החומה והקיר

ראש הממשלה סטארמר שב מביקור בן שלושה ימים בסין בלי שהביא כותרת מרעישה, אבל עם כמה מחוות סמליות ואולי אפילו דף חדש במערכת היחסים בין לונדון לבייג’ינג. אז למה בכל זאת ייתכן מאוד שהביקור הראשון של ראש ממשלה בריטי בסין מזה שמונה שנים יתגלה כביקור חשוב? | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

ראש הממשלה קיר סטארמר שב בסוף השבוע הביתה מביקור בן שלושה ימים בסין, והפך לראש הממשלה הבריטי הראשון שמבקר במדינה מזה שמונה שנים. בפגישה עם נשיא סין שי ג’ינפינג, הודו המנהיגים שמערכת היחסים בין המדינות לא תמיד הייתה טובה, אבל כעת יש הזדמנות “לאתחל מחדש” את היחסים. עם זאת, מלבד כמה בונוסים נחמדים, שתי המדינות לא יכולות להציג הישג בעל חשיבות אסטרטגית מהביקור. בפוסט הזה אסביר למה בכל זאת, לא כדאי לזלזל בביקור ובמשמעויות שלו.

מה היה בביקור?

ראשית, נראה שסטארמר עשה מאמץ לא לצאת אימפריאליסט מתנשא. הוא סעד עם הפמליה שלו במסעדה סינית, הפגין יכולת לא רעה עם הצ’ופסטיקס ועצר לתמונה עם המקומיים. הוא לא הסתפק בביקור בבייג’ינג, הבירה ומרכז השלטון, אלא נסע גם לעיר הגדולה ביותר, שנגחאי. לפי העובדה שהרגעים האלה שודרו על ידי ערוצים רשמיים של הממשלה הסינית, נראה שהמחוות הללו התקבלו יפה. זה לא מובן מאליו: ההיסטוריה של האימפריה הבריטית בסין היא פרק מכוער מאוד, אפילו בסטנדרטים הלא יפים של האימפריה. לא ארחיב כאן יותר מדי על מלחמת האופיום, אבל ההשפלה הלאומית, הניצול והטראומה של סין הם לא פרט שולי בהיסטוריה.

עוד במסגרת מחוות סמליות, סטארמר העניק לשי כדורגל מקורי מהמשחק בין ארסנל למנצ’סטר יונייטד. שי ידוע כאוהד יונייטד והכדור שימח אותו לא פחות מהתוצאה (3:2 מפתיע לקבוצה ממנצ’סטר). סין ביטלה את הצורך בוויזה לבריטים (עד 30 יום), והפחיתה את המכס על ויסקי סקוטי. כמו כן, היא הסירה סנקציות שהטילה על שישה חברי פרלמנט בריטים שידועים בקו לעומתי כלפי סין. כל זה טוב ויפה, אבל כאמור – לא משנה משחק. זה לא הסכם סחר חדש וגם לא עסקת ענק בין המדינות.

האינטרס הסיני

לפני הביקור, סטארמר הודה בכנות כי “אי אפשר להתעלם מהכלכלה השנייה בגודלה בעולם”. תגידו מה שתגידו על סין, אי אפשר להתעלם ממנה, בעיקר לא במצב הגיאופוליטי הנוכחי, ועוד נגיע לזה. מה בריטניה יכולה להשיג מיחסים טובים עם סין זו לפחות על הנייר שאלה יותר קלה מהשאלה ההפוכה, מה יכולה סין להפיק מהיחסים האלה, עם מדינה בינונית שמעמדה הבינלאומי נמצא בדעיכה כבר עשורים וביתר שאת מאז ברקזיט.

יובל וינרב, ראש התכנית הטכנולוגית ב-MIND Israel ויוצר הפודקאסט “להבין את סין“, מסביר כי הביקור זכה בסין לסיקור נרחב: “הנרטיב השולט היה שהבריטים ‘התעוררו’ והבינו שכלכלה קודמת לפוליטיקה. עם זאת, בייג’ינג נזהרה לא להכריז על ‘תור זהב’ חדש כמו שהיה בימי דייוויד קמרון בעשור הקודם, אלא הגדירה זאת כהפשרה מבורכת של היחסים – כשהיא לא מהססת להבהיר שהלייבור פועלים ברציונליות לעומת ממשלות השמרנים שהובילו את הקו הנוקשה יותר מול סין בעשור האחרון”.

למרות שאין בשורה ממשית מהביקור, וינרב מציין כי לדעתו העסקה המשמעותית ביותר עבור סין (יותר מעבור הצד הבריטי) היא ההודעה על השקעה של 15 מיליארד דולר שתבצע ענקית הפארמה AstraZeneca בסין – הבעת אמון בתעשיית הפארמה הסינית המתפתחת.

הביקורת

בבית חיכתה לסטארמר ביקורת מצד האופוזיציה השמרנית, שמחתה על כך שראש הממשלה פשוט נמנע מלהתעמת עם הסינים, לא רק בנושאי זכויות אדם כלליים כמו דיכוי המיעוט האויגורי, אלא בעיקר בנושא שלבריטניה יש אליו קשר מיוחד: תהליך צמצום החירויות של תושבי הונג קונג, לשעבר מושבה בריטית. ג’ימי לאי, איש עסקים ופעיל דמוקרטיה מהונג קונג, עדיין כלוא בסין. סטארמר לא העלה את הנושא, למרות שלאי הוא אזרח בריטי.

אסור לשכוח גם את הרגישות הביטחונית במערכת היחסים. סין מחזרת אחרי בכירים בריטים במבצע השפעה ארוך טווח, ותפתח בבריטניה “מגה שגרירות” שספק אם תשמש רק לדיפלומטיה.

השאלה היא האם לסטארמר באמת יש בררה כאן. הוא ירש כלכלה במצב לא משהו, והוא תקוע עם דונלד טראמפ בבית הלבן. כל עוד טראמפ ממשיך להתנכר לבעלות בריתה של ארצות הברית, מישהו יכול להאשים את בריטניה שהיא מנסה למזער נזקים? ברור, גם לסינים, שבריטניה לא תהפוך לחברה הכי טובה של בייג’ינג. סטראמר בעצמו אמר ש”בריטניה לא צריכה לבחור בין סין לארצות הברית”, שזו בוודאי אמירה שהסינים מאוד אהבו לשמוע. מדינה חפצת חיים צריכה להיות מוכנה לטראמפ שמתגלה כנשיא בלתי צפוי, הפכפך וחסר מעצורים. ולראיה: רק בחורף הזה עלו לרגל לבייג’ינג מנהיגים מצרפת, דרום קוריאה, אירלנד, פינלנד וקנדה.

כשזה המצב, אם נשיא ארצות הברית ימשיך בקו הבדלני שלו ויתרחק מבעלת בריתה הקרובה ביותר של ארצות הברית, לא מן הנמנע שבמבט לאחור, הביקור הזה, גם אם לא הביא כרגע בשורה גדולה, יתברר כחשוב במיוחד.