביתה באביב 1984, אחרי שיא הביקוש השנתי לפחם, והוא לא ערך הצבעה על שביתה כללית כיוון שחשש שעובדי המכרות הרווחיים ישימו לו מקלות בגלגלים. הוא ניסה לשלב מספר שביתות אזוריות, אבל כשל בשיתוק המגזר כולו. לאחר כשנה האיגוד נאלץ להכיר בתבוסה. אך לניצחון של ת’אצ’ר היה גם מחיר, בדמות הרס של קהילות רבות בהן המכרות היוו את גורם הפרנסה המרכזי.

ריכוזיות

למרות שהדבר בו מרגרט ת’אצ’ר ידועה הוא דווקא צמצום המדינה, הייתה אצלה גם מגמה הפוכה, של ריכוזיות, בדגש על ריכוז סמכויות בידי הממשלה. יש מי שטענו שהדבר נדרש כדי שת’אצ’ר תוכל להעביר את המהפכה שלה, אבל זה לא משנה את עצם קיומה של אותה ריכוזיות. ראשית, היא חיזקה את עליונות הרשות המבצעת על המחוקקת, למרות העיקרון של ריבונות הפרלמנט. וכפי שהפרלמנט הפך לכמעט חותמת גומי של הממשלה (ת’אצ’ר הובסה בכל שנותיה רק בארבע הצבעות), כך הקבינט הפך לכמעט חותמת גומי של ת’אצ’ר עצמה. סגנון שלטון זה זכה לכינוי הגנאי “נשיאותי”, כרפרנס לנשיא ארצות הברית שלא ממש התאים למערכת הפרלמנטרית הבריטית.

אך זה לא נגמר בכך, ות’אצ’ר גם התחזקה על חשבון השלטון המקומי. היא נתנה לממשלה את הסמכות להגביל את הארנונה שהוטלה במועצות שונות; היא ביטלה את מועצת לונדון רבתי ועוד שש מועצות מטרופוליטניות והעבירה לממשלה חלק מהסמכויות שלהן; היא אסרה על הרשויות המקומיות “לקדם הומוסקסואליות” בבתי הספר (סעיף 28); הממשלה קבעה קוריקולום לאומי ובכך לקחה לממשלה את הסמכות להחליט מה יילמד בו (עם אפשרויות בחירה, כמובן); ועוד חקיקות רבות. תחת ת’אצ’ר עברו עשרות חוקים שקשורים בשלטון המקומי, שהחוקרים כמעט תמימי דעים לגבי כך שהם שינו מאוד את היחס בין השלטון המרכזי למקומי באופן שהיטיב בעיקר עם המרכזי.

וכמובן, אם כבר עסקנו בשלטון המקומי, למרות שהדבר לא היווה מהלך ריכוזי באופן ישיר, אי אפשר שלא להזכיר את מס הגולגולת (או בשמו הרשמי, דמי הקהילה), מס שטוח שהחליף את הארנונה כשיטת המיסוי המקומית. הדבר נועד לחזק את השמרנים ברשויות המקומיות, שכן הלייבור לא תוכל יותר לממן בעריה מדיניות רווחה על-ידי מיסוי העשירים בלבד. בפועל, הדבר גרם להוצאת קצף ציבורית על הממשלה, ולבסוף מחליפה בתפקיד, ג’ון מייג’ור, נאלץ למצוא משהו שיחליף את המס.

מדיניות חוץ

לת’אצ’ר הייתה גם מדיניות חוץ עשירה, ואתרכז כאן בשלוש נקודות עיקריות. ראשית, מלחמת פוקלנד. מרגרט ת’אצ’ר וממשלתה ביצעו שלל טעויות שיצרו עבור החונטה ששלטה בארגנטינה את הקרקע המתאימה לפלישה לאיים האלו ב-1982. היו לא מעט בריטים שחשבו שיציאה למלחמה על איים מרוחקים שעד אותו יום הם לא זכרו שנמצאים בשליטת בריטניה תהיה מהלך מוגזם שיעלה בקורבנות רבים. אבל ת’אצ’ר, מגובה על-ידי דעת הקהל (כולל האופוזיציה) החליטה להגן על הריבונות הבריטית באיים האלו. בסופו של דבר היא ניצחה, ופרץ הפטריוטיות שליווה את הניצחון העלה את הפופולריות שלה, או למצער מנע ממנה להתרסק עקב ענייני פנים.

שנית, היחסים עם ארצות הברית במסגרת “היחסים המיוחדים“. ת’אצ’ר הייתה חובבת גדולה יותר של ארצות הברית מאשר של אירופה, וניסתה להתקרב אליה. בתחילה, מול הנשיא ג’ימי קרטר, היא הייתה קרירה יחסית וסירבה להצטרף לסנקציות על ברית המועצות בעקבות הפלישה לאפגניסטן של 1979. מול רונלד רייגן היחסים התחממו מאוד. היו מי שחשבו שת’אצ’ר הייתה יותר מדי נדיבה, והדבר בלט במיוחד על רקע הפלישה האמריקאית לגרנדה, מדינה תחת הכתר הבריטי, מולה ת’אצ’ר נשארה חסרת אונים (ולפי מקורות מסוימים, גרמה לה לחטוף נזיפה מהמלכה). עם זאת, הקשרים האישיים החמים עם רייגן סייעו לה לקבל תפקיד של כבוד בסיום המלחמה הקרה.

שלישית, הקהילה האירופית. למרות שבמשאל העם של 1975 ת’אצ’ר לקחה תפקיד פעיל בקמפיין למען הישארות בקהילה, היא הייתה עוינת משהו לגוף הזה, עקב הנטייה שלו לעודף בירוקרטיזציה. היא גם התמקדה בקבלת החזרים שמנים על הכספים שבריטניה העבירה לקהילה האירופית, דבר שעשתה בהצלחה לא מבוטלת. אבל בעיקר הייתה ידועה ההתנגדות שלה להיכנס למנגנון החליפין האירופי (ERM), כחלק מאמונתה בריבונות הבריטית. עם זאת, היא הייתה כמעט לבד במערכה הזו, ולקראת סוף כהונתה נאלצה להיכנע ולהכניס את בריטניה לתוך המנגנון.

כמובן, יש עוד הרבה נקודות בהקשר של ת’אצ’ר ומדיניות חוץ לעבור עליהן, כמו היחס לברית המועצות, שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה או לאירלנד, אבל היריעה קצרה מלהכיל הכל.

הנפילה של מרגרט ת’אצ’ר

סוף הכהונה של מרגרט ת’אצ’ר נגרם בגלל שני דברים עיקריים: בראש ובראשונה, חוסר ההסכמה של ת’אצ’ר עם חברי הממשלה לגבי הגישה לקהילה האירופית. לכך נוספה ההתנגדות הציבורית, שהובילה להתנגדות בתוך המפלגה, למס הגולגולת. נושאים אלו הביאו להתפטרות של כמה חברי ממשלה בכירים: שר האוצר נייג’ל לוסון (שנפטר בעצמו השבוע) התפטר ב-1989 על רקע מחלוקת על ה-ERM. ביולי 1990 שר המסחר והתעשייה ניקולס רידלי נאלץ להתפטר לאחר שהשווה בין מטרות הקהילה האירופית לגרמניה הנאצית. ואז הגיעה בנובמבר 1990 ההתפטרות של ג’פרי האו, גם על רקע הגישה העוינת של ת’אצ’ר לקהילה האירופית. בשלב זה ת’אצ’ר נשארה כמעט נטולת בעלי ברית בממשלה, בזמן שספינת הדגל של מס הגולגולת שקעה לה והנתונים הכלכליים לא היו מעודדים.

מי שניצל זאת היה מייקל הזלטיין, שעד 1986 שימש כשר ההגנה עד שנאלץ להתפטר בגלל מחלוקת משלו עם ת’אצ’ר. לאחר נאום קטלני של האו בבית הנבחרים, הזלטיין הבין שיש לו הזדמנות והודיע על התמודדותו לראשות המפלגה (מה שכללי המפלגה אפשרו אז). ת’אצ’ר זעמה על ניסיון החתרנות הזו, אך האמינה שתנצח שכן להזלטיין היו יותר מדי יריבים, אישיים ופוליטיים. היא אכן קיבלה בבחירות לראשות המפלגה, שאז נערכו בקרב חברי הפרלמנט שלה בלבד, יותר קולות. הבעיה הייתה שאז כדי להשיג ניצחון היה צורך בפער של לפחות 15%, מה שת’אצ’ר כשלה מלהשיג. פירוש הדבר היה סבב הצבעה נוסף.

ת’אצ’ר הייתה משוכנעת שתוכל לנצח בסיבוב הזה, אך חברי מפלגה רבים, כולל שרים בממשלה, אמרו לה שלדעתם היא לא יכולה לנצח, אפילו שהם מתכוונים להצביע עבורה. הממסד המפלגתי הגיע למסקנה שהגיע זמנה ללכת, ולבסוף הוא הצליח לשכנע בכך גם אותה. ב-22 בנובמבר היא סיפרה בקושי רב לקבינט על כוונתה לפרוש, ורק ביקשה מהם להתאחד סביב מועמד שיוכל לנצח את הזלטיין. שני מועמדים נכנסו למרוץ מולו: ג’ון מייג’ור ודאגלס הארד. לאחר שבסיבוב הראשון מייג’ור הוביל אבל חסר את ה-15%, הזלטיין והארד החליטו לפרוש ומייג’ור נהיה לראש הממשלה ה-50 של בריטניה.

מרגרט ת’אצ’ר במבט לאחור

נתחיל במורשת שלה. היא הזיזה את הקונצנזוס ממדינת הרווחה לעבר עקרונות ליברליים יותר. הדבר לידי ביטוי בעיקר כשטוני בלייר הציג את ה”ניו לייבור”, שמעבר למיתוג מחדש של מפלגת העובדים גם היה הטייתה ימינה. הוא לא התכוון לחזור להלאמות של השירותים שת’אצ’ר הפריטה, אלא דיבר על “דרך שלישית”. רבים מאשימים אותו עד היום בכך שהוא למעשה תלמידה של ת’אצ’ר, והיא עצמה אמרה ש”טוני בלייר והניו לייבור” הם הישגיה הגדולים ביותר (אם כי חשוב לציין שבמערכות הבחירות היא הזהירה שהלייבור עודנה סוציאליסטית). וזה עוד לפני שמדברים על כך שיש “איזם” על שמה, הת’אצ’ריזם (שלרוב נישא בפי מבקרי המורשת הזו). בנוסף, סגנון הממשל השתנה ללא היכר, כשעד היום בריטניה היא אחד המשטרים הריכוזיים במערב אירופה. לחוקים הסביבתיים שקידמה לא נכנסתי, אבל לזכותה ייאמר שהיא תמכה במדיניות ירוקה עוד לפני שזה היה פופולרי. הקהילות שנהרסו בשל סגירת המכרות לא סלחו לה עד היום, וחבריהן היוו נתח נכבד מהחוגגים ביום מותה.

אבל יש גם לסכם את הכהונה עצמה. סוף תקופתה בתפקיד לא היה מזהיר במיוחד, עם אינפלציה שחזרה להשתולל (אם כי לא ברמות בהן קיבלה אותה) ויותר משני מיליון מובטלים. חלק מהדברים לא קרו באשמתה אלא בגלל מגמות עולמיות, אבל חלק גם היו באשמתה שלה, לאחר שב-1987 שחררה יותר מדי את הרסנים הכלכליים שממשלתה הציבה, מה שגרם לביקוש לעלות בקצב מהיר מדי שעודד אינפלציה. בנוסף, היא מעולם לא הצליחה לתקן את האבטלה שהמדיניות שלה להקטנת האינפלציה יצרה. עם זאת, היא כן הצליחה לייצב את המצב בבריטניה אחרי ששנות השבעים נראו כמו אובדן שליטה. כמו כן, היו לה הישגים בתחום מדיניות החוץ, כמו הסיוע בסיום המלחמה הקרה.

מרגרט ת’אצ’ר עוררה הרבה אמוציות, כך שרוב האנשים שיש להם דעה עליה שונאים או מעריצים אותה באופן כמעט חד וחלק. אבל בסופו של דבר שונאיה יצטרכו להודות שהיו לה גם הצלחות ומעריציה יצטרכו להודות שהיו לה גם כשלים. לא שאכפת לה יותר מדי מה אתם חושבים.