אחרי שעברנו על תוכן מדיניות ההגירה החדשה של ראש הממשלה קיר סטארמר, שמכילה צעדים לא קיצוניים במיוחד כדי להגביל את מספר המהגרים בממלכה, צריך גם לדבר על הנאום בו הוא עטף את המדיניות הזו. שם, הוא בחר להשתמש ברטוריקה שבמקרה הטוב מתלטפת עם הימין הפופוליסטי. במשתמע מדבריו, מהגרים אשמים בניכור שבריטים רבים חשים, ואז זה כבר לא משנה אם מדובר במהגרים או בבריטים דור שני או שלישי. אולי זה ישתלם פוליטית בטווח הקצר, אבל זה מאוד לא בריא בטווח הארוך | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10
אחרי שהתבשרנו השבוע על המדיניות החדשה של הממשלה בנושא ההגירה שמטרתה לצמצם את ההגירה, אני אגיד כמה מילים להגנת קיר סטארמר: אולי, כפי שמסביר עו”ד גיא שפר בפוסט הקודם בבלוג זה, כל צעד כשלעצמו לא כל כך נורא. זכותה ואף מחובתה של מדינה ריבונית לקבוע קריטריונים. מותר לה לשנות מכסות של אשרות עבודה לפי הצרכים הכלכליים והיכולות שלה. מותר לה להעדיף מהגרים מסוג מסויים על מהגרים אחרים. זו לא גזענות. לא נורא שמהגרים בבריטניה יצטרכו לדעת אנגלית יותר טוב, לא נורא שתהיה בקרה על מהגרים שנכנסים למטרות לימודים אבל למעשה לא לומדים, לא נורא שבגבולות תהיה יותר אכיפה ואפילו לא נורא שאנשים יחכו עוד כמה שנים לאזרחות כל עוד לא מגרשים אותם (אם כי זה כנראה הצעד הכי דרקוני).
אחרי שאמרתי את כל זה, אני אומר גם זאת: הנאום של ראש הממשלה קיר סטארמר בו הוא מצדיק את המדיניות הזו הוא בושה וחרפה בקנה מידה היסטורי. בושה לו, בושה לממשלת בריטניה ובושה למפלגת הלייבור. בפוסט זה אסביר למה.
נמצאו האשמים
בהסברים שלו, סטארמר מבטיח “לקחת בחזרה את השליטה על הגבולות”. רטוריקה פופוליסטית וברקזיטרית קלאסית. לקחת שליטה? ממי בדיוק? אין יותר בבריטניה איחוד אירופי שאפשר להאשים בכל הרעות החולות, להיפך: כל עוד בריטניה הייתה באיחוד, באו פחות מהגרים. אף אחד לא איבד שום שליטה: דווקא אנשי ה”לקחת בחזרה את השליטה” נאלצו להגדיל את מכסת הוויזות כדי להציל את המשק הבריטי מאובדן עצום של ידיים עובדות שנגרם בגלל… ברקזיט. כלומר הניסיון שלהם לקחת בחזרה את השליטה.
אבל הממתק האמיתי בנאום הזה הוא הביטוי “אי של זרים”, Island of Strangers, שהפך לכותרת הראשית בכל אתרי החדשות. רוברט ג’נריק, שעדיין חולם להיות מנהיג השמרנים עד הבחירות הבאות, כבר אמר שבריטניה היא גם ככה אי של זרים. בואו נתעכב עליו רגע. זרים במובן Strangers הם אנשים שלא מכירים זה את זה. הם מנוכרים זה לזה. כמו אנשים שגרים באותו בית אבל לא יודעים זה על זה כלום. זה מצב שמעודד ניכור, בדידות ותסכול רב.
סטארמר לא אמר, כשלעצמו, שהמהגרים הם אלה שהופכים את בריטניה לאי של זרים, אלא שמצב של היעדר חוקים הוא שעלול להפוך את בריטניה לכזו. הוא גם הדגיש במשפט הקודם שהוא “חוגג את היותה של בריטניה מדינה מגוונת”. אבל כל זה לא יעזור לו. הוא יכול להגיד עד מחר שהוא לא אנוך פאוול – איש הימין הקשה שנזרק מממשלת הצללים של אדוארד הית’ לאחר שנשא את נאום “נהרות של דם” עם רטוריקה בעייתית נגד מהגרים – אבל הוא לא התנער מהביטוי הזה. להיפך. אם המשפט הזה ממשיך לככב בכותרות מחוץ להקשר שלו בלי שום הסתייגות, אין מנוס מהמסקנה שבדיוק לזה סטארמר התכוון.
אם נחשוב רגע על המשמעות של הביטוי – משתמע מכך שהאשמים במצב הבדידות והניכור שבריטים רבים חשים (כלומר, שהם “לא מזהים את המדינה שלהם יותר”) הם המהגרים. פה כבר חצינו את הגבול מלרצות להגביל הגירה, לשנאת זרים ממש והפיכתם לשעיר לעזאזל. מהגרים מסוכנים למרקם החברתי. לצורך כך – לא משנה בכלל אם מדובר בווייטנאמי שהגיע באופן לא חוקי בסירה לדובר, בהודי שהגיע לעבוד בבריטניה כי שום בריטי לא מוכן לטפל יותר בקשישים או בבריטי דור שלישי, ממוצא קריבי, בוגר קיימברידג’. כולם עלולים לגרום לבריטניה להפוך לאותו “אי של זרים”.
בעצם, אזרחות לא חשובה יותר בכלל. אפשר לנופף בדרכון הבריטי ואפילו בזה שנולדת בבריטניה, אבל בסופו של דבר מה שקובע אם אתה זר או אתה שאתה שייך לחיק החמים והמשפחתי הבריטי הוא המוצא האתני שלך. להיות ברור יותר? לרצות להגביל הגירה כי אין מקום ואין עבודה לכולם – זה בסדר. לרצות להגביל הגירה כי זרים זה מגעיל – זו סתם קסנופוביה. סטארמר אולי נקט צעדים בגלל המטרה הראשונה, אבל יצא לו המטרה השנייה. טוב, בעצם לא יצא לו. סטארמר לא טיפש וידע מצוין מה הוא עושה כשהוא משתמש בביטוי הזה ולמי הוא פונה כשהוא משתמש בו.
לא תוכן אחר, וגם לא סגנון אחר
יש לאנשים בישראל נטייה לתמוך בצעדים נגד מהגרים באירופה משום שהתקבעה ההנחה המוטעית שמהגרים = ערבים ו/או מוסלמים. במקרה הבריטי, חמש המדינות הלא אירופיות שהגיעו מהן הכי הרבה מהגרים הן הודו, ניגריה, סין, פקיסטן ואוקראינה. אף אחת מהן אינה ערבית, ושלוש מתוך החמש הן מדינות שרוב אזרחיהן אינם מוסלמים. וחוץ מזה, אף אחד לא בדק אבל אני מוכן להתערב שרוב מוחלט של המפגינים הפרו-פלסטיניים בלונדון הם ילידי בריטניה או אפילו דור שני או שלישי. הם כבר פה, והם בריטים. אם מישהו חושב שצעדים נגד מהגרים זה מה שיהפוך את דעת הקהל הבריטית לאוהדת לנו – הוא טועה. בניגוד למה שישראלים רבים אוהבים לחשוב, לא כל דבר קשור לישראל או לסכסוך שלנו.
כותב שורות אלה לא תלה יותר מדי תקוות בקיר סטארמר. אני גם סבור שהרבה מהביקורת נגדו, שהתחילה בערך ביום השני או השלישי אחרי הבחירות, היא לא הוגנת, ומופרכת לגמרי – אמירות על “הבטחות שהופרו” הן מוזרות כי קשה לחשוב על פוליטיקאי יותר מפוכח וזהיר בציפיות שלו מסטארמר, יש שיאמרו שהוא בכלל לא הבטיח שום דבר.
אולי פוליטית, אני טועה וסטארמר צודק. הוא הרי הוכיח שהוא לא חזק בלהבטיח, אבל לנצח בחירות הוא יודע. אולי הוא מנסה לעשות עמנואל מקרון, לבנות על זה שהשמאל העמוק יצביע לו בכל מקרה מחשש לעליית הימין הקיצוני, ומה שנשאר לו לעשות זה לחזר אחרי הימין והמרכז.
הבעיה היא שמעבר לצעדים שהוא נוקט, הרטוריקה משנה. סטארמר היה אמור, לכל הפחות, להפסיק עם הרטוריקה המפלגת, המתלהמת, הצעקנית והמטומטמת שהביאה המפלגה השמרנית לשלטון.
עכשיו, מעבר למהגרים לבריטניה ובני מהגרים שנאלצו לשמוע מראש הממשלה שלהם האשמה בניכור החברתי שהבריטים חווים, מעבר לציניות הבלתי נסבלת של הזמנת מהגרי עבודה כי המשק קורס ואז הפיכתם לשעיר לעזאזל פוליטי, אם סטארמר ימדר את כל השמאל הבריטי מהמערכת הפוליטית זה לא בריא דמוקרטית וזה עלול גם לפגוע בו. אם הבחירה היא בין ימין קיצוני לימין מרכז, ציבור שלם פשוט ירגיש שאין למי להצביע. וציבור מיואש וכועס, גם אם הוא לא הרוב, זה לגמרי מתכון ל”אי של זרים”.