בריטניה עוברת לכמעט עוצר: מותר לצאת מהבית רק לעבודה, התעמלות, קניות וטיפול רפואי. המשטרה גם תאכוף את ההגבלות באמצעות קנסות. הדבר מהווה שינוי של המדיניות הבריטית שננקטה עד כה, כך שלא מפליא שהבריטים אולי תומכים בצעדים אבל במקביל גם מבולבלים מהם. הבעיה היא שבוריס ג’ונסון ומאט הנקוק מתקשים לדבר בבהירות לציבור, אחרי שנהנו מדיבורים מעורפלים על עתיד ורוד סביב הברקזיט. אולי הם יכולים לקחת דוגמה מניקולה סטרג’ון | צילום: דאונינג 10

שלשום (ב’) ראש הממשלה בוריס ג’ונסון נתן נאום לאומה, בו הוא אסר על יציאה מהבית ועל התקהלות למעט צרכים מאוד ספציפיים: סוג מסוים של התעמלות (הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים וכו’), קניות של דברים הכרחיים, צרכים רפואיים והגעה לעבודה. הדבר גם ייאכף על-ידי המשטרה, שתורשה לפזר התקהלויות ולחלק קנסות. מדובר בשינוי כיוון מהמדיניות שננקטה בהתחלה, לפיה יש לנקוט את הצעדים האלו באופן הדרגתי.

אולי הכל פשוט חלק מהתכנית?

אני אמנם טוען לשינוי מדיניות, אבל יהיה הוגן לשאול: הרי אמרו שכל הצעדים על השולחן, ועכשיו משתמשים בהם. אז למה יש שינוי במדיניות הכללית? ובכן, ייתכן בהחלט שהכל תוכנן היטב. אבל יש לי סיבה להאמין שיש פה פניית פרסה: ההסבר היה שגם לתזמון של הצעדים יש חשיבות. לא רוצים להתחיל בשום צעד מוקדם מדי, כי אחרת עלולים להישחק ולהתחיל להפר את ההוראות. בתחילה אמנם הקצב של ההגבלות היה איטי, אבל הוא נסגר במהירות. מבחינת common sense, זה נראה לא סביר שההפרש של יומיים-שלושה בין ההגבלה הקודמת לבין ההוראה המפורשת לא לצאת מהבית זה בדיוק ההפרש שבו הציבור יצליח לעמוד. כלומר, אלא אם החישוב הוא ברמת היום.

מה גם, שבהתחשב בכך שהנתונים מראים שבריטניה נמצאת שבועיים מאחורי איטליה, קשה להאמין שהממשלה פשוט תכננה שכך זה ייראה. כלומר, בהנחה שהטענות שכבר ראיתי שג’ונסון התכוון להקריב את הזקנים לטובת הכלכלה אינן נכונות, סביר להניח שהוא קיווה לתוצאות אחרות. לכן, הסברה שלי – ושל עוד רבים – היא ש-the gentleman is for turning.

הבלבול בציבור

הציבור הבריטי אמנם תומך באופן גורף בצעדים החדשים, אבל הוא מבולבל. עד לא מזמן פשוט סגרו לו עוד ועוד מקומות, אבל לא אסרו במפורש על יציאה מהבית. לכן, לא מפליא שאתמול (ג’) הטיוב – הרכבת התחתית בלונדון – הייתה צפופה כרגיל עקב הרבה אנשים שיצאו לעבודה. זאת, למרות שג’ונסון דרש שכל מי שיכול יעבוד מהבית. כלומר, הציבור תומך בצעדים, אבל הוא לא ממש בטוח אם הם חלים גם עליו ומה קודם למה. הדבר הביא את שר הבריאות מאט הנקוק להבהיר: “אלו לא בקשות, אלו חוקים”.

את הדבר הזה אמר הנקוק, אגב, במסיבת עיתונאים שהתקיימה באמצעות שיחות וידאו: הנקוק עמד בחדר התדרוכים בדאונינג 10 כשלצדו (במרחק סביר, כמובן) אנשי המקצוע. מולו הייתה טלוויזיה גדולה עליה הוקרנו פניהם של העיתונאים שהפנו שאלות. כשהגיע תורה, הכתבת של ה-BBC דיווחה על כך שהגיעו אליה ידיעות על עובדים שהוכרחו על-ידי המעסיקים שלהם להגיע לעבודה גם אם לא הייתה הכרחית או הייתה ניתנת לביצוע מהעבודה. היא שאלה את הנקוק מה עובדים שנקלעים למצב כזה אמורים לעשות. הנקוק מלמל משהו על זה שמי שיכול שיישאר בבית, והמומחים שלצדו לא נתנו הבהרות טובות יותר. יהיה הוגן להגיד שממשלה לא יכולה לחשוב על הכל, ושסביר מאוד שעל תרחיש בו עסקים דורשים מהעובדים שלהם להגיע כדי שהעסקים יוכלו לשרוד לא חשבו. הבעיה היא שהתגובה המגומגמת של הנקוק נותנת את התחושה שהממשלה הזו לא יודעת מה היא עושה, ושמפילים את האחריות כולה על האזרחים.

ברמה המקומית

מי שמקרינה קצת יותר בהירות היא השרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג’ון. בניגוד לתשובה המבולבלת של מאט הנקוק, היא לא נתנה חוקים אבל כן נתנה קווים מנחים ברורים שימנעו את הסיטואציה. כלל הבסיס החשוב ביותר הוא שהמעסיקים אמורים להחליט אם העובדים צריכים להגיע פיזית לעבודה או לקיימה מהבית. זו לא אמורה להיות החלטה של העובדים. לאחר מכן, היא נתנה מספר קווים למעסיקים כיצד לפעול: הם ניתן לעבוד מהבית? אם לא, האם מדובר בעסק שחיוני לחברה או למלחמה בקורונה? אם כן, האם ניתן לשמור על המרחק החברתי בעבודה? בנוסף, סטרג’ון סבורה שעבודות בניין לא אמורות להמשיך כרגיל, אלא אם מדובר בבניינים הכרחיים כמו בתי חולים. לעומת זאת, אנשים שעובדים לבד ומספקים שירותים, כמו גננים או מנקי חלונות, צריכים להמשיך לעבוד. אין פה מתכון, אבל זה הרבה אין בררה אלא להודות שמבחינת הבהירות לציבור הממשלה הסקוטית עושה עבודה טובה יותר מזו הבריטית.

אגב, אחרי אותה הצהרה, הפרלמנט הסקוטי הלך הביתה לשבוע. זה אחרי שגם כך חברי הפרלמנט מנסים להגיע פחות ושמושבים מסוימים הוסרו כדי להבטיח מרחק חברתי. מה יקרה אחר-כך? המליאה תתכנס רק פעם אחת בשבוע. הפעם הבאה בה הפרלמנט תהיה ברביעי ה-1 באפריל, כדי לקיים את הסשן החיוני של שאלות לשרה הראשונה.

חשוב להגיד שלמרות שסטרג’ון משדרת תפקוד יותר טוב, היא לא בהכרח מתפקדת הרבה יותר טוב. למשל, סקוטלנד לא הקדימה בהרבה יותר מהצהרות את הממשלה הבריטית בסגירת בתי הספר. אבל היא טובה בהרבה בשידור שהיא יודעת מה היא עושה.

ניקולה סטרג'ון ובוריס ג'ונסון
ההבדל הוא לא בהכרח במדיניות כמו בשידור לציבור. ניקולה סטרג’ון עם בוריס ג’ונסון (צילום: דאונינג 10)

החולשה של ג’ונסון

מה שהרוויח לבוריס ג’ונסון את הבחירות ב-2019 הופך לגורם חולשה אצלו כרגע. מבחינת תדמית שביקש לשדר לציבור, ג’ונסון אף פעם לא היה איש של פרטים, אלא איש של אופטימיות. הוא תמיד היה טוב בלשדר דברים אמורפיים הרבה יותר מאשר דברים קונקרטיים. גם כשהוא מכר את הסכם הברקזיט המשופר שלו עם האיחוד האירופי, לציבור כל מה שהיה חשוב לשדר זה שיש הסכם שהמפלגה השמרנית מסכימה עליו, ולכן הוא יכול לסיים את הסיפור במהירות. ההסכם עצמו מעולם לא נמכר באמת לציבור כפי שנמכר לאירוסקפטים הקשים במפלגה שלו.

אבל עכשיו ג’ונסון צריך לעשות שני דברים: אחד, למכור משהו לא אופטימי בעליל. שניים, להראות שליטה בפרטים. במצבים כאלו חשוב להראות שמי שעל ההגה מתמצא במה שמתרחש, גם אם לקהילה המדעית עדיין לא לגמרי ברור מה מתרחש. בכל זאת, הציבור גם צריך להבין את המדיניות. אז מה הפלא שבכל פעם שהוא מדבר לא רק שהוא מבלבל את הציבור, הוא גם עושה רושם שהוא מתחרט על היום בו הוא ניסה להחליף את ת’רזה מיי בתפקיד?

וחשוב להבהיר: רואים בבירור שג’ונסון לוקח את הנושא ברצינות תהומית. אבל בניגוד לברקזיט, הוא לא מצליח לשדר שליטה במצב. נכון שאי אפשר באמת לשלוט במצב הנ”ל, אבל כן חשוב לשדר איזושהי שליטה. כל הסיפור הזה אומר שאחרי שהעניין הזה ייגמר, ג’ונסון יהיה בנקודת נחיתות כי לא רק שבריטניה צפויה לסבול קשות מהקורונה בעקבות המדיניות שננקטה בתחילת הדרך, ג’ונסון גם ייראה כאחד שלא ידע מה הוא עושה. תוסיפו לכך שג’רמי קורבין כבר לא יעמוד בראשות הלייבור ויבהיל את הציבור, ותקבלו משבר תדמיתי רציני עבור ג’ונסון. מזלו שהוא זכה לרוב גדול לא מזמן, אבל לא בטוח שהוא יוכל להתמיד בתפקידו בסוף הדרך.

בוריס ג'ונסון
מתקשה למכור מצב פסימי. בוריס ג’ונסון (צילום: ממשלת בריטניה)

מהצד השני

כרגע הפופולריות של ג’ונסון נמצאת בעלייה בעקבות הצעדים החדשים. זה לא אומר שהוא הצליח למכור את זה, כמו שהציבור פשוט מרוצה שסוף-סוף נפל האסימון בדאונינג 10. תומכת בזה גם העובדה שלפני העלייה הזו הפופולריות שלו דווקא התחילה לרדת קלות, בזמן שהשרים שלו נהנו מפופולריות שעלתה באופן מתמיד. השאלה האמיתית היא כמה זמן זה יחזיק. כרגע בריטניה, למרות שיש לה מתים רבים, כיחידה אחת עוד שורדת. אם היא תגיע למצב של איטליה, הדברים עלולים להשתנות לרעתו של ג’ונסון. בניגוד למלחמות, בהן אנשים מוכנים להקריב חיים למען המדינה, במגיפה המטרה העיקרית היא לחסוך בחיי אדם, ולכן אם הדבר ייתפש ככישלון של ג’ונסון זה עלול לפגוע קשות בקריירה הפוליטית שלו.

לטובת הבריטים, נקווה שבריטניה לא תגיע למצב הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *