הצעת חסד

נושא לא פשוט לדיון הוא מתן האפשרות לחולים סופניים לבצע התאבדות בסיוע רפואי. בקרוב הפרלמנט הבריטי יצביע על הפיכת הפרוצדורה לחוקית באנגליה ובוויילס, בזכות הצעת חוק פרטית של חברת הפרלמנט קים לידביטר. הדבר מגיע לאחר שעוד לפני הבחירות סטארמר הבטיח לאפשר הצבעה חופשית על הנושא אם תהיה לכך דרישה, ואכן שלוש המפלגות הגדולות לא מתכוונות להטיל משמעת סיעתית בנושא. רק שהממשלה לא מאפשרת דיון מעמיק בהצעת החוק, שלרבים נראית אפויה למחצה. הדבר גורם לחששות בקרב חברי פרלמנט שטרם החליטו, ועלולים להיעדר או להתנגד להצעת החוק. בנוסף, שר הבריאות וס סטריטינג נראה כמי שמשתמש בכוחו לטרפד את הצעת החוק. כעת, מה שנראה לפני הבחירות כמה שיעבור בקלות, מקבל את הרושם של עוד ניסיון נפל | צילום: Dignity in Dying

לבריטניה לא חסרות בעיות: הכלכלה לא במצב מדהים, עם נתוני צמיחה עלובים לרבעון הראשון של הלייבור בשלטון, ותקציב מדינה שלא שיפר את המצב וגם מביא לזעם בהרבה מאוד מגזרים במשק. בנוסף גם ענייני פשיעה ואחרים מעסיקים את המערכת הפוליטית. אבל בואו נדבר רגע על החיים עצמם, או יותר נכון על האפשרות לסיים אותם: הפרלמנט הבריטי בוחן כעת את האפשרות להתיר התאבדות בסיוע רפואי לחולים סופניים, או המתת חסד מרצון אם תעדיפו. הצעת החוק יוצרת מחלוקת רבה ונראה שהממשלה הבריטית לא ניגשה לעניין באופן הנכון.

קצת סדר

נתחיל בעשיית סדר במושגים. כשהדבר מגיע לבני אדם, כמו עם בעלי חיים, המושג “המתת חסד” מדבר על מתן תרופות לחולים סופניים במינון שיהרוג אותם, כדי לחסוך מסבלם. רק שבניגוד לבעלי חיים, המתת חסד לבני אדם נחשבת לרצח. “התאבדות בסיוע רפואי” מדברת על אותו הליך, אבל לחולים סופניים שהביעו בכך עניין. צריך להפריד זאת מאי-מתן טיפול מאריך חיים. ישנן מספר מדינות שמאפשרות התאבדות בסיוע רפואי – המפורסמת בהן היא שווייץ – אך בריטניה אינה אחת מהן. יצוין שיש מי שמפרידים בין assisted suicide, שמאפשרת התאבדות כזו למגוון חולים סופניים, לבין assisted dying, שמדברת רק על מי שנמצאים בשלב הגסיסה (הערכה לעד עוד חצי שנת חיים). בפוסט הזה, המונח יתייחס בעיקר לסוג השני.

הנושא הזה הוא שנוי במחלוקת: התומכים, מעל הכל, חושבים שעם כל הכבוד לאמירה השחוקה מסדרות בתי החולים – “נגרום לך להרגיש בנוח ככל האפשר” – ישנם חולים שסובלים כל הדרך אל המוות, ולא מוסרי לכפות עליהם להמשיך לחיות עד שהטבע יעשה את שלו. מה שנקרא בקצרה, למות בכבוד. מאותו עולם נוסף גם נושא האוטונומיה על הגוף. לכך נוסף גם טיעון פרגמטי: חלק מהחולים מעדיפים לנסוע לשווייץ ולהתאבד שם. אבל זה מצריך אותם לנסוע מוקדם יותר ממה שהיו מתאבדים בבית, שכן עליהם להיות במצב לטוס. כלומר, התאבדות בסיוע רפואי בבית למעשה עשויה להאריך חיים של חלק מהחולים הסופניים.

המתנגדים, מנגד, חוששים בעיקר מההשלכות מרחיקות הלכת של העניין. לדבריהם, חקיקה שתתיר את הפרקטיקה תשלח את המסר לחולים רבים שהם חייבים לשקול אותה. כמו כן, לא משנה כמה רגולציה ומבחני מפתח תשימו, אין אפשרות להבטיח שההחלטה להתאבד בסיוע רפואי תתקבל בראש צלול ומתוך רצון חופשי. הדבר, כך חוששים, עלול להביא גם לפגיעה באמון בין החולים לרופאים, שכן יהיה חשש שחלק מהרופאים “יוותרו” וינסו לדחוף להתאבדות בסיוע רפואי, שתהפוך להמתת חסד בהסכמה. בנוסף, מתן הכוח לרופאים לבצע הליך שמטרתו מוות פירושו שינוי רדיקלי בתפקיד הרופא. זה מעבר לנימוקים דתיים ומוסריים נגד ההליך.

למה אנחנו מדברים על התאבדות בסיוע רפואי?

בתחילת המושב, חברת הפרלמנט קים לידביטר (לייבור) זכתה בהגרלה שווה של בית הנבחרים: הגרלה להצעות חוק פרטיות. העניין הוא כזה: בבריטניה כמעט כל הצעות החוק שנדונות הן ממשלתיות. אבל עדיין ישנה האפשרות להגיש הצעות חוק פרטיות. בהגרלה בה לידביטר זכתה עולים עשרים שמות של חברי פרלמנט שיוכלו להגיש הצעת חוק שתקבל עדיפות מצד הממשלה – ששולטת בלוח הזמנים הפרלמנטרי – על פני הצעות חוק פרטיות אחרות, וסיכוי טוב יותר לעבור.

עניין העדיפות חשוב בעיקר כי הצעות חוק פרטיות נדונות לרוב בימי שישי, והפרלמנט מקדיש רק 13 ימי שישי בשנה לדיונים מהסוג הזה. בנוסף, כללי הדיון בהצעות חוק פרטיות מאפשרים ליריביהן להפילן ביתר קלות. זה לא אומר שההצעות האלו אבודות, ובזכותן בשנות השישים בוטל עונש המוות והותרו הפלות ויחסי מין הומוסקסואליים. ועדיין, האתגר לא פשוט: תחת שלטון השמרנים רק כ-4% מהצעות החוק הפרטיות עברו.

בכל מקרה, נחזור לקים לידביטר. באוקטובר היא הודיעה שתנצל את הצלחתה בהגרלה כדי להגיש הצעת חוק שתבקש להפוך התאבדות בסיוע רפואי לחוקית באנגליה ובוויילס. זאת לאחר שהפרלמנט דחה את הרעיון ב-2015. אז חבר פרלמנט, אחד קיר סטארמר, תמך בהצעה. בהתאם הוא הבטיח עוד לפני הבחירות לתת לחברי הפרלמנט אפשרות להצבעה חופשית – קרי, ללא משמעת קואליציונית – אם מי מהבקבנצ’רס יעלו את ההצעה לדיון. ואז, כמה נוח, הגיעה לידביטר.

בכל מקרה הצעת החוק אכן הוגשה, ואכן מציעה לאפשר את ביצוע ההליך. יהיה צורך לעמוד בשורה של תנאים: על מי שמבקשים לסיים את חייהם יהיה להיות בגירים, להיות רשומים אצל רופא המשפחה לפחות שנה, להיות בעלי הכשירות הנפשית לקבל החלטה כזו ולהיות עם צפי של חצי שנה לכל היותר לחיות. גם ההליך יהיה מורכב: יהיה עליהם להצהיר על רצונם לסיים את חייהם בשתי הזדמנויות שונות, לקבל חוות דעת משני רופאים עצמאיים, ולתת לשופט בבית המשפט הגבוה לשמוע לפחות מאחד מהרופאים. אחרי שהשופט יאשר, יהיה צורך לחכות שבועיים לפני ביצוע הפרוצדורה, שתיעשה על-ידי החולים. על רופאים ייאסר ללחוץ על חולים לבחור בפתרון זה.

לוקחים לפרוצדורה

התגובות לא איחרו לבוא: הקמפיין למוות בכבוד (שעמדתו בעניין ברורה) בירך על המהלך שכונה “הזדמנות היסטורית”. לאחר שפורסמה ההצעה המלאה, טענו שם שהיא הופכת את ההליך ל”בטוח ולמפוקח ביותר” שיש. מצד שני, גורמים כנסייתיים הביעו את התנגדותם לעניין, וחברי פרלמנט מסוימים הביעו תרעומת על כך שלא ייאסר על רופאים להציע את האפשרות. בקיצור, בהתאם לנושא שנוי במחלוקת עלו טיעונים לכאן ולכאן.

שלוש המפלגות הגדולות החליטו לתת חופש הצבעה בנושא ולא יופעלו מטעם המנגנון המפלגתי לחצים על חברי פרלמנט להצביע כך או אחרת. אבל אז עלתה השאלה איך אנשים יחליטו, ונראה שהרבה אנשים מתקשים בכך. התקבלו הרבה סימנים שהרבה חברי פרלמנט מתכוונים להיעדר מההצבעה, שנקבעה ל-29 בנובמבר, בגלל קושי להחליט. כדי להוסיף על הבעיה, אורך הדיון שייערך נקבע להימשך חמש שעות, מה שגורם לרבים לחשוש שלא יהיה ניתן לדון בנושא כמו שצריך.

מנהיגת בית הנבחרים לוסי פאוול, האחראית על סדר היום הפרלמנטרי מטעם הממשלה, הבטיחה שיהיה בסדר: נכון, חמש שעות דיון למאות חברי פרלמנט על נושא כה רציני זה לא הרבה. אבל זה הדיון לקריאה השנייה (המקבילה לראשונה בישראל). השלבים הבאים בבית הנבחרים, קרי הוועדה והקריאה השלישית, יימשכו הרבה יותר זמן כך שכל התיקונים הדרושים יוכנסו להצעה של לידביטר. לידביטר עצמה שלחה מסר לחברי הפרלמנט לפיו הצבעה בעד ההצעה בקריאה השנייה תאפשר את המשך הדיון בנושא, ולכן מי שתומכים בעיקרון הכללי של התאבדות בסיוע רפואי צריכים להצביע בעד ההצעה למרות פגמיה.

יש שאלה איך להתייחס לכך: מצד אחד אכן שלבי הוועדה והקריאה השלישית נועדו לתקן את ההצעה הראשונית, וזה עוד לפני שדיברנו על תפקידו של בית הלורדים. מצד שני, המתנגדים טוענים שאחרי שהצעה עוברת בקריאה שנייה התיקונים שמגיעים בהמשך יחסית משניים. כמו כן, אחרים מעבירים ביקורת שהדבר מגיע כהצעת חוק פרטית, שהדיון בה הוא משמעותי קטן יותר. ולמרות כל זה, קיר סטארמר סירב לתת לדיון תוספת זמן. הדבר מרחיק הרבה חברי פרלמנט שלא החליטו, מה שמסכן את ההצעה כולה.

הבקיעים בלייבור

גם בתוך הלייבור מתעוררת שאלה לגבי התאבדות בסיוע רפואי. שר הבריאות וס סטריטינג דרש מאנשי משרדו לבדוק מה תהיה העלות המשוערת של הנהגת הפרקטיקה ב-NHS, שכן יהיה מדובר בשירות חדש ששירות הבריאות הלאומי יתבקש לספק. הדבר בא על רקע החשש שזה יצריך קיצוצים ב-NHS. זה לא מפתיע, שכן סטריטינג מתנגד בחדרים סגורים להצעת החוק, בטענה שהרפואה המקילה – כלומר, זו שמטרתה להקל על התסמינים – במצב כה רע שלא מאפשר בחירה אמיתית. כמו כן, ספק אם הנתון שביקש באמת נחוץ, שכן לפי הערכות פחות מאלף איש בכל שנה יבקשו את השירות הזה, כך שלא מדובר פה בתקציב גבוה במיוחד. במילים אחרות, זה מרגיש כמו ניסיון של שר הבריאות לטרפד את הצעת החוק.

קים לידביטר ביקרה את ההתנהלות של סטריטינג, שכן ההמלצה הראשונית שניתנה לשרי הממשלה הבכירים הייתה להישאר ניטרליים בנושא. בעלי בריתה טענו ששרים בכירים שתומכים בהצעת החוק נשארו ניטרליים בהתאם להמלצה. מנגד, מתנגדי ההצעה בלייבור או סתם כאלו שלא החליטו, מגבים את סטריטינג בטענה שהוא זה שמחזיק בנתונים הנדרשים לדיון מעמיק ורציני. יצוין שמאז דאונינג 10 מאפשר לשרים להתבטא בנושא.

וגם בין חברי הלייבור מהשורה יש ויכוח. הדתיים מביניהם מתנגדים מטבע הדברים להתאבדות בסיוע רפואי, וכך גם מי שדוגלים בערכים ישנים יותר של מפלגת הלייבור (תמיכה במעמד הפועלים תוך שמירה על שמרנות בעניינים חברתיים-אזרחיים). זאת לעומת חברי מפלגה אחרים שדוגלים בערכים יותר פתוחים. המתחים מגיעים לשיא, החששות מפני האיזונים והבלמים בהצעת החוק טרם קיבלו מענה, וכעת אפילו סטארמר – שכאמור הצביע בעד ההליך ב-2015 – נראה כמי שטרם החליט כיצד יצביע.

לסיכום

בין אם אתם בעד או נגד העיקרון שבהצעת החוק, קשה לראות פה איזשהו רמז להתנהלות פוליטית נבונה. לפני הבחירות העניין הזה נראה כמו משהו שיעבור בקלות בפרלמנט. כעת לא ברור בכלל מה יעלה בגורל הצעת החוק, ורבים סבורים שהיא בדרכה לפח האשפה. וזה חבל, כי מדובר בנושא חשוב. גם אם מתנגדים לו, קשה להכחיש שמגיע לציבור שלפחות ידונו בו באופן ראוי כדי לאפשר לנבחרי הציבור להגיע למסקנה רצינית לגביו. במקום זאת, קיבלנו את מה שנראה כמו הכל חוץ ממה שיבטיח דיון מעמיק בנושא. הממשלה אפילו מסרבת לשקול מחדש את הזמן שמוקדש לדיון הזה, במה שבינתיים רק מרחיק מתנדנדים. וכל זה למרות שסטארמר עצמו תומך בעיקרון של התאבדות בסיוע רפואי. מבחינת פרשנים רבים, זו אחת הצעות החוק בעלות המשמעויות המעמיקות ביותר בפרלמנט הקרוב, זו בכלל התנהלות מביכה מצד הממשלה.

אני לא יודע מה יקרה בהצבעה בעוד שבועיים, אבל סטארמר שוב מראה טירונות פוליטית. זה כאילו לפני שנהיה ראש הממשלה לא היו לו תשע שנים בפרלמנט להסתכל על האופן בו הפוליטיקה מתנהלת ולהבין מה לא כדאי לעשות. אם ההצעה תיפול, הוא יצטרך להסביר לחולים סופניים שבנו על החקיקה הזו כמה דברים.