סוחרים עם אירופה

“השעון חדל לתקתק”, התנסח היטב מישל ברנייה. במילים אחרות: הושג הסכם סחר בין בריטניה לאיחוד האירופי. אחרי דחיות רבות של הדדליין, וכשרבים האמינו שבריטניה הולכת לסיים את תקופת המעבר בלי הסכם סחר, הצליחו להגיע להסכמות. שני הצדדים, כמובן, נאלצו להתפשר: האיחוד הלך את רוב הדרך כשזה מגיע לדיג ולאכיפת ההסכם, ובריטניה הלכה את רוב הדרך בנוגע לסובסידיות לעסקים. כעת, לחברי הפרלמנט יש פחות משבוע ללמוד את ההסכם מרובה העמודים הזה לפני שיצביעו עליו כדי לאשררו. קיר סטארמר כבר הבטיח את קולות הלייבור כדי להימנע ממצב בו אין הסכם, בזמן שהליברל-דמוקרטים שוקלים להצביע נגד. ההסכם כנראה יעבור, וניתן להגיד שני דברים בביטחון: פרק חדש ביחסי בריטניה-אירופה מתחיל, ובוריס ג’ונסון עשה זאת שוב | צילום: פיפה פאולס, דאונינג 10

חג מולד שמח! אין ספק שבין כל ביטולי החגיגות שהביאה עמה הקורונה, הממשלה לפחות הביאה איתה מתנת חג קטנה. אתמול (ה’), אחרי מי-יודע-כמה דחיות של הדדליין, הכריזו בבריטניה ובאיחוד האירופי שהושג הסכם סחר. הפחד הגדול ביותר לקראת 2021, שבריטניה תסיים את תקופת המעבר שלה ללא הסכם סחר ותתרסק על הסלעים, כבר לא רלוונטי. הקושי של סחורות לעבור בין בריטניה לאיחוד ולהיפך הרבה יקטן משמעותית. עדיין יהיו קצת קשיים, אבל דבר אחד בטוח: בוריס ג’ונסון עשה זאת שוב.

מה בהסכם?

אני מציע, לפני שנבחן את מה שהפוליטיקאים אמרו, פשוט מה יש בהסכם. את הסכם הסחר המלא לא קראתי, כי לפי מה שאני מוצא הוא טרם פורסם. גם לו פורסם, האורך שלו נע בין 500 עמודים (לפי בוריס ג’ונסון) לאלפיים (לפי העיתונות). תסלחו לי, אבל יש לי תזה לסיים. מזל שיש תקצירים. בגלל שגם לממשלת בריטניה וגם לאיחוד האירופי יש אינטרס להציג את ההסכם בצורה מסוימת, השתמשתי בסיכומים של שניהם. לתקצירים של האיחוד ושל בריטניה תוכלו להיכנס בלינקים. שווה להזכיר שבזמן שבריטניה העדיפה תקציר מנהלים מהסוג הישן, באיחוד העדיפו טבלה של השלכות סיום תקופת המעבר אל מול הרווחים שיש מההסכם. האינטרס ברור: שתהיה רשימה של השלכות למקרה שלעוד מדינה יעלה רעיון כזה לנטוש את האיחוד.

מצאו את ההבדלים

אף תקציר לא טוען שיש משהו שהתקציר השני טוען שאין. ההבדל בין השניים הוא במיוחד בדגשים. שני התקצירים מציינים את העובדה שהושג הסכם של אפס מכסים ומכסות. אפילו קנדה לא השיגה דבר כזה. אבל בזמן שבבריטניה מציינים שהיא המדינה הראשונה שמשיגה דבר כזה מהאיחוד, באיחוד הזכירו שכבר אין יותר תנועה חופשית של סחורות. הסיבה לכך היא שגם בלי מכסים, יהיה צורך לבדוק שהסחורה עומדת בכללים. בריטניה מתלהבת מכך שיהיה גם סחר נטול מכסים בשירותים? באיחוד מזכירים שעכשיו נותני שירותים בריטיים לא נהנים מרישיון אוטומטי, והם יצטרכו לעמוד בסטנדרטים של המדינות החברות בהן הם נותנים שירותים. בקיצור, הבנתם: בריטניה מתלהבת ממה שהשיגה בהסכם הסחר, האיחוד בא לבאס על מה שאובד עם היציאה הסופית מהאיחוד.

טוב, מי ניצח?

אחרי משא ומתן כה קשוח, נשאלת השאלה מי התקפל: בריטניה או האיחוד. ייתכן שאתם זוכרים ששלושת נושאי המחלוקת הגדולים ביותר היו דיג, סיוע של המדינה לעסקים והגוף שיאכוף את ההסכמים. אז מה בסוף נסגר שם? מי התגמש?

נתחיל בדיג: בעוד חמש שנים וחצי בריטניה תקבל שליטה מלאה על שטחי הדיג שלה. ומה בדיוק קורה במשך חמש שנים וחצי? הכל נשאר אותו דבר, למעט הגדלת המכסה של הדייגים הבריטים. תקופת מעבר קוראים לזה. לפי בוריס ג’ונסון, בריטניה רצתה שתקופת המעבר תימשך רק שלוש שנים, אבל לעומת 14 השנים שרצו באיחוד, נראה שמדובר בפשרה שהולכת הרבה יותר לכיוון הבריטי. בתום תקופת המעבר הזו, תיווצר מסגרת עבודה חדשה על נהלי דיג, שתושג במו”מ, ומובטחים פורומים משותפים ועוד. כלומר, בתמונה הגדולה בריטניה ניצחה את הקרב הזה, אבל האיחוד הצליח לתקוע מספיק טריזים כדי שעוד יהיה לו, גם בעקיפין, איזשהו סיי.

סיוע לעסקים? אם תסתכלו בהקדמה של התקציר הבריטי, תראו הכרזה חגיגית שמשטר הסובסידיות של האיחוד נגמר, ושעכשיו בריטניה תוכל להקים משטר סובסידיות משלה. רק שאם קוראים את הפרק על הסובסידיות, ובכן, זה נראה קצת אחרת. בגדול, כן, לבריטניה יהיה משטר סובסידיות עצמאי. רק שההסכם קובע כללים מוסכמים שאמורים להבטיח שהתחרות בין האיחוד לבריטניה תהיה הוגנת. יש אפילו מנגנון שמאפשר, במקרים מסוימים, לאיחוד לעתור נגד סובסידיה של בריטניה ולהיפך, אם הסובסידיה עשויה לגרום לנזק לצד שלא העניק אותה. הפייננשל טיימס אף דיבר על “כללים מחייבים”. אז נכון שעקרונות הסובסידיה מחייבים גם את האיחוד, אבל האיחוד קיבל את מה שהוא רצה: הסובסידיות הבריטיות לא יאיימו עליו. אפשר לרשום פה נקודה לאיחוד, למרות שבריטניה תקבל יותר חופש.

ומי יאכוף את ההסכמים? אם נסתכל נגיד על הסובסידיות, אז בתי המשפט האירופיים יעשו זאת באיחוד והבריטיים בבריטניה. מהבחינה הזו, מדובר בניצחון רציני לבריטניה. ואם לסכם, בדברים המהותיים, שני הצדדים עשו פשרות רציניות.

עוד כמה נושאים

יש עוד כמה נושאי ליבה. בכל זאת, מדובר בהסכם הסחר הכי גדול שנחתם בהיסטוריות הן של האיחוד והן של בריטניה. אז נעבור עליהם ממש בקצרה: באנרגיה וסביבה, בריטניה כבר לא תהיה חלק משיתופי פעולה חובקי אירופה, אבל כן הוסכמו כמה שיתופי פעולה אחרים בתחום בין בריטניה לאיחוד. התנועה החופשית של בני אדם הסתיימה, אבל הוסכם שלא תהיה אפליה במועמדות לוויזת עבודה. לגבי שיתוף פעולה ביטחוני, בריטניה כבר לא מהווה חלק אינטגרלי מהתכניות של האיחוד בתחום, אבל כן הוסכמו מנגנונים אחרים שיאפשרו שיתוף פעולה יעיל בין השניים.

ומה לגבי צפון אירלנד, אתם שואלים? ובכן, היא לא רלוונטית להסכם הזה. למרות בלבול שראיתי אצל רבים, כולל כאלו שחיים בבריטניה, להסכם הסחר אין משמעות רבה לגבול על האי האירי. ההסכם כולל התייחסות לסיטואציה שם, אבל הוא לא קבע את המנגנון שיאפשר לשמור על הגבול פתוח. את זה עשה הסכם היציאה, ואחרי שבריטניה זנחה את הניסיון לעקוף את ההסכם הנ”ל לאחר שהגיעה להבנות עם האיחוד, הגבול היה נשאר פתוח גם במקרה של סיום תקופת המעבר ללא הסכם סחר. זאת, באמצעות גבול פנימי בין צפון אירלנד לבריטניה.

נושא שמשך הרבה תשומת לב הוא מלגת ארסמוס. מדובר בתכנית של האיחוד האירופי שמסייעת לסטודנטים ללמוד במדינות אחרות. בוריס ג’ונסון הודיע שבריטניה לא תמשיך להיות חברה בתכנית, ובמקום זה תשיק תכנית חדשה על שמו של אלן טיורינג. הדבר זכה לביקורת רבה. הגדילה לעשות השרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג’ן, שקראה לזה “ונדליזם תרבותי”. זאת, עקב מה שהיא רואה כפגיעה בהזדמנויות להרבה מאוד צעירים.

ההכרזות

טוב, נראה לי שהגיע הזמן לעבור הלאה. אפילו התקצירים להסכם הזה כוללים תלי תלים של מילים ואין לזה סוף. על אירוע כל-כך מרגש, שהגיע אחרי חודשים מורטי עצבים, צריך להכריז בקול תרועה. כך עשו גם בוריס ג’ונסון וגם נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין, כשהאחרונה מלווה בנושא ונותן של האיחוד מישל ברנייה. שני הצדדים טענו שהם ניצחו. הם השיגו את מה שרצו, גם אם התפשרו טיפה. אבל הם ניצחו. והנאומים של כולם ביקשו להפגין ניצחון בכבוד.

בנאומו, בוריס ג’ונסון בירך על המוגמר. לדבריו, בריטניה תהיה מהשבוע הבא מדינה עצמאית וריבונית, שקובעת את חוקיה ושולטת בשטחי הדיג שלה. זאת, לראשונה מאז 1973, אז הצטרפה בריטניה לקהילה האירופית. אבל, הוא ביקש להבהיר: בריטניה הייתה ועודנה בת-ברית של האיחוד האירופי. בריטניה תישאר “[מבחינה] תרבותית, רגשית, היסטורית, אסטרטגית וגיאולוגית מחוברת לבריטניה”. רק להזכיר, בנאומו הראשון של בוריס ג’ונסון בפרלמנט כראש הממשלה, הוא אמר שלמרות הכל, “אנחנו אירופאים”. ג’ונסון הבהיר שהוא סירב לבקש הארכה לא למרות הקורונה אלא בגללה: עדיף שהממשלה תסיים להתעסק בהסכם הסחר כדי שתוכל להתרכז בקורונה כמו שצריך. אפשר לחלוק על זה: פרשנות אחרת יכולה להיות שלו בריטניה הייתה מקדישה פחות קשב להסכם כי היה יותר זמן, היא הייתה יכולה להתמודד עם הקורונה טוב יותר עד בוא החיסונים.

ובאיחוד? בהצהרתם המשותפת, פון דר ליין וברנייה בירכו גם הם שהניג’וס הזה נגמר סוף-סוף. ברנייה הראה הקלה של ממש: “השעון חדל לתקתק”. פון דר ליין הודתה בכך שנעשו פשרות, אבל טענה שהן נעשו מעמדת כוח. לדבריה, החזית האחידה של המדינות החברות אפשרה לאיחוד לנוע לקראת בריטניה בצורה שהיטיבה עם שני הצדדים. כמו כן, היא אמרה שמבחינתה מה שחשוב זה שאם בריטניה לא תרצה להתיישר עם תקנות האיחוד, היא תצטרך להתמודד עם מכסים.

ובמערכת הפוליטית?

השמרנים, כמובן, חגגו. סיסמה שחזרה על עצמה בקרב רבים מתומכיו של ג’ונסון הייתה שהציבור ידעו שג’ונסון חותר למשהו אפשרי, כשכולם אמרו לו שהוא לא. וזה, במידה מסוימת, נכון. רבים סברו שהסיכוי לסיים את הסכם הסחר הזה בזמן הוא נמוך במיוחד. למרות שהייתי זהיר בנבואות שלי, אני גם ראיתי את האפשרות הזו כאפשרית אבל בעלת סיכויים לא גבוהים להתממש. אבל עובדה, ג’ונסון עשה את זה. זה המו”מ השלישי כבר שהוא סוגר, אחרי הסכם היציאה והחזרת ממשלת צפון אירלנד לתפקוד. בראשון הוא אמנם מכר את ה-DUP, וייתכן שיש סעיפים בהסכם הסחר שירגישו לאירוסקפטים הקשים בקרב השמרנים (ה-ERG) שגם הם נמכרו – אבל קשה להתכחש לכך שבוריס ג’ונסון בסוף מגיע להסכמים מול כל הסיכויים.

These facts will piss off his detractors and opponents but @BorisJohnson promised that a vote for the @Conservatives in the 2019 General Election would see us leave the EU in Jan 2020 (and we did) and get a trade deal by end of Dec 2020 (and we did). pic.twitter.com/U2XOZgk5DO

— James Cleverly (@JamesCleverly) December 24, 2020

גם נייג’ל פרג’, במפתיע, דיי פרגן. “המלחמה נגמרה”, הוא אמר. לדבריו, בתמונה הגדולה אפשר להיות מרוצים. ייתכן שיהיו פרטים שיתגלו, למשל בתחום הדיג, שתהיה לו ביקורת עליהם. כמו כן, לדבריו, לא מדובר בהסכם סחר כמו באמנה אירופית חדשה, אבל אפילו הוא גילה בגרות ופרגמטיות ובגדול הראה שביעות רצון.

The war is over. pic.twitter.com/5wN23RzzGF

— Nigel Farage (@Nigel_Farage) December 24, 2020

באופוזיציה פחות התלהבו. ניקולה סטרג’ן, אם לסכם, זעמה על כך שיש ברקזיט נגד רצונה של סקוטלנד והגיע הזמן לעצמאות. כמו שכל דבר בערך מוכיח שסקוטלנד זכאית לעצמאות. אד דייווי צייץ שהליברל-דמוקרטים לא יוכלו לתמוך בהסכם רע, והוסיף במרירות דמגוגית משהו שזה הסכם הסחר הראשון שמציב מחסומים לסחר. ואחרי הרבה המתנה, ראש האופוזיציה קיר סטארמר סיפק נאום תגובה בווידאו. אם לסכם, סטארמר טען שמדובר בהסכם רעוע למדי ורחוק ממה שהממשלה הבטיחה. אבל, בגלל שזה הרבה פחות גרוע מלסיים את תקופת המעבר בלי הסכם, מפלגת הלייבור תצביע בעד ההסכם בפרלמנט. אבל, הוא אמר, ההסכם הזה שייך לממשלה בלבד, והיא לא תוכל להפיל את האחריות על אף אחד אחר. כרגיל, סטארמר מבקש להביע עמדה בלי לקחת עליה אחריות כשזה מגיע למקומות החשובים. הצבעת עבור הרע במיעוטו? זה מתבקש, אבל זה גם שלך.

רגע רגע, מה זה היה שם עם הפרלמנט?

בבריטניה, בגדול, חתימה על הסכם סחר לא דורשת את אישור הפרלמנט. זה שייך לממשלה. אבל, הסכם הסחר הזה יכלול גם שינויים בחקיקה, ולכן אישור הפרלמנט כן נדרש. בגלל שהפרלמנט בחופשה, בוריס ג’ונסון מתכנן לכנס את הפרלמנט במיוחד ב-30 בדצמבר, יום רביעי הקרוב. שזה בעצם משאיר לחברי הפרלמנט פחות משבוע – שיום אחד ממנו הוא חג המולד שהם ירצו לבלות עם המשפחה – ללמוד את הסכם הסחר. כזכור, ההסכם כולל בין מאות לאלפי עמודים. כלומר, בגדול, חברי הפרלמנט הולכים להצביע על ההסכם על-סמך קריאה של תקציר המנהלים עליו אני הסתמכתי, או של פרקים מאוד ספציפיים. בכל מקרה, כפי שחוזה יו”ר ועדת הברקזיט בפרלמנט הילארי בן, ההסכם כנראה יעבור.

וארשה לעצמי להגיד את דעתי בנושא, ותרגישו חופשיים להתווכח: מדובר בביזיון של הפרלמנט. זה על גבול הבדיחה. נכון, צריך לאשר לפני ה-31 בדצמבר, אבל האם עכשיו באמת כל-כך נוראי להסכים על חודשיים הארכה של תקופת המעבר? רק כדי שהדיון על ההסכם יהיה אמיתי, ולא חותמת גומי? נכון שג’ונסון מבטיח שאין הארכות ואין שום דבר, אבל זה סביר כטקטיקת משא ומתן. אחרי שהושג הסכם, מותר לחשוב רגע על דחייה ביישום שלו, כדי לעשות את הדברים ברצינות. כן, גם אם נייג’ל פרג’ וה-ERG ירקעו קצת ברגליים. מה גם, שזה יאפשר לעסקים בבריטניה להתכונן כמו שצריך, כי למרות שיש הסכם סחר האופן בו הוא ייעשה הולך להשתנות באופן חד.

גם בצד של האיחוד יהיה צורך באישור, גם של הפרלמנט האירופי וגם של מנהיגי המדינות החברות. הפרלמנט האירופי כנראה יצביע על ההסכם רק בינואר או פברואר, מבלי לדחות את כניסת ההסכם לתוקף. יש להם חג מולד על הראש, וקורונה. מעצבן, אני יודע.

אז מה עכשיו?

ובכן, פרק חדש ביחסי בריטניה-אירופה. הם תמיד היו לא יציבים, מהרגע שקהילת הפחם והפלדה קמה בתחילת שנות החמישים ועד היום. עכשיו, אנחנו נראה איפה היה טוב יותר לבריטניה – בפנים או בחוץ. יש כאלו שזה לא משנה להם: נייג’ל פרג’ הבהיר שמבחינתו הטיעון הכלכלי הוא לא הדבר הרלוונטי. העניין הוא ריבונות. בכל מקרה, אחרי ארבע שנים וחצי מאז תוצאות משאל העם שאחריו בריטניה כבר לא הייתה אותו הדבר, שנים מייגעות למדי, סוף-סוף אפשר לנוח קצת.

מאז מרגרט ת’אצ’ר, נראה שהשאלה האירופית היא הקללה שמסיימת את הקריירה של ראשי ממשלה שמרניים. הקבינט של ת’אצ’ר הראה לה את הדרך החוצה בין השאר בגלל חילוקי דעות על מידת האינטגרציה בקהילה האירופית. תחת ג’ון מייג’ור המפלגה הייתה כה מפוצלת סביב שאלת הכניסה לאיחוד, שמעבר לממשלה לא מאוד מתפקדת, ב-1997 השמרנים זכו לפחות ממאתיים מושבים. דייוויד קמרון התפטר לאחר שהצד שלו בדיון הפסיד במשאל העם של 2016. ות’רזה מיי התפטרה לאחר שמפלגתה הבהירה לה שהסכם היציאה שניסתה להעביר פשוט לא מקובל. בינתיים, נראה שבוריס ג’ונסון הצליח לשבור את הקללה, אבל אנחנו עוד נראה. מי יודע מה יולידו היחסים החדשים?

ולסיום: מאז שהבלוג נפתח במאי 2019, נכתבו שבעים פוסטים (כולל הנוכחי) תחת הקטגוריה “ברקזיט”. יותר מרבע מכלל הפוסטים שנכתבו בסך הכל. כולי תקווה שעד ה-25 בדצמבר 2021, לא יהיו בקטגוריה הזו יותר משמונים פוסטים. כי אפילו לי כבר אין כוח.