מעבר לברקזיט: לאחר שבפעם הקודמת הסתכלנו על האנטישמיות במפלגת הלייבור, הגיע הזמן לזוז לנושא של אסלאמופוביה במפלגה השמרנית. מדובר בנושא שבגינו מבקרים את המפלגה כבר קרוב לשני עשורים, שמערב בכירים רבים, ביניהם דייוויד קמרון, מייקל גוב, בוריס ג’ונסון כמובן ואפילו מרגרט ת’אצ’ר. כמו כן, ההנהגה של ת’רזה מיי ספגה ביקורת רבה כשהחליטה לא לאמץ את ההגדרה לאסלאמופוביה שניסחה ועדה פרלמנטרית. כעת, מבטיחה ההנהגה החדשה של המפלגה חקירה עצמאית של הנושא. כעת, נותר לראות אם זה אכן יקרה | צילום: גארי נייט

אחרי שבחלק הקודם במיני-סדרת הכתבות הזו עסקתי באנטישמיות בלייבור, הגיע הזמן לפנות למפלגה הגדולה השנייה: המפלגה השמרנית. מול המפלגה הזו, עומדות האשמות על אסלאמופוביה בתוכה. הכתבה הזו תעשה סדר בהאשמות בנושא הנ”ל נגד המפלגה. בכתבה הבאה אעסוק באופן בו המפלגות משתמשות בהאשמות העומדות נגד שתיהן כדי לנגח זו את זו.

לפני שאתחיל, הבהרה קטנה: יש הרבה שטוענים לגבי אסלאמופוביה שהיא לא גזענות, מאחר שדת היא לא גזע. לפי הטענה שלהם, מן הסתם הכתבה הזו לא אמורה להיות חלק ממיני-סדרת כתבות על גזענות במפלגות פוליטיות. בפועל, סט ההנחות של אסלאמופובים מזכיר מאוד גזענות, שכן מניחים על אנשים סט של סטריאוטיפים מבלי להכירם ומבלי להבדיל בין אסלאמיזם לבין אנשים שמאמינים באסלאם אבל לא יפגעו בזבוב. לכן, הטענה “זו לא גזענות כי אסלאם הוא לא גזע” משכנעת כמו “ערבי לא יכול להיות אנטישמי כי גם הוא שמי”. כלומר, היא לא.

ועכשיו, אפשר להתחיל.

עניין של הגדרה

גם פה, יש צורך להתחיל בהגדרה לאסלאמופוביה. במקרה הזה העניין יותר מסובך, שכן אם לגבי אנטישמיות יש הגדרה שאומצה באופן רשמי על-ידי המדינה, לגבי אסלאמופוביה אין כזו. למעשה, במאי האחרון, ממשלתה השמרנית של ת’רזה מיי דחתה את אימוצה של הגדרה לתופעה. מדובר בהגדרה שאומצה על-ידי הלייבור, הליברל-דמוקרטים וגם על-ידי השלוחה הסקוטית של המפלגה השמרנית. הממשלה זכתה לביקורת רבה על העניין הזה. עוד נדון בנושא.

ההגדרה היא חלק מדוח שנוסח על-ידי ועדה פרלמנטרית חוצה מפלגות ופורסם בדצמבר האחרון. מטרתו של הדוח הייתה, בין היתר, להגדיר מהי אסלאמופוביה. ההגדרה המתומצתת אומרת כך: “אסלאמופוביה מושרשת בגזענות, והיא סוג של גזענות שמכוון לביטויים של אסלאמיות או אסלאמיות הנראית לעין”. קצת לקוני, אבל מעביר את המסר.

בדומה להגדרה לאנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, ממנה שאבו חברי הוועדה השראה, גם כאן ניתנו דוגמאות. הנה הן: הצדקה של או קריאה לפגיעה במוסלמים בשם אידיאולוגיה פשיסטית או גזענית; דמוניזציה או דה-הומניזציה של מוסלמים כקולקטיב, למשל באמצעות הטענה שיש למוסלמים זיקה מיוחדת לטרור, קונספירציות של השתלטות מוסלמית על הפוליטיקה וכו’; האשמת המוסלמים כקולקטיב במעשיו של מוסלמי (או לא-מוסלמי) יחיד והטלת אחריות על הקבוצה כולה; האשמת מוסלמים בנאמנות רבה יותר לקהילה המוסלמית הבינלאומית או לארץ מוצאם מאשר לארץ בה הם חיים; הכחשת הזכות להגדרה עצמית של קבוצות מוסלמיות, למשל של הפלסטינים, ותיוג פרויקטים כגון אלו כפרויקט טרוריסטי; הצבת סטנדרטים כפולים והצבת דרישות למוסלמים שלא נדרשים מקבוצות אחרות; ושימוש בסמלים מסוימים כדי להציג את המוסלמים כרצחניים או תאבי מין.

גם פה, חלק מהדוגמאות הן אסלאמופוביה בכל הקשר, אבל חלקן מאוד תלויות הקשר. למשל, אם נגיד שכל הפלסטינים רוצים מדינה עצמאית כדי להפוך אותה למעצמת טרור נגד ישראל, אפשר להגיד שזה אסלאמופובי. אבל אם טוענים את זה רק לגבי ההנהגה הפלסטינית, זה גם אסלאמופובי? זה לא בהכרח מחובר למציאות, אבל גם לא בהכרח אסלאמופובי. בקיצור, יש גוונים של אפור.

ההתחלה

בניגוד לאנטישמיות בלייבור, שמיוחסת ספציפית לג’רמי קורבין ולבעלי בריתו שעלו לפני ארבע שנים, האסלאמופוביה במפלגה השמרנית קצת יותר מסובכת. ראשית, מפני שהיא לא מיוחסת להנהגה ספציפית, אלא לאנשים שונים שעלו וירדו לאורך השנים במפלגה. שנית, מפני שהמפלגה מואשמת באסלאמופוביה בערך מאז שהמאה ה-21 התחילה. מהסיבות האלו, מדובר בנושא הרבה פחות ממוקד.

העשור הקודם

אנסה להתחיל בהתחלה. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר ב-2001, ראשת המפלגה לשעבר (ובאותו זמן חברה בבית הלורדים) מרגרט ת’אצ’ר אמרה: “לא שמעתי מספיק גינויים ממטיפים מוסלמים”. ת’אצ’ר אמנם מיהרה להבהיר שאין בדבריה כדי להיות עוינים כלפי הקהילה המוסלמית כולה, אבל רבים האשימו אותה בגזענות, כולל בכירים במפלגה השמרנית. יש לציין שכשהייתה ראשת ממשלה, קבוצות אתניות רבות בבריטניה לא תפסו מת’אצ’ר יצור אינקלוסיבי במיוחד, והיא הואשמה בגזענות יותר מפעם אחת.

מרגרט ת'אצ'ר - אסלאמופוביה
אמירה בעייתית. מרגרט ת’אצ’ר (צילום: סופיה פילוש)

יותר מאוחר באותו עשור, עוד שתי דמויות מוכרות עשו לעצמן שם בתחום הזה: מייקל גוב ובוריס ג’ונסון. הדבר קרה בשל ספרים עיוניים שכתבו. ספרו של מייקל גוב יצא ב-2006, ועסק בשורשיו של האסלאם הקיצוני. על-פי ההאשמות (לא קראתי את הספר בעצמי, כך שלא אוכל לשפוט), גוב נכשל בהפרדה בין האסלאם הקיצוני לזרמים אחרים באסלאם, והציג גישה עוינת כלפי מוסלמים בכלל. בוריס ג’ונסון הוציא ספר על האימפריה הרומית ב-2005, ומהדורה שנייה ב-2007. למהדורה השנייה נוסף נספח על עלייתה של הדת. בנספח הזה, ג’ונסון העלה טענה שהאסלאם השאיר את העולם המוסלמי “כמה מאות מאחור”. מן הסתם, לא כולם התלהבו מהעניין הזה. מטבע הדברים, הנושא עלה במהלך המרוץ לראשות המפלגה השמרנית.

העשור הנוכחי

העשור בו דברים באמת התחילו להתפוצץ הוא העשור בו אנו חיים כעת. ב-2011, ראש הממשלה דאז דייוויד קמרון נשא נאום, בו טען שיש ארגונים מוסלמיים שלא עושים מספיק כדי להתמודד עם קיצוניות ו”מהווים חלק מהבעיה”, אפילו אם בפני עצמם הם לא אלימים. דהיינו, סובלניים מדי כלפי ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים. הדבר זכה לביקורת רבה מצד ארגונים מוסלמיים, שהאשימו את קמרון בשיתוף פעולה עם ארגונים אסלאמופוביים. ב-2014, שר החינוך דאז מייקל גוב הואשם שטען שילדים מוסלמים בבתי ספר מסוימים עוברים שטיפת מוח כדי להפכם לטרוריסטים.

מקום אמיתי של כבוד מקבלות הבחירות על ראשות עיריית לונדון. ב-2012, המייל און סאנדיי חשף שמנהל הקמפיין של בוריס ג’ונסון לראשות העיר, לינטון קרוסבי, אמר שג’ונסון לא צריך להישען על התמיכה של “מוסלמים מזדיינים”. קרוסבי והאנשים אותם קידם הכחישו כל קשר לגזענות נגד מוסלמים.

אבל הסיפור האמיתי בלונדון הגיע ב-2016, אז מועמד הלייבור היה סאדיק קאן, מוסלמי ממוצא פקיסטני. המתחרה השמרני של קאן, זאק גולדסמית’, הואשם בכך שניסה לשחק על היותו של קאן מוסלמי באמצעות הצגתו כרדיקלי. במקביל, הוא גם הואשם בכך שהוא ניסה לעשות פרסום מטורגט לאנשים מרקעים אתניים שונים (למשל, לפמפם לקהילות ההודיות שקאן לא הגיע לקבלת הפנים לראש ממשלת הודו נרנדרה מודי), ועוד טירגט בצורה גזענית (למשל, יצא מנקודת הנחה שכל מי ששם משפחתם הוא פאטל הם ממוצא הודי, למרות שזה לא בהכרח המצב). במקביל, דייוויד קמרון ניסה לקשר את קאן לפעילי דאע”ש (ובסוף התנצל). גם המועמד השמרני לבחירות 2020, שון ביילי, לא מבטיח בתחום הזה. ב-2005 הוא כתב חוות דעת שהאשימה מהגרים מוסלמים בשורה של האשמות. לפני שנה, הוא צייץ מחדש כרזה שקראה לקאן “מולא קאן מלונדוניסטן”. מה שמלמד שגם ציפייה שמועמד שחור יגלה רגישות כלפי גזענות עלולה להתגלות כבעלת הנחות גזעניות.

דייוויד קמרון - אסלאמופוביה
לא בחל באמצעים. דייוויד קמרון (צילום: Chatham House)

היום

עניין של הגדרה (2)

כאמור, מוקדם יותר השנה הממשלה השמרנית סירבה לאמץ את ההגדרה לאסלאמופוביה. הסיבה לכך, לפחות באופן רשמי, הייתה שההגדרה הזו עלולה לפגוע בחופש הביטוי. כמו כן, דובר מטעם הממשלה טען שבניגוד להגדרה לאנטישמיות שהוזכרה קודם, שאומצה באופן רחב, ההגדרה שהוועדה מצאה לאסלאמופוביה לא זכתה לאותו מעמד. כמובן, מדובר בשני טיעונים שלא מחזיקים מים: גם ההגדרה לאנטישמיות בעייתית מבחינת חופש הביטוי, ובצדק זכתה לסייג מוועדת הפנים של הפרלמנט, שלא כל ביקורת על מדינת ישראל היא אנטישמית. אם זה מה שמטריד את הממשלה, היא הייתה יכולה להוציא סייגים דומים. וזה שההגדרה לא זכתה להכרה רחבה לא אומר שהיא לא נכונה ולא שווה אימוץ. מה גם שהיא אומצה על-ידי מפלגות מרכזיות בבריטניה, עיריית לונדון והאיגודים המקצועיים.

אגב, הטיעון לגבי חופש הביטוי הוא לא רק המצאה שלי או של ארגונים מוסלמיים. גורמים בכירים במשטרה היו מוטרדים גם הם מהגדרה של שורה אחת, אך מאחר שהדוח שניסח את ההגדרה כולל גם דוגמאות ומקרי מבחן, הם מצאו שהוא נותן מקום לניואנסים. במכתב ששלחו לראש הממשלה בוריס ג’ונסון בתחילת החודש, הם קראו לו לאמץ את ההגדרה.

ת'רזה מיי - אסלאמופוביה
טיעונים לא משכנעים. ת’רזה מיי (צילום: Kuhlmann / MSC)

חוסר הנכונות של הממשלה או המפלגה (למעט השלוחה הסקוטית שלה) לאמץ את ההגדרה גרר ביקורת רבה מצד ארגונים רלוונטיים. המועצה המוסלמית של בריטניה האשימה את הממשלה בכך שהיא חושבת שהגדרה של גזענות כלפי מוסלמים פוגעת באופן כלשהו בחופש הביטוי. זאת, בזמן שאף אחד לא חשב שמתן הגדרה לאנטישמיות פוגע איכשהו בחופש הביטוי.

תיבות דואר

טוב, אי אפשר בלי מילה או שתיים על בוריס ג’ונסון. הסיפור עם ההגדרה היה בימיה של ת’רזה מיי, אבל כידוע, לג’ונסון יש מוניטין של גזען בכלל ושל אסלאמופוב בפרט. הדוגמה המפורסמת ביותר של האשמת ג’ונסון באסלאמופוביה היא סקנדל הבורקה. בעקבות החלטה בדנמרק מ-2018 לאסור על לבישת כיסוי פנים במרחב הציבורי (מה שהוציא את הבורקה אל מחוץ לחוק), שר החוץ דאז בוריס ג’ונסון החליט להגיב. בטור לדיילי טלגרף, הוא טען שנשים הלובשות בורקה נראות כמו שודדי דרכים ותיבות דואר. אמת, הדעה שג’ונסון הביע הייתה נגד האיסור הדני, למרות שהוא מצא את הבורקה ככלי דיכוי, אבל הרטוריקה בה השתמש גרמה למהומה. הנציבות לשוויון וזכויות אדם – שהכריזה על חקירה נגד הלייבור, כך שהיא לא ממש מוטה – האשימה את ג’ונסון ב”השפלת נשים מוסלמיות”. ראשת הממשלה דאז ת’רזה מיי קראה לג’ונסון להתנצל על דבריו.

יש לציין שכששואלים את בוריס ג’ונסון ישירות, הוא מנסה להראות שהוא אינו גזען. לא מדובר במשפטים אוויליים כמו ה”אין לי עצם גזענית אחת” של דונלד טראמפ, אלא הסברים של ממש על היופי ברב-תרבותיות הבריטית. כששואלים את התומכים שלו מה דעתם על ההתבטאות הזו ועל התבטאויות בעייתיות אחרות שלו, הם טוענים שג’ונסון אמנם מתבטא בשפה ציורית משהו, אבל כשבודקים את הדעות עצמן, הן מאוד ליברליות.

באופן רחב יותר

כמובן, אי אפשר להישאר רק בחלונות הגבוהים. סקר מיוני האחרון מצא כמה נתונים מדאיגים. מתוך חברי המפלגה השמרנית, 43% לא היו מעוניינים בראש ממשלה מוסלמי. 45% מהם מאמינים שיש בבריטניה אזורים שלא-מוסלמים לא יכולים להיכנס אליהם (כשבוריס ג’ונסון היה ראש עיריית לונדון, הוא דחה טענות כאלה שהגיעו מדונלד טראמפ). 67% מאמינים שיש בבריטניה אזורים שפועלים תחת חוקי השריעה. 39% מאמינים שטרוריסטים אסלאמיסטים משתמשים בקהילות המוסלמיות כדי להפגין עוינות כלפי בריטניה. 40% חושבים שצריך להגביל את כניסתם של מוסלמים לבריטניה. כמו כן, 79% מחברי המפלגה לא חושבים שיש בה בעיה של אסלאמופוביה. ואללה.

אז מה נעשה?

חייבים להגיד, יש מי שלוקחים את הנושא של אסלאמופוביה בתוך המפלגה השמרנית מאוד ברצינות. העיקרית שבהם היא סעידה וארסי. היום היא חברה מטעם השמרנים בבית הלורדים, ובעבר השרה המוסלמית הראשונה בבריטניה, שהתפטרה על רקע עמדת ממשלת קמרון לגבי מבצע צוק איתן. וארסי מהווה קול מאוד קולני נגד האסלאמופוביה במפלגה. היא האשימה את הנהגת המפלגה תחת ת’רזה מיי בכך שהיא התעלמה מהנושא, וכמו כן את מייקל גוב בכך שהוא הביא לרדיקליזציה של דייוויד קמרון בכל הנוגע לנושא המוסלמי. בנוסף לכך, היא הייתה אחת המבקרות המובהקות של הסירוב לאמץ את ההגדרה לאסלאמופוביה. אחת הדרישות המרכזיות שלה היא לאפשר חקירה עצמאית של הנציבות לשוויון וזכויות אדם בתוך המפלגה השמרנית.

סעידה וארסי - אסלאמופוביה
הנושא בדמה. סעידה וארסי (צילום: כריס מקאנדרו)

חבר אחר הוא סאג’יד ג’אוויד, גם הוא ממוצא מוסלמי. אמנם סעידה וארסי ביקרה אותו שהוא משחק על “פוליטיקת משרוקית כלבים” נגד מוסלמים, אבל יש מה להגיד לזכותו. בדיבייט של ה-BBC במרוץ לראשות המפלגה השמרנית, זה היה ג’אוויד שקרא למתחריו להתחייב להביא לחקירה עצמאית (כנראה של הנציבות לשוויון וזכויות אדם) לגבי האסלאמופוביה במפלגה. למקרה שתהיתם, כולם התחייבו, כולל בוריס ג’ונסון.

כמו כן, יש לציין, ש-14 חברי מפלגה הושעו ממנה, לאחר שפרסמו חומרים אסלאמופוביים מובהקים ברשתות החברתיות.

חקירה

אמרנו שהובטחה חקירה, נכון? אז בואו נראה איפה היא עומדת. מדובר, אגב, בחקירה שהמועצה המוסלמית של בריטניה קוראת לה מאז 2018. בכל מקרה, מאחר שג’ונסון הבטיח חקירה עצמאית בנושא, בסוף יולי החלו להפעיל עליו לחצים לקיים את הבטחתו. לא ממש עזר שמנכ”ל המפלגה החדש, ג’יימס קלברלי, אמר שהוא לא מאמין שהמפלגה אסלאמופובית באופן ממוסד. ג’ונסון עצמו ניסה לספר שהרעיון של סאג’יד ג’אוויד “נשמע הגיוני בזמנו”, אבל שעכשיו הוא צריך ללמוד יותר למה ג’אוויד התכוון בפועל (רמז: חקירה עצמאית של האסלאמופוביה במפלגה). בתחילת החודש, קלברלי כבר התחייב שתהיה חקירה כזו, אבל לא ברור כרגע מתי היא תקרה.

יש לציין בהקשר הזה שני דברים: ראשית, יכול להיות מאוד שחקירה כזו, כשתתקיים, תמצא שאין בעיה מוסדית במפלגה השמרנית, ושמדובר בעיקר בתפוחים רקובים שמוסדות המפלגה מטפלים בהם כיאות. זה תרחיש פחות סביר, בגלל בכירים כמו שון ביילי, אבל יכול להיות שהחוקרים יחשבו כך. שנית, לא ממש ברור למה לא פשוט קוראים לנציבות לשוויון וזכויות אדם. נכון לעכשיו, התלונות שמגיעות אליה עשויות לגרום לה להחליט לפתוח בחקירה, אבל זה מצריך הליך בירוקרטי שלם, כפי שקרה עם הלייבור. סביר להניח שאם בוריס ג’ונסון פשוט יבקש מאנשיה לבוא ולחקור, זה יחסוך זמן.

האם המפלגה השמרנית באמת אסלאמופובית?

ובכן, תלוי איך מנסחים את השאלה. האם יש אסלאמופוביה במפלגה? כן. האם המפלגה השמרנית במהותה אסלאמופובית? סביר להניח שלא. כלומר, לפחות על הנייר המפלגה מבקשת להיות אינקלוסיבית. בכל מקרה, מה שאי אפשר להתעלם ממנו הוא שהנהגת המפלגה מאפשרת לאסלאמופובים להרגיש בבית. נכון, חלק מהאמירות שהוזכרו במהלך הכתבה הם גבוליים מאוד, ואם היה נוסף אליהן ניואנס קטן הן היו נראות כמו אמירות סבירות לחלוטין (או סתם לא פוליטיקלי קורקט). מצד שני, לנסות להפוך את סאדיק קאן למשת”פ של דאע”ש אך ורק כי הוא פקיסטני במוצאו, איך שלא הופכים את זה, מהווה אסלאמופוביה. וזה משהו שהגיע מראש הממשלה בזמנו.

הסיפור הבעייתי באמת הוא שהנהגת המפלגה נראית כמי שגוררת רגליים בכל הנוגע לטיפול בבעיה, קצת בדומה ללייבור. אמת, 14 חברי מפלגה הושעו ממנה, אבל מספר גדול יותר של אנשים סולקו מהלייבור בגין אנטישמיות, ועדיין הרוב סבורים שיש שם בעיה. כמו כן, בעוד בסופו של דבר – גם אם באופן בעייתי – הלייבור אימצה הגדרה לאנטישמיות, המפלגה השמרנית לא אימצה את ההגדרה לאסלאמופוביה. בכך, היא מקשה על עצמה לחקור ביעילות את המקרים, שכן איך בודקים אם מישהו ביצע עבירה אם העבירה לא הוגדרה? כעת, נטל ההוכחה הוא על בוריס ג’ונסון, שצריך להוכיח שהוא רציני לגבי החקירה בנושא.

בוריס ג'ונסון - אסלאמופוביה
החקירה עליו. בוריס ג’ונסון (צילום: דאונינג 10)

בפרק הבא: האשמות פוליטיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.