איך הייתם מרגישים אם שוטרים היו דופקים אצלכם בדלת ומבשרים שיש רישום שלכם בגלל ציוץ בן שנה שאפילו לא עומד ברף הפלילי? אשת התקשורת אליסון פירסון סיפרה שזה בדיוק מה שקרה לה. הסיפור הוא שבבריטניה קיים הכלי “תקרית שנאה לא פלילית”, למקרים בהם יש אמירות שטנה שלא עומדות ברף הפלילי, מתוך רצון לא לפספס את הכתובת על הקיר. מנגד, רבים טוענים שהכלי הזה מביא לידי אבסורד ובעיקר שם את חופש הביטוי בסכנה. לבסוף התברר שהמשטרה דווקא כן בדקה חשד לעבירה פלילית מצד פירסון, אבל נושא התקריות הלא פליליות המשיך להעסיק את הבריטים. גם ראש הממשלה קיר סטארמר מעוניין שהמשטרה תירגע עם הכלי הזה, שהגיע לידי רישום של ילדים בני 9, אבל שרת הפנים איווט קופר רוצה להרחיב את סל התקריות בהן יש צורך בפעולה. כעת נשאלת השאלה איך הממשלה תאזן בין הצרכים | צילום: איוון ראדיק
הגבולות של חופש הביטוי הן תמיד עניין חמקמק. מצד אחד, הרצון הוא לתת מקום למגוון כמה שיותר גדול של דעות. מצד שני, יש אמירות פוגעניות, מתסיסות ואף מסוכנות. בגדול הפתרון הוא פשוט: ניתן להעביר ביקורת על מי שאומרים אמירות פוגעניות, לא לתת להם במה ורק במקרי קיצון של סיכון אמיתי להגיע לפתרון של סנקציות פליליות. אבל המקום בו עוברות הסנקציות הפליליות הוא בעייתי ואפור, והאם יכול להיות שבחלק מהמקרים מוגזם לחלוטין? זו שאלה שבבריטניה דנים בה לא מעט בזמן האחרון. זאת בעקבות עבירה בעייתית משהו בספר החוקים.
מה קרה?
הכירו את אליסון פירסון, פובליציסטית בטלגרף. לפני כשבועיים היא סיפרה כיצד כשהתכוננה לאירועי יום הזיכרון, היא קיבלה דפיקה בדלת משני שוטרים. מה הם רצו? להודיע לה שהיא מואשמת ב”תקרית שנאה לא פלילית” (non-crime hate incident, או NCHI). הכוונה היא למקרים בהם אדם אחד חווה פגיעה מאדם אחר, כשהרקע הוא גם כזה שיהיה בפשעי שנאה: עוינות על בסיס אתניות, נטייה מינית, זהות מגדרית, דת וכו’. מי שיכולים לדווח על תקרית (לכאורה) שכזו הם מי שחוו אותה או מי שהיו עדים לה. עם זאת, תקרית כזו לא עומדת ברף הפלילי, ולכן רק מדווחת למשטרה ונרשמת על-ידה, אבל לא מוטלות בגינה סנקציות. אז מה הרעיון? ראשית, תיעוד של כל תקרית כזו אמור לסייע למשטרה לקרוא את “הכתובת על הקיר” לפני שמתבצע פשע שנאה אמיתי. שנית, זה אמור לבנות את אמון הציבור במשטרה בכך שהיא תתייחס לכל טענה כזו ברצינות.
אבל כפי שעולה מהסיפור של פירסון, יש לזה גם צד בעייתי. לדבריה, השוטרים הגיעו אליה בשל ציוץ שפרסמה כשנה לפני כן, שלכאורה כלל תוכן גזעני. השוטרים גם לא הורשו לספר לה מי הגיש עליה תלונה או אפילו באיזה ציוץ מדובר כדי שתוכל לדבר להגנתה. הדברים האלו הביאו אותה לתאר את הסיטואציה כ”קפקאית” ו”אורווליאנית”, ולאחר מכן נתנה שורה של פשעים אמיתיים, פליליים, שהמשטרה אפילו לא מנסה לטפל בהם – כולל גילויי שנאה אחרי טבח 7 באוקטובר, סביב הזמן בו כנראה פירסון פרסמה את הציוץ העלום – כדי לטעון לאכיפה בררנית. והדבר החשוב ביותר לענייננו: פירסון טענה שעצם קיומה של עבירה כזו מנוגדת לרעיון של חופש הביטוי. אם שוטרים דופקים אצלך בדלת בגלל ציוץ ואפילו לא אומרים מהו, יש פה משהו לא תקין.
✍️ ‘This must once again be a fair and free country with a police force that solves actual crimes instead of imaginary ones’ | Writes @AllisonPearson
Read the full column below https://t.co/LDNfGdzEI5 pic.twitter.com/1UwDpYL5m7
— The Telegraph (@Telegraph) November 19, 2024
בקטנה
לפני שנמשיך הלאה, אציין כאן רק עוד שני דברים: ראשית, פירסון סיפרה שהמשטרה מסרה לטלגרף שלמרות מה שנאמר לה בפתח ביתה, בפועל היא נחקרה בשל עבירה פלילית מחוק הסדר הציבורי 1986 שעניינה הסתה לגזענות. שנית, הגארדיאן יצר קשר עם המתלונן, וככל הנראה הפוסט המדובר הוא תמונה של שוטרים במנצ’סטר שמצטלמים עם מספר מוסלמים שאחזו בדגל של מפלגה פקיסטנית, שהוצגה כאילו השוטרים מצטלמים עם מפגינים פרו-פלסטינים בלונדון שכונו “שונאי יהודים”. לפי המקטרגים, בלבול שכזה מתדלק אסלאמופוביה. הפוסט, יצוין, נמחק לאחר שהסבו את תשומת לבה של פירסון לטעות.
מצב העניינים
פירסון קיבלה גיבוי דיי מידי. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק אמרה ש”אנשים לא לוקחים את חופש הביטוי מספיק ברצינות”, ודרשה לבחון את החוקים לגבי תקריות לא פליליות. גם במפלגת הרפורמה תמכו. כריס פילפ, בעבר השר למשטרה במשרד הפנים וכיום שר הפנים בממשלת הצללים, טען שהמשטרה אוכפת את החוקים למניעת שנאה באופן שגוי 90% מהזמן. לדבריו, פעמים רבות האמצעי הזה משמש נגד עיתונאים שביקורתיים כלפי נושא הטרנס*.
יצוין שפילפ עבד עם שרת הפנים לשעבר סואלה ברוורמן על הנחיות שיעלו את הרף בו יש לעמוד לפני שהמשטרה רושמת תקריות לא פליליות שכאלה, כך שיש צורך בחשש ל”פגיעה משמעותית”. בפועל, מספר התקריות שהמשטרה רשמה רק עלה בשנה האחרונה. בהזדמנות אחרת פילפ דחק בממשלה לשנות את ההנחיות בנושא, מבלי להתייחס לכך שהניסיון שלו נכשל.
כמה הניסיון הזה נכשל? לא רק שמספר התקריות הרשומות עלה, הטיימס גם חשף ימים ספורים לאחר הפרסום של פירסון שבין המקרים הרשומים יש גם אחד של ילד/ה בגיל 9 שקרא/ה לילד/ה אחר/ת “מפגר/ת” ושתי תלמידות בחטיבת ביניים שאמרו למישהו אחר בבית הספר שהוא מריח “כמו דג”. שזה, חלק יגידו, קצת מוגזם. כדי להראות עד כמה המצב בכלל מגוחך, פרקליט המדינה סטיבן פרקינסון סיפר לטיימס שלא היה לו מושג מה זה “תקרית שנאה לא פלילית” ושהוא היה צריך לחפש. לדברי פרקינסון, גם בתוך המשטרה עצמה הופתעו לראות אילו תקריות נחקרו תחת העבירה הזו. במשטרה בכל מקרה הבהירו ששום דבר לא נכנס לרישום הפלילי של אדם.
לא מפליא, אם כן, שכאשר ראש הממשלה קיר סטארמר – שאזכיר, היה פרקליט המדינה בעצמו לפני שנכנס לפוליטיקה – נשאל על כך הוא אמר שהמשטרה צריכה לתעדף “את מה שחשוב לקהילות” על פני פוסטים ברשתות החברתיות. גורמים בממשלה אישרו שהכוונה היא שסטארמר מעוניין לראות קודם את הפשעים ה”אמיתיים”, אלו שנחווים באופן פיזי, מקבלים עדיפות. רק לאחרונה הוא השיק תכנית להילחם בהתנהגות אנטי-סוציאלית בדיוק מסיבה זו. עם זאת, הוא לא רוצה להיפטר מהמקרים לחלוטין ויש מקרים בהם לדעתו יש הצדקה להשתמש בו.
ההתפתחויות מאז
נחזור לסיפור בו פתחנו: כאמור, משטרת אסקס טענה שמעולם לא היה מדובר בחקירה של תקרית לא פלילית, אלא של עבירה פלילית בהחלט. כעת נשאלת השאלה מי שיקר: אליסון פירסון לקוראים שלה, או השוטרים לפירסון. בכל מקרה (כי לי אין מושג), המשטרה הסבירה לתקשורת שהוגשה תלונה על עבירה פלילית (הסתה לגזענות), ומשום כך היא חייבת לחקור. השוטרים הגיעו לביתה של פירסון כדי לתאם איתה חקירה וולונטרית שלא באזהרה. המשטרה גם הגישה תלונה לארגון העצמאי לסטנדרטים בעיתונות על “דיווח כוזב”. אבל לבסוף, לאחר שבהתייעצות עם פרקליטות המדינה הוסק שאין סיכוי להגיע להרשעה, התיק נסגר בשבוע שעבר (ה’).
אבל פה לא נגמר הסיפור: פירסון לא הסתפקה במודה ועוזב ירוחם וסיפרה איך התקרית הזו השאירה אותה בהלם וגרמה לה להרגיש תחת בריונות. כמו כן, היא מנתה פוליטיקאים ומשפטנים שהסכימו איתה שהעבירה בה הואשמה היא מינורית, ובטח לא הצדיקה הגעה של שני שוטרים לפתח ביתה.
וישנה גם ההתלבטות של הממשלה: כפי שצוין קודם, בממשלה הקודמת ברוורמן ופילפ שינו את ההנחיות לטיפול בתקריות לא פליליות כך שהרף לעסוק בהן עלה מאוד. אבל שרת הפנים הנוכחית איווט קופר חוששת שהדבר מונע מהמשטרה לטפל כמו שצריך בתקריות אנטישמיות ואסלאמופוביות. זה הביא את הלייבור להבטיח במצע הבחירות שלה לבצע שינויים בהנחיות של ברוורמן כדי לתקן את העניין. לכן, כעת במשרד הפנים בוחנים דרך כיצד לעשות את זה בצורה חכמה, וארגונים למען חופש הביטוי כבר מאיימים בצעדים משפטיים אם כך יקרה. הדבר נובע מכך שאם ההנחיות של ברוורמן פשוט יבוטלו, הן יחזרו לקולג’ לשיטור, גוף חיצוני שאחראי להנחיות, דבר שבית המשפט כבר פסק נגדו.
לב הוויכוח: חופש הביטוי
למרות שבסופו של דבר המשטרה פתחה נגד פירסון בחקירה פלילית (גם אם לא הבשילה לכדי חקירה באזהרה), הוויכוח האמיתי הוא בעיקר סביב אותן תקריות שנאה לא פליליות, והאופן בו הן משפיעות על חופש הביטוי. הסיבה לכך שהאמצעי הזה קיים היא הרצח של סטיבן לורנס בלונדון ב-1993 על-ידי חבורת גזענים, מה שהוביל לוועדת חקירה שב-1999 המליצה ליצור מערכת שתסייע לנטר את התקריות הגזעניות, וכך כאמור לקרוא את הכתובת על הקיר לפני שקורה משהו רציני.
מנגד, ארגוני חופש ביטוי טוענים שהדבר מהווה אפקט מצנן על הדיון הציבורי. אנשים עלולים להסס להגיד את אשר על לבם מחשש שזה יערב את המשטרה, או לחלופין יהיה שימוש בתלונות שווא כדי להלך אימים על אנשים. הארגון איחוד חופש הביטוי ממליץ לבטל את השימוש בכלי הזה לחלוטין, ובמקומו לתת למשטרה להחליט אם בוצע פשע שבספר החוקים (הכלי הזה מעולם לא עבר בחקיקה פרלמנטרית, דבר בעייתי בפני עצמו), או לכל הפחות במשהו שיש חשש שיידרדר לכדי פשיעה אמיתית. אם בוצע פשע או שישנו חשש כאמור, כך האיחוד, על המשטרה לפעול. בשאר המקרים, אין צורך לפעול ואין צורך לתעד. כדאי גם לזכור שחופש הביטוי הוא ערך יסוד באתוס הבריטי, ולכן בקרב כל מי שמהדהד את זה שהוא פטריוט צריך גם להגיד כמה הוא בעד חופש הביטוי.
קשה להגיד שהמצב הנוכחי מזהיר באיזושהי דרך. אני לא חושב שהוא דיסטופי כמו שמתארים אותו, אבל הוא דורש תיקון. יש מקום לטעון שעדיין יש צורך בכלי הזה, אבל גם אם כן יהיה בעייתי מאוד אם איווט קופר פשוט תחזיר את הצעדים של ברוורמן ופילפ לאחור. מתבקש שלכל הפחות היא תציג תכנית חלופית, וגם אותה מתבקש שתעביר בחקיקה – אם לא ראשונית, אז משנית. באופן כזה יהיה אפשר לדון בנושא. זה אומר לדון בהשלכות על חופש הביטוי וגם על היעילות של הכלי הזה. יכול להיות בהחלט שהחקיקה הפלילית הקיימת מספיקה כדי להתמודד עם התופעה (יש כאלו שטוענים שגם היא יותר מדי). אבל ביטול ההנחיות של ברוורמן ללא דיון וללא מציאת חלופה שהממשלה תציג לא יעשה טוב.