בפחות מיממה, ממשלתו של קיר סטארמר הספיקה לנקוט במספר צעדים נגד ממשלת ישראל בהקשר של המלחמה בעזה: סטארמר עצמו הצטרף להצהרה יחד עם מנהיגי צרפת וקנדה שדורשת להפסיק את המלחמה ולהגדיל את הסיוע ההומניטרי לרצועה. סנקציות הוטלו על מתנחלים ביהודה ושומרון. ומעל הכל: שיחות בין בריטניה לישראל על הסכם סחר חופשי הופסקו עד שישראל תחדל מהמלחמה ותכניס סיוע. הדבר לא נעשה בשל אנטי-ישראליות של סטארמר, שכן הוא פרו-ישראלי מובהק. הדבר נעשה כי הוא מרגיש שישראל נלחמת בלי תוחלת תוך כדי שהיא הורגת אזרחים לחינם. וכשגם כך הוא משלם על כך מחיר פוליטי, אין לו סיבה להמשיך לתת לזה גב | בתמונה: קיר סטארמר בשיחת טלפון עם בנימין נתניהו (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)
אם תשאלו, אז אני עדיין עומד מאחורי הפרשנויות שלי שראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר הוא ציוני ופרו-ישראלי. אמת, הוא גם אופורטוניסט (ע”ע ישיבתו בממשלת הצללים של ג’רמי קורבין) ופחדן. אבל שונא ישראל הוא לא. אבל, זה לא אומר שאין לו קווים אדומים לגבי ההתנהלות של ישראל בעזה ומול הפלסטינים, ועוד יותר לא אומר שהוא מוכן לתת לישראל צ’ק פתוח ולעשות ככל העולה על רוחה בלי השלכות. כעת נראה שנמאס לו סופית, ובפחות מיממה הוא הוציא כמה וכמה מקלות.
האווירה שלפני
אם הייתם שואלים בשבוע שעבר, לא היה נראה שיש איזשהו שינוי בגישה של ממשלת בריטניה למלחמה בעזה. אמת, השעיית רישיונות הנשק עוד הייתה מונחת במקומה, אבל היה ברור שמדובר באיזשהו מס שפתיים עבור השמאל (שכן לא רק שההשעיה הייתה בהיקף קטן, הייצוא הביטחוני של בריטניה לישראל הוא בכל מקרה זעום), ובמשך חודשים סטארמר הגן על ישראל והבהיר שאין לו כוונה להטיל אמברגו על ישראל וסירב להגדיר את המתרחש בעזה כרצח עם. אז נכון, מאז הרטוריקה של ממשלת סטארמר הביעה יותר דאגה מהמתרחש בעזה, אבל לא הרבה מעבר.
כמה לא הרבה מעבר? לפני שבוע בדיוק (ד’) התקיים הסשן השבועי של שאלות לראש הממשלה, וראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי העלה את הסוגייה העזתית. דייווי לא ביקש אמברגו או הכרה בג’נוסייד, אלא דבר אחר: ניסיון להביא את ארצות הברית להכרה משותפת וחד-צדדית במדינה פלסטינית. סטארמר אמר שהמצב בעזה הוא “בלתי נסבל” ושצריך להגיע שם להפסקת אש, אבל התחמק מלענות על עניין ההכרה במדינה פלסטינית. הדבר נראה כמו רצון שלא לחייב את עצמו למדינה פלסטינית שלא עונה על צורכי הביטחון של ישראל, למרות שהוא תומך בהקמה של אחת שכן תענה עליהם. בקיצור, הטונים המודאגים אולי עלו, אבל לא ממש היה ברור שהולכים להיות בעקבות כך מעשים.
ומה קרה עכשיו
ואז, בפחות מיממה, קרו שלושה דברים. הנה הם בקצרה.
הצהרה משותפת
סטארמר חתם שלשום (ב’) יחד עם נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש ממשלת קנדה מארק קרני על הצהרה משותפת בנושא המלחמה. התוכן המעשי שבהצהרה היה דיי חלבי, והסתפק באיומים ב”צעדים נוספיים קונקרטיים” שלא פורטו לגבי עזה, וב”סנקציות ממוקדות” בהקשר של הרחבת ההתנחלויות בשטחים.
My joint statement with @EmmanuelMacron and @MarkJCarney on the situation in Gaza and the West Bank. pic.twitter.com/76vYpB42xf
— Keir Starmer (@Keir_Starmer) May 20, 2025
מה שהיה חשוב שם זה החלק ההצהרתי: לצד הגינויים לחמאס והדרישה שישחרר את החטופים אותם הוא “מחזיק באכזריות”, היו בעיקר דרישות לממשלת ישראל. למשל לעצור את המבצעים הצבאיים בעזה ולתת לסיוע הומניטרי להיכנס לרצועה (שכן לשיטתם של השלושה, הסיוע עליו הכריזה ישראל “לא מספיק”). וגם משפט אחד חשוב להמשך: “אנו מגנים את השפה המתועבת בה עושים שימוש חברים בממשלת ישראל”, שרוצים להביא את עזה לחורבן כזה שיגרום לעזתים להגר. השאר נגע לתמיכה של המנהיגים הנ”ל בניסיונות הבינלאומיים להביא להפסקת אש ולפתרון פוליטי ארוך טווח.
למה זה משנה? כי סטארמר הוא מי שחתום על זה. אם שר החוץ דייוויד לאמי, שביקורתי בהרבה כלפי ישראל, היה חתום על זה (הוא חתום על הצהרה אחרת, המשותפת למספר רב של שרי חוץ) – ניחא. כלומר, אמנם עדיין היה מדובר במדיניות של ממשלת סטארמר, אבל האישיות הדוחפת הייתה אחרת. אבל העובדה שסטארמר, שכאמור בבסיסו הוא אוהד ישראל, החליט להיות חתום על ההצהרה הזו בעצמו, מראה שהוא החליט לשנות קו. כמו שאמרתי, האיומים המעשיים בהצהרה הם חלביים משהו, אבל עצם העובדה שהוא הוציא אותם מראה שסטארמר באמת רוצה לראות את העסק נגמר.
סנקציות על מתנחלים
אתמול (ג’) בצהריים הוכרזו סנקציות על “שלושה אינדיבידואלים, שני מאחזים לא חוקיים ושני ארגונים שמקדמים אלימות נגד קהילות פלסטיניות בגדה המערבית”. מבין האינדיבידואלים, המפורסמת ביותר היא דניאלה וייס, מראשי תנועת נחלה (האחרים הם הראל ליבי וזוהר סבח). הסנקציות על וייס עשו רעש גם בבריטניה, לאחר שעשתה לעצמה שם בינלאומי (ולא מחמיא מנקודת המבט המערבית) בזכות סרטו התיעודי של לואי ת’רו, “המתנחלים”, בו גם היא מופיעה. לפי הודעת משרד החוץ, הדבר הגיע בעקבות עלייה של אלימות מתנחלים נגד פלסטינים ביהודה ושומרון.
לכאורה, אין פה משהו יותר מדי גדול. גם תחת שר החוץ הקודם, הלורד דייוויד קמרון, הוטלו סנקציות על מתנחלים אלימים. להזכיר שלא הכל זה עניין של שמרנים מול לייבור. בכל מקרה, מה ששונה כאן זה שקמרון הודיע על הסנקציות כשבמקביל גם ממשל ארצות הברית הקודם, תחת הנשיא ג’ו ביידן, הטיל סנקציות שכאלה, וללא ספק היה מדובר במהלך מתואם. אבל מאז דונלד טראמפ שב לבית הלבן וביטל סנקציות על מתנחלים, מה שנותן למהלך הנוכחי של משרד החוץ הבריטי ניחוח הרבה יותר עצמאי.
השעיית השיחות על הסכם הסחר
ואז, כמה שעות לאחר מכן, הגיע הדבר הגדול באמת: דייוויד לאמי הגיע לבית הנבחרים ונשא נאום חריף למדי. הוא השתמש בציטוטים של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ’, שהראו שפניה של ישראל לדחיקת האוכלוסייה העזתית החוצה מהרצועה, ושגם הסיוע שהוחלט להכניס לא מספיק. הוא הסביר שלמרות הרצון שלו בידידות עמוקה בין בריטניה לישראל על בסיס ערכים משותפים שלדבריו נמצאים במגילת העצמאות הישראלית, אבל שכרגע ממשלת ישראל פועלת נגד האינטרס הישראלי, מבודדת את ישראל מהעולם ובאופן כללי מתנהגת באופן “בלתי ניתן להגנה”. הוא הזהיר ש”ההיסטוריה תשפוט” את ממשלת נתניהו, ולכן בריטניה לא יכולה לעמוד מהצד.
לכן, בריטניה הקפיאה באופן מידי את השיחות עם ישראל על הסכם סחר, היא תבחן מחדש שיתופי פעולה בין שתי המדינות, ושגרירת ישראל בלונדון ציפי חוטובלי זומנה לשיחה אצל השר לענייני המזרח התיכון. כך, עד שממשלת ישראל תשנה כיוון. כל זאת, תוך כדי שהוא מקפיד להפריד בין ישראל לממשלתה, ושהדבר נעשה מבחינתו בכאב רב.
ראוי רק להבהיר שהמקל המידי שלאמי הוציא הוא שמירה על הסטטוס קוו: כרגע גם ככה אין הסכם סחר, ופשוט לא תהיה התקדמות לעבר אחד כזה, כך שהמצב בשטח לא משתנה בכל הנוגע לסחורות שנעות בין שתי המדינות. מצד שני, וזה החלק היותר חשוב ויותר מטריד, בריטניה מנסה לשים את ידה על כל הסכם סחר שרק אפשר, ורק החודש חתמה הסכמים עם הודו, ארצות הברית והאיחוד האירופי. אם ממשלת בריטניה לא רוצה הסכם סחר עם ישראל ברשימת ההישגים שלה, זה אומר דרשני. בנוסף, האזהרה של לאמי שצעדים נוספים נבחנים היא לא בדיוק סימן מעודד.
בקטנה
ראוי לציין, אגב, שמקבילתו של לאמי בממשלת הצללים השמרנית, פריטי פאטל, הביעה הסתייגות מהצעדים האלו, למרות שגם היא אמרה שצריך להכניס סיוע הומניטרי לעזה ושהמצב הנוכחי “בלתי נסבל”. היא אמרה שהיא “מבינה” את לאמי, אך תהתה כמה הכיוון הזה נכון בהתחשב באתגרים הביטחוניים הכוללים והרחבים יותר מרצועת עזה לבדה. בנוסף, היא אמרה שצעדים כמו ההצהרה המשותפת של סטארמר, מקרון וקרני עודדה את חמאס. אבל מעל הכל, היא רצתה לדעת כמה ממשלת בריטניה הייתה מעורבת במאמצים למנוע מכל המצב הזה להתרחש. לאמי לא ענה ישירות, אלא ביקר את פאטל על כך שהיא לא מסוגלת לבקר את ממשלת נתניהו על מעשיה, למרות שאפילו משפחות החטופים מודאגות מהכיוון הנוכחי של המלחמה, ושהניסיון למנוע מהמצב ה”בלתי מוסרי” הזה לא מהווה בשום צורה שהיא פרס לחמאס.
ממה מגיע היחס החדש לישראל?
אז נכון, היו כמה צעדים שממשלת בריטניה הנוכחית נקטה שנתפשו כפחות אוהדים את המאמץ המלחמתי של ישראל: משיכת העתירה של הממשלה הקודמת נגד הדיון בהוצאת צווי מעצר בינלאומיים לנתניהו ושר הביטחון הקודם יואב גלנט, חידשה את המימון לאונר”א למרות קשרי הארגון לטבח 7 באוקטובר, וכמובן ההקפאה של 8.5% מרישיונות ייצוא הנשק לישראל. אבל אלו נחשבו לצעדים קטנים: העתירה ב-ICC הייתה אחת מני רבות, התמיכה באונר”א, למרות הבעייתיות, נחשבה יותר לצעד הומניטרי מצעד נגד ישראל וייצוא הנשק הבריטי לישראל גם ככה מזערי. אבל עכשיו נראה שממשלת סטארמר מתכוונת לתת בראש. אז למה?
נתחיל בכך שיש פוליטיקה קטנה. כפי שהסברתי לא מזמן, הפוליטיקה הבריטית עוברת שינויים, ונכון לעכשיו היא לא בדיוק דו-מפלגתית. זו לא רק מפלגת הרפורמה שעולה מימין, אלא גם המפלגה הליברל-דמוקרטית במרכז-שמאל והמפלגה הירוקה משמאל ללייבור. הירוקים מקדמים אג’נדה פרו-פלסטינית חזקה. תוסיפו לכך את האגף השמאלי של הלייבור שלוחץ, ואת העובדה שבבחירות הכלליות מועמדים עצמאיים שרצו על מצע פרו-עזה פגעו בלייבור – ותקבלו ראש ממשלה שמשלם מחיר פוליטי על הרצון שלו לתמוך בישראל קרוב לעשרים חודשים. אם ממשלת ישראל לא נותנת סימנים שזה הולך להיגמר בקרוב, ובטוב, המחיר מתחיל להיות כבד.
אך חשוב מכך, ישנו העניין הערכי. מבחינת הבריטים, התבטאות של שר מייצגת את מדיניות הממשלה ולא כצעקות מהיציע. כלומר, כששרים מדברים על השמדה או גירוש, בבריטניה הדבר נלקח ברצינות, ולא באופן לגיטימי. זה לא סתם שסטארמר, לאמי וגם רבים אחרים לאורך המלחמה ציטטו שרים ישראלים שאיימו במה שניתן לפרש כרצח עם או טיהור אתני: מבחינתם זו הצהרת מדיניות, ולא אחת לגיטימית. כשביידן היה בבית הלבן והחזיק את נתניהו קצר, היה אפשר להתעלם. כשטראמפ נכנס והביא איתו הפסקת אש, אז הכל היה בסדר. אבל עכשיו ממשלת בריטניה תחת הרושם שממשלת ישראל התירה כל רסן. ואז, כשנראה שגם טראמפ נוטש את ישראל, סטארמר חש שיש ואקום שמאפשר לו לפעול נגד מה שהוא תופש כעוולה מוסרית, שכן הוא חסיד של החוק הבינלאומי.
לסיכום
יש הרבה דברים שאפשר להגיד על קיר סטארמר: עמוד השדרה הוא לא התכונה הכי חזקה שלו, הוא נאיבי בכל הקשור למזרח התיכון ולתוקף של החוק הבינלאומי, הוא פחדן, הוא אופורטוניסט, הטיפול שלו בסוגיית החטופים לעתים היה ביזיוני, שללאמי אכפת יותר מהפלסטינים. אבל סטארמר לא אנטישמי או אנטי-ישראלי. גם בהצהרות שליוו את הצעדים הנ”ל הודגשו הצרכים הישראליים. אבל גם אצל פרו-ישראלים גדולים לא תמיד יש צ’ק פתוח (ואגיד יותר מזה: לדעתי, לפעמים לשים למדינה ברקס כשהיא חורגת מקווים מסוימים זה הדבר הכי ידידותי שאפשר לעשות עבורה). עכשיו, מבחינתו, הגיעה העת להציב את הקו האדום.
שינוי הכיוון מסטארמר מראה שמשהו נשבר. הוא רואה את הדיווחים על הפצצות של בתי ספר ובתי חולים ועל עזתים מורעבים; שרים ישראלים שמצהירים שהכוונה היא לעקור את האוכלוסייה העזתית מהרצועה (או למצער, לצופף אותה בשטח קטנטן בדרום עזה) וחולמים על התנחלויות חדשות – וכל זה כשממשלת ישראל אפילו לא מנסה למכור לעולם תכלית ללחימה הזו. לכן, סטארמר כבר לא רואה פה מלחמת מגן כפי שהייתה ב-2023 (אז הוא אפילו הסביר למה הפסקת אש תהיה טעות) וב-2024. יש פה מלחמת נקם מלאה בפשעי מלחמה. ועם זה הוא לא מוכן לשתף פעולה, בטח כשהוא משלם מחיר פוליטי כבד. ואין מה להתלהב מהגיבוי החלקי שפריטי פאטל העניקה לנו: סביר להניח שאם היא הייתה נושאת באחריות למתרחש, היא הייתה פחות נחמדה.
אז ממשלת ישראל יכולה לדחות את הביקורת הזו כאנטי-ישראלית, או לספר את השנינה המופלאה ש”המנדט הבריטי הסתיים לפני 77 שנים בדיוק”. אבל רצוי לזכור שפירוש הדבר הוא שישראל לא חייבת לבריטניה דין וחשבון, אבל כך גם בריטניה לא חייבת לישראל. רוצה לומר, בריטניה לא יכולה להכתיב לישראל מה לעשות, אבל היא כן יכולה להחליט שהיא לא רוצה לקחת חלק בדברים שלא נוחים לה שישראל עושה. בריטניה לא מתכוונת לכבוש מחדש את השטח שבין הנהר לים, וישראל יכולה להמשיך לעשות כרצונה, אבל בלי הממלכה. זו, בתורה, תצטרך לשקול אם זה נכון לה.