הקיץ הזה תתייבשי בתחנה: איגוד עובדי הרכבות (RMT) ישבית את מרבית הרכבות ברחבי בריטניה בשבוע הקרוב כחלק ממאבק נגד פגיעה בתנאים וביציבות העבודה. השביתה תתקיים בשבוע בו נפתחים פסטיבלי הקיץ וגם מתקיימות שתי בחירות ביניים קריטיות. בממשלה כשלו להגיע להבנות עם האיגוד, השיחות קרסו והשביתה צפויה לצאת לדרך. בהיעדר פתרון, הממשלה בעיקר ידעה להלך אימים על העובדים, להציע הצעות לא מאוד ריאליות לשבירת שביתה ולהאשים את הלייבור בגיבוי השביתה. ובלייבור? ניסו לפסוח על שתי הסעיפים. ואל תנסו לעקוף את הבעיה דרך האוויר, כי גם בשדות התעופה הכאוס שולט | צילום: טים האמונד, דאונינג 10

לקוראים הוותיקים דעותיי על הרכבות הבריטיות שאינן הטיוב ידועות: הן גורמות לרכבת ישראל להרגיש כמו רכבת יפנית (זו הגזמה כמובן, שכן מעולם לא ניסיתי רכבת יפנית כדי להשוות). ובכן, מתברר שהולך להיות יותר גרוע, עם סדרת שביתות שאמורה להתחיל בשבוע הבא. זאת, כחלק מהמאבק של ה-RMT בפגיעה בתנאי העבודה ובאפשרות של קיצוצים בכוח העבודה. מהפוליטיקה, אם תהיתם, לא תקבלו מענה.

לפני שביתה

בשבוע הקרוב מערכת הרכבות תושבת ברובה, בשביתה שצפויה להיות הגדולה ביותר במדינה זה עשורים. לפני שלושה שבועות, בסוף מאי, חברי האיגוד הלאומי של עובדי הרכבות, השַיִט והתחבורה (RMT) הצביעו בעד שביתה לאומית החל מאמצע יוני (ובעצם, החל מהשבוע הקרוב). שביתות, כמובן, באות כמנוף לחץ להשיג דרישות, ובמקרה הנ”ל מדובר בדרישה להעלאת שכר רצינית ולביטחון תעסוקתי. זאת מאחר שב-2020 שכרם של רוב עובדי הרכבות הוקפא ועכשיו יש אינפלציה. בממשלה טוענים שזה לא ממש אפשרי: הקורונה שינתה את הרגלי הנסיעה ולפיכך ההכנסות מכרטיסים צונחות. לכן, בלי מקור מימון אחר פשוט לא ניתן להרשות את העלאת השכר של עובדי הרכבת.

רכבת - RMT
תישאר בתחנה. צילום: ג’ף שפארד

השביתה יצוין, התחילה כמנוף לחץ. הצביעו עליה עוד לפני שהאיגוד בכלל נכנס למשא ומתן עם מישהו (לפי משרד התחבורה). כלומר, הרעיון היה לשים לוח זמנים מאוד ברור וקשיח לשיחות בין האיגודים למפעילי הרכבות והממשלה, כדי לנסות לשים אותם תחת לחץ. אתמול (ש’) הודיעו שהשביתות יתקיימו כמתוכנן לאחר שהשיחות נכשלו.

אבל זה לא נגמר כאן: בתחילת השבוע השני של יוני איגוד נהגי הקטרים (Aslef) הצביע בעד הצטרפות לשביתה של RMT. מזכ”ל האיגוד מיק וילאן (Whelan) גם סירב לקבל את הטיעון לפיו לא ניתן להעלות את שכר העובדים. לדבריו, המפעילים עשו יופי של כסף ודיבידנדים, ולפיכך אין סיבה טובה לכך שעובדי הרכבות יצטרכו לקבל פחות (במונחים ריאליים).

מה מצופה בשביתה?

לפני שנחזור לסיפור הפוליטי, הנה קצת על מה שמחכה לנמצאים בממלכה בתקופה הקרובה. השביתה תתקיים בשלישי, חמישי ושבת הקרובים, כשבשלישי צפויה שביתה גם בטיוב, הרכבת התחתית של לונדון. השיבושים לא יהיו מוגבלים לימים האלו, כיוון שלכל יום שביתה כזה תהיה השפעה על היום שלאחר מכן. השביתה תביא לכך שרק 4,500 מתוך 20 אלף קווים יפעלו, וגם זה בלוח זמנים מצומצם בהרבה (פירוט על הרכבות בהן יהיו שביתות ניתן לראות כאן). זה מבטיח חתיכת כאב ראש לכל מי שתלויים ברכבת כדי להתנייד, ולמעשה על כולם כי זה אומר שימוש רב יותר באמצעי תחבורה אחרים. וזה לא נגמר כאן: אם השיחות עם Aslef לא יביאו לתוצאות גם הן, הרי שצפויות שביתות (מוגבלות בהרבה מבחינת גאוגרפיה, יצוין) גם בהמשך יוני ועוד יומיים ביולי.

והשבוע הזה רגיש במיוחד מבחינת האירועים שיש בו. ראשית, פוליטית, יתקיימו בו שתי בחירות ביניים שגם ככה השמרנים צפויים להפסיד בהן. אבל מעבר לכך, זה גם השבוע של פסטיבל גלסטונברי (פסטיבל מוזיקה ותיק), אליפות בריטניה באתלטיקה במנצ’סטר, וקונצרטים של אלטון ג’ון והרולינג סטונס בהייד פארק בלונדון. כשאדי דמפסי מה-RMT נשאל על הבחירה דווקא בתזמון הזה, הוא הסביר שאין באמת שבוע לא בעייתי לבחור בו לשביתה, בהנחה שיש רצון שהיא תהיה אפקטיבית.

תגובה מלמעלה

ואיך מגיבים לזה בחלונות הגבוהים? הממשלה לא יכולה לצפות שזה פשוט יעבור לה. בתקשורת כבר מדברים על “קיץ חוסר הנחת” (summer of discontent). מדובר, ברפרנס ל”חורף חוסר הנחת” מחורף 1978/9, אז התקיימו שביתות בשירותים שונים, במה שהקשה על חיי היומיום של  תושבי בריטניה ונחשב לגורם מרכזי בנפילת הלייבור בבחירות 1979 ולתחילת 18 שנות שלטון שמרניות בראשות מרגרט ת’אצ’ר וג’ון מייג’ור. לממשלה ברור שאם היא לא תצליח לטפל בדברים האלו יאשימו אותה לא פחות מאשר את האיגודים.

אז מה הממשלה כן עושה? קשה להגיד שהיא הביאה תוצאות. שר התחבורה גרנט שאפס, בטרם השיחות קרסו, הזהיר את עובדי הרכבת (בתרגום חופשי) “לא לשבות את דרככם לאבטלה”, שכן הרכבות נכנסות למציאות שהן כבר לא רק בתחרות עם אמצעי תחבורה אחרים, אלא גם עם השתתפות וירטואלית בשלל פעילויות. הפנייה הייתה ישירות לעובדי הרכבת, במקום לאיגודים. שאפס גם הבהיר שהוא לא מתנגד להעלאה בשכר, אבל שהיא צריכה להיות בהתאם לשאר המגזר הציבורי. ואיך זה הולך שם? ובכן, שאפס הזכיר ששוטרים קיבלו העלה של 7% במשך יותר מעשור ושאחיות מרוויחות כ-30% פחות מעובד הרכבת הממוצע. לפחות לגבי השוטרים, לו הייתי שאפס, הייתי סותם, כי זה לא בדיוק עניין להתגאות בו. שאפס הבהיר שדבריו לא היו איום, אבל מיק לינץ’, מזכ”ל RMT, לא התרשם שאלו אכן הדברים. לאחר קריסת השיחות, שאפס האשים שהאיגודים “מענישים מיליוני חפים מפשע”. לא מדובר בניסיון (כושל) לדה-אסקלציה. שאפס דיבר אל הבייס, בהבנה שלא יצליח לעצור את השביתה, כדי לשדר לציבור שהממשלה “בצד שלו”.

גרנט שאפס
החליפה של האיומים. גרנט שאפס (צילום: טים האמונד, דאונינג 10)

שאפס העלה אפשרות נוספת: בימי ממשלת בלייר עברה חקיקה שאסרה על מעסיקים להביא עובדי קבלן במקרים של שביתה. שאפס אמר שבכוונתו להציע חוק שיבטל את החקיקה הזו. מיק לינץ’ התריע שדבר כזה רק יחריף את המתיחות ויקשיח את מדיניות האיגודים. צריך גם לזכור, כמובן, שעובדי רכבת הם לא חבר’ה שאפשר פשוט לשים בקטר ולהגיד להם לנסוע. גם אם יובאו עובדי קבלן, ייקח זמן עד שיוכשרו והשביתה תישבר בפועל.

פוליטיקה קטנה

גם בין הפוליטיקאים מוטחות האשמות. על הכוונת של מפלגת השלטון: מפלגת הלייבור. בשאלות לראש הממשלה לפני שבוע וחצי, בוריס ג’ונסון תהה למה לא שמעו מהלייבור גינוי ל”שביתה הפזיזה והמופקרת” של ה-RMT. שר הבריאות סאג’יד ג’אוויד כתב למקבילו בממשלת הצללים, וס סטריטינג, ודרש מסטריטינג לגנות את השביתה שכן היא תפגע בצוותי הרפואה וגם במטופלים עצמם. חשבון הטוויטר של המפלגה השמרנית הדהד את התמיכה של חלק מבכירי הלייבור בשביתה. המפלגה גם פתחה עצומה שהחותמים עליה מביעים תמיכה בקמפיין השמרני נגד השביתה. נקודת המוצא של הקמפיין היא שהלייבור מגבה את השביתה. חכו שיספרו להם איזו מפלגה נמצאת כרגע בשלטון.

אבל האם הלייבור אכן מקדמת את השביתה? ובכן, כיאה למנהיגות חסרת עמוד השדרה של קיר סטארמר, לא בדיוק. אבל היא גם לא מגנה. היא פשוט שקטה בעניין הזה, ככל האפשר. שימו לב לדבריו של ג’ונסון מקודם: הוא לא שמע גינוי מהלייבור. בכל מקרה, זה שם את חברי ממשלת הצללים בסיטואציה לא נוחה. ליסה ננדי, שרת הבינוי בממשלת הצללים, אמרה שהדרך לבנות שירותים ציבוריים טובים אינה מתקפה על העובדים, אבל סירבה לגבות את השביתה במפורש. וס סטריטינג ניסה לקחת גישה קצת יותר תקיפה כשאמר שהוא מעדיף שלא תהיה שביתה אבל שלו היה עובד היה מצביע בעדה. רק שאז סטארמר אילץ אותו להתנצל בפגישה של ממשלת הצללים בשל הפרסום הרע שהדבר יצר לסטארמר. סטארמר עצמו הבהיר שהוא מעוניין לא להגיע לשביתה, והאשים את הממשלה בכך שהיא לא נושאת ונותנת עם האיגודים. לואיז הייג, שרת התחבורה בממשלת הצללים, האשימה שבממשלה לא מעוניינים לפתור את המשבר אלא להגיע אליו לצרכים פוליטיים.

השיא כנראה הגיע ברביעי (15.6), כשג’ונסון העלה הצבעה לא מחייבת על גינוי לשביתה. הלייבור כמעט כולה נעדרה מההצבעה כדי שחלילה לא תצטרך לעמוד מאחורי עיקרון כלשהו. רק 13 חברי מפלגה מהאגף השמאלי שלה, מונהגים על-ידי ג’רמי קורבין (שמושעה מהמפלגה כשנה וחצי), טרחו להצביע נגד הגינוי. מאז קריסת השיחות, סטארמר מואשם שהוא עם רגל פה ורגל שם.

לא מתרומם

כדי להוסיף לצרות, גם אי-אפשר ממש לעקוף את הרכבת, שכן שדות התעופה מזמן בכאוס (גם במקומות אחרים בעולם, אבל יש שטוענים שבבריטניה יותר מברוב אירופה). טיסות מתבטלות שם על ימין ועל שמאל בהתראה קצרה למדי. בפחות משבועיים איזיג’ט ביטלה יותר ממאתיים טיסות אל ומשדה התעופה גטוויק. גם בריטיש איירווייז מצאה את עצמה מבטלת טיסות. התוצאה היא אנשים שמחכים שעות בשדות התעופה ולעתים גם נאלצים לישון בהם.

בריטיש איירווייז
צפוי להישאר על הקרקע. צילום: גארי הנדרסון

הסיבה העיקרית לכך היא הקורונה. בזמן הסגרים, הטיסות התמעטו מאוד ולא שימשו כמעט למטרות תיירות. הדבר הביא לכך שהרבה מעובדי חברות התעופה נאלצו למצוא מקצוע חדש. כשהעולם נפתח מחדש הודות לחיסונים, לא כולם רצו לחזור, ועד עכשיו עדיין קיים חשש שיגיע וריאנט חדש שיסגור את הכל שוב. מעבר לכך, כשמגייסים עובדים חדשים לתחום התעופה הם לא יכולים להתחיל מיד, ויש צורך בהכשרה לא קצרה. כל אלו הביאו לכך שחברות התעופה סובלות מחוסרים בכוח אדם. ברגע שפתחו הכל והורידו גם צורך בבידודים וכדומה, החברות התקשו לעמוד בביקוש.

מעבר לכך, הפוליטיקאים שמחים לספק הסברים נוספים. שר התחבורה גרנט שאפס מאשים את חברות התעופה ושדות התעופה שלא ניצלו נכון את התמיכה הממשלתית ושלחו יותר מדי עובדים לחל”ת, מבלי לחשוב על גדילת הביקוש ברגע שהמגיפה תפסיק להיות פקטור כל-כך מרכזי בחיינו. ראש עיריית לונדון סאדיק קאן דווקא הצביע על גורם אחר: ברקזיט. לדבריו, ברגע שבריטניה כבר לא חברה באיחוד האירופי, הרי שהיצע העובדים העומד בפני חברות בריטיות מכל הסוגים קטן בהרבה, מה שגורם לכך שהרבה יותר קשה למלא את החוסרים בכוח האדם.

כשעוד ועוד חופשות נהרסות וההמתנה בשדות התעופה נעשית פחות ופחות נסבלת, נדרשת גם התערבות מצד הממשלה ולא רק האשמות מטעם שר התחבורה. אז מה על הפרק? ובכן, בתור התחלה, לפני שלושה ימים משרד התחבורה ורשות התעופה פנו לחברות התעופה ואמרו להם לצמצם טיסות, כך שלוח הטיסות שלהן יהיה “בר-ביצוע”. ובינתיים, בעייתי להתנייד למרחקים ארוכים גם ביבשה וגם באוויר.

לסיכום

עובדי הרכבת וה-RMT נלחמים בהרעה שכבר קיימת בתנאיהם, וכחלק מהמאבק הזה הם מוכנים גם לקחת צעדים דרסטיים שישפיעו על מיליונים, שבעיניי רבים בציבור ובפוליטיקה נתפשים כלא לגיטימיים, ובכל מקרה אף אחד לא מייחל לבואם. הממשלה לא מסוגלת (או לא רוצה) לעשות הרבה בעניין, ולכן בעיקר מאשימה. מאשימה את העובדים שהם נגד את הציבור, ומאשימה את האופוזיציה שהיא תומכת בשביתה. מפלגת האופוזיציה העיקרית, זאת שקמה על עקרונות הסוציאליזם וזכויות העובדים, מפחדת מהצל של עצמה ומסרבת לנקוט עמדה אמיתית. כלשהי. מה שיש לה להגיד זה בעיקר שהממשלה רוצה להגיע לשביתה, וקצת שהמפלגה תומכת בעובדים. כאילו אין בתוך הסיפור הזה אנשים אמיתיים – עובדים ונוסעים – שאמורים לקבל מענה. מבחינת הפוליטיקאים, הם מוזמנים להתייבש בתחנה, שם כבר יחכה להם מישהו עם אצבע מאשימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.