בסיס בצ’גוס

האימפריה הבריטית מצטמקת עוד קצת: אתמול (ה’) בריטניה ומאוריציוס הגיעו להחלטה במסגרתה ארכיפלג צ’גוס יעבור מריבונותה של הראשונה לזו של האחרונה. כמו כן, האנשים שגורשו מהאיים בשנות השישים יורשו לחזור אליהם. זאת, למעט האי דייגו גרסיה, בו נמצא בסיס צבאי בריטי-אמריקאי, שיישאר בידיים בריטיות ל-99 השנים הקרובות לפחות. ההסכם, שהעבודה עליו החלה תחת השמרנים ומגיעה בימים אלו לסיום, גרר תגובות מעורבות. הממשל האמריקאי בירך, לפחות על פני השטח. גם חלק מאנשי צ’גוס שמחו על ההתקדמות במאבקם. מנגד, רבים חששו מההשלכות הגאופוליטיות של מסירת ריבונות על איים בנקודה אסטרטגית באוקיינוס ההודי. חלק מהמבקרים היו שמרנים, למרות שהם אלו שהחלו בתהליך. ביקורות נוספות היו על החשש לשלומן של טריטוריות אחרות, כמו פוקלנד, והעובדה שאנשי צ’גוס לא היו צד למשא ומתן. ואכן, חלקם כועסים על ההסכם שהושג. וכל זה קורה כשהפרלמנט בפגרה ושומע על פריצת הדרך בתקשורת | צילום: הצי האמריקאי

האימפריה הבריטית כבר לא קיימת, אבל כן נשארו ממנה כמה שאריות ומזכרות. תזכורת אחת היא היות המונרך הבריטי ראש המדינה של עוד מדינות. חבר העמים הבריטי (שחלק מהחברות בו הן רפובליקות) הוא תזכורת נוספת. וכמובן שישנן כמה טריטוריות רחוקות שעודן בשלטון בריטי, כמו איי פוקלנד ליד דרום אמריקה או ארכיפלג צ’גוס באוקיינוס ההודי. אוקיי, אולי צ’גוס זו דוגמה פחות טובה, כי אתמול (ה’) ממשלת בריטניה הודיעה שהיא תעביר את הריבונות על הארכיפלג לידי מאוריציוס, למעט בסיס צבאי שנמצא באי דייגו גרסיה. זה נשמע רחוק וקטן, אבל ייתכנו לצעד הזה משמעויות גאופוליטיות מרחיקות לכת. בהתאם, השיח הפוליטי בתוך בריטניה הוא סוער.

לפני שנתחיל, אציין שאני לא מומחה לגאופוליטיקה או בעל מושג כלשהו על סדרי הכוחות בארכיפלג. פירוש הדבר הוא שאין לי את הכלים לשפוט בעצמי אם ההסכם שהושג בין בריטניה למאוריציוס הוא טוב או רע למערב. במקום זאת, אביא כאן את הטיעונים השונים ואת המענה להם, תוך דגש על הפוליטיקה הפנימית בבריטניה.

על ארכיפלג צ’גוס

נתחיל עם קצת מידע על הארכיפלג. בעקבות המלחמות הנפוליאוניות ותבוסת נפוליאון בהן, איי צ’גוס עברו מידיים צרפתיות לידיים בריטיות ב-1814, לצד מאוריציוס הנמצאת כאלפיים קילומטרים מדרום-מערב להם, ובגלל החלוקה המנהלית של הצרפתים נוצר קשר בין שתי הישויות. בשנות השישים של המאה העשרים בריטניה העניקה עצמאות למאוריציוס, הפכה את צ’גוס ל”טריטוריית האוקיינוס ההודי הבריטית” (BIOT), שילמה על כך למאוריציוס, הסכימה עם ארצות הברית על הפיכת האזור לאזור מוגן ימי (MPA) ובניית בסיס צבאי באחד מאיי צ’גוס – דייגו גרסיה – וכחלק מכך כפתה על כל תושבי הארכיפלג לעבור למאוריציוס או לסיישל.

החלק האחרון לא עבר בשקט. גופי זכויות אדם טענו שמדובר בפשעים נגד האנושות. ממשלת ת’אצ’ר נאלצה להקצות 4 מיליון ליש”ט לקרן פיצויים לטובת העקורים, וב-2016 הוקצו עוד 40 מיליון. ב-2000 בית המשפט הגבוה של אנגליה ו-וויילס פסק שהעקירה הייתה לא חוקית. ב-2008 בית הלורדים, אז הערכאה המשפטית העליונה בבריטניה, הפך את הפסיקה, אבל דברים הגיעו לבתי הדין הבינלאומיים. ב-2015 טריבונל של האו”ם מצא שפינוי האוכלוסייה לטובת יצירת האזור המוגן הימי היה לא חוקי. ב-2019 גם בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) הגיע לאותה מסקנה, ופסק שעל בריטניה להעביר את צ’גוס לריבונות מאוריציוס תוך חצי שנה (למרות שהקשר בין צ’גוס למאוריציוס שנוי במחלוקת). בריטניה לא עמדה בדדליין, וטענה לריבונות באיים. בית דין ימי מיוחד של האו”ם דחה את הטענה וקבע שמדובר בכיבוש לא חוקי.

היה ברור שיש לחץ בינלאומי כבד. לכן בסוף 2022, שר החוץ דאז ג’יימס קלברלי התחיל משא ומתן עם מאוריציוס על העברת הארכיפלג לריבונותה של האחרונה. למה לא פשוט להעביר אותו ולגמור עניין? כי מיקומו של דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי הופך אותו לנקודה אסטרטגית חשובה בשאלות כמו נתיבי הסחר באזור וכמובן העובדה שהגאופוליטיקה בשנים האחרונות סוערת במיוחד. הבסיס גם שימש את המערב במלחמות כמו מלחמת המפרץ או המלחמה באפגניסטן. בהתאם, יורשו של קלברלי, הלורד דייוויד קמרון, שינה גישה כשנכנס לתפקיד ושלל את הרעיון שתושבי האיים יוכלו לחזור אליהם. אבל כאמור, אתמול ממשלת בריטניה הודיעה על הגעה להסכם עם מאוריציוס.

פרטי ההסכם

נכון לעכשיו, ההסכם המלא עדיין לא מונח לפתחנו, פשוט כי צריך לסגור בו פרטים אחרונים. אבל הנה מה שכן ניתן להגיד: הריבונות על צ’גוס תעבור לידי מאוריציוס, למעט בדייגו גרסיה. שם, כלשון הודעת משרד החוץ הבריטי, “בריטניה מורשית להוציא לפועל את הזכויות הריבוניות של מאוריציוס”. לא לגמרי ברור איך זה ייראה בפועל, אבל זה מבטיח שני דברים: ראשית, גישה חופשית של הבריטים והאמריקאים לבסיס הצבאי. שנית, שבזמן שלאנשי צ’גוס תהיה רשות לחזור לשאר האיים, הם לא יוכלו לחזור לדייגו גרסיה. המצב המיוחד באי הזה יישאר כך לפחות ל-99 השנים הבאות. אז יהיה צריך להאריך את הגישה הבריטית לאי, להחליט על הסכם מסוג חדש, או שפשוט פני הים יעלו מספיק כדי שלא יהיה ארכיפלג גם ככה. בכל מקרה, בריטניה גם תשלם על זה סכום נאה למאוריציוס מדיי שנה.

למה בכלל הגענו לזה? המגעים בין שר החוץ קלברלי למאוריציוס התחילו עוד תחת ראשת הממשלה ליז טראס. זה לא דבר מובן מאליו, שכן טראס נודעה במדיניות חוץ נצית כשכיהנה כשרת החוץ של בוריס ג’ונסון. בכל מקרה, הדבר המשיך גם תחת רישי סונאק, עד שהגיע קמרון, מהטעם שהפסיקות בבתי הדין הבינלאומיים הקשו על בריטניה למצוא בעלות ברית חדשות באוקיינוס ההודי. הדבר קיבל חשיבות יתרה, שכן לאחר הברקזיט הממשלות השמרניות ביקשו להראות שהן מסוגלות לנצל את ההזדמנות שקיבלו ביציאה מהאיחוד האירופי כדי להפוך לבריטניה הגלובלית.

כשמגיעים להמשך המגעים ולהגעה להסכם תחת ממשלת הלייבור, ניתן להניח שחלק מזה הוא ההחלטות של המוסדות הבינלאומיים: ראש הממשלה קיר סטארמר מבקש להראות שהוא מחויב מאוד לחוק הבינלאומי, ואף הילל אותו בעצרת האו”ם. אמת, השערוריות הנקשרות בשמו שלו ובשמה של הלייבור מראות שיש פער בין מה שסטארמר אומר למה שהוא עושה. ועדיין, הסכם כזה מאפשר לו להראות שבריטניה רוצה להוביל לעולם בו למוסדות הבינלאומיים יש משמעות חיובית, ודבר כזה מתחיל בדוגמה אישית. יחד עם הרצון של הרבה מדינות מערביות “לתקן את עוולות העבר“, זה מסתדר היטב.

המברכים

היו לא מעט שבירכו על העניין, ואני לא מדבר רק על הממשלות של בריטניה ומאוריציוס. למשל, ארצות הברית. “ההסכם של היום מראה את כוחה של הדיפלומטיה לפתור אתגרים ארוכי שנים”, מסרה מחלקת המדינה. ההסכם “מבטיח את העתיד המבצעי של של הכוחות המשותפים בדייגו גרסיה, (ו)משקף את המחויבות המשותפת שלנו לאזור אינדו-פסיפי בטוח ועצמאי”, כך מזכיר המדינה אנטוני בלינקן. מזכיר ההגנה לויד אוסטין צייץ ש”ההסכם הזה יבטיח את האינטרסים הביטחוניים האסטרטגיים של שתי המדינות שלנו ושל שותפותינו באזור האינדו-פסיפי”. עם זאת, לפי הטיימס הבריטי, מאחורי הקלעים היה לחץ אמריקאי על בריטניה לשקול מחדש, דבר שגורמים בממשלת בריטניה מכחישים.

גם בתוך בריטניה היו מי שראו בהסכם דבר חיובי. כך למשל סטיבן פלין, ראש ה-SNP בווסטמינסטר, שכתב שמדובר ב”התקדמות”. לינדי קמרון, הנציבה העליונה בהודו, צייצה שההסכם “מחזק את הביטחון הגלובלי”. וגם בתוך הממשלה, כמובן, הגנו על המדיניות הזו. אד מיליבנד, השר לביטחון אנרגטי, תיאר את ההסכם הזה כדו-מפלגתי, שכן הוא החל עוד תחת הממשלה השמרנית.

וגם, חשוב מאוד, חלק מאותם תושבים לשעבר של צ’אגו וצאצאיהם בירכו. כך למשל, אוליבייה בנקולט, יו”ר קבוצת פליטי צ’אגו, הציג את ההגעה להסכם כ”יום גדול”. לדבריו, ההסכם מהווה “הכרה באי-הצדק שנעשה כלפי אנשי צ’אגו שנכפה עליהם לעזוב את בתיהם”. הוא מכיר בכך שיש עוד שאלות, כמו כמה ירצו בכלל לחזור לאיים, שחלקם לא ניתנים ליישוב, ומה עושים עם מי שירצו לחזור לדייגו גרסיה, דבר שלא עומד על הפרק כרגע. אבל זה נותן לו מעט תקווה.

המקללים

אבל רבים מודאגים מההחלטה הזו של ממשלת בריטניה. הסיבה העיקרית היא גאופוליטית: לפי טום טוגנדהאט, אחד המתמודדים לראשות המפלגה השמרנית ומי שמדיניות החוץ והביטחון מובילה אותו, ישנו סיכון שסין תשתמש בגישה של מאוריציוס לאיים כדי לבנות בארכיפלג בסיס משלה ובכך לערער את היציבות באזור. זה הגיוני, בהתחשב בכך שסין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של מאוריציוס, מה שנותן לה מנופי לחץ. גם ג’יימס קלברלי ביקר את ההחלטה, וקרא לממשלה “חלשה”, מה שגרם לאינטרנט להזכיר לו שהוא זה שהתחיל בתהליך. ג’ונת’ן פאוול, שנשא ונתן מטעם הממשלה הבריטית, טען שהביקורת מגיעה בעיקר בגלל הבחירות הפנימיות במפלגה, אבל צריך להגיד שישנם גם מומחים שחוששים מההשלכות.

וישנם חששות נוספים. לדוגמה, האם בריטניה תמסור טריטוריות נוספות, כמו גיברלטר או פוקלנד? מושלת פוקלנד מיהרה להרגיע את תושביה והודיעה שבשל הקשרים תרבותיים ופוליטיים שונים לחלוטין, שרי הממשלה הבטיחו שהריבונות בפוקלנד לא עומדת למשא ומתן. כך הבטיחו גם מיליבנד ופאוול. צריך לציין שתחת ממשלת ת’אצ’ר החלו הכנות על תכנית להעברת פוקלנד לארגנטינה, דבר שירד מהפרק בשל לובי פנימי חזק. אבל רבים לא השתכנעו, וידידי אגודת הטריטוריות הבריטיות מעבר לים גינו את ההחלטה של מסירת טריטוריה שהיא “בריטית מבחינה חוקית”. העובדה שסטארמר התחמק ממענה לשאלה ישירה אם יתחייב שלא להעביר ריבונות על טריטוריות נוספות לא עזרה להרגיע את השטח.

וישנה גם השאלה של תושבי צ’גוס שאמורים לחזור. להזכירכם, זה לא שמאוריציוס שלטה בצ’גוס או שהיא קרובה מאוד לשם. לכן, רבים תהו למה להעביר את האי דווקא לריבונותה. אנשי צ’גוס “מעולם לא ביקשו לחיות תחת מאוריציוס”, כתבה הברונית קייט הואי. “ההחלטה על עתיד האיים שייכת לאנשי צ’גוס”, צייץ חבר הפרלמנט פיטר למב (לייבור). גם חלק מאנשי צ’גוס וצאצאיהם לא מרוצים מכך שהם לא עורבו במשא ומתן. לכל הטיעונים האלו מתווספת העובדה שהממשלה הודיעה על ההסכם כשהפרלמנט בפגרה, מה שמקשה לדון עליו, מה שגם העלה ביקורת.

לסיכום

קשה לי להגיד מי צודק בכל העניין הזה, כי אין לי את הכלים לכך. מול מי שטוענים שהמהלך יביא לנזק גאופוליטי גדול, יש גם כאלו שסבורים שלא יהיה כזה. אבל כן אפשר להגיד כמה דברים: ראשית, הרעיון של העברת הריבונות לפחות על חלק מהאיים התחיל כבר תחת השמרנים. מנגד, קשה להגיד איך משא ומתן כזה היה נגמר, ועובדה שהוא לא הגיע לנקודת הסיום אצל השמרנים. לכן, למרות הטענה של חלק מהבריטים, לפיה סטארמר שבר ממדיניות החוץ השמרנית למרות שהבטיח לנהוג באופן דומה לקודמו סונאק, קשה לקבוע מפורשות שהוא סוטה מהקו שלהם כמו שלכולם יש פוזיציה לשמור עליה.

שנית, שסטארמר מראה מאפיינים מעט “אוטוקרטיים” בסגנון שלטונו. העובדה שההסכם הזה הוכרז כשהפרלמנט בפגרה, ושחברי הפרלמנט למדו עליו דרך התקשורת, היא פגיעה באופן בו עובד השלטון הבריטי. זה לא מפתיע, והפיקוח הפרלמנטרי בבריטניה נמצא בשחיקה כבר שנים, אבל זה מראה עד כמה הדיבורים של סטארמר שהוא בא לשרת את הציבור ואז לא מאפשר לשאר משרתי הציבור לעשות אפילו את המינימום של העבודה שלהם לא משחקת לטובתו.

שלישית, שבאמת מעטים אלו שחשבו על האנשים שרוצים לחיות באיים האלו. מאוריציוס היא לא בהכרח המדינה שטבעי שתשלוט שם. אין לה קשרים עמוקים לאזור, היא לא שלטה שם כישות עצמאית ולא סתם יש מומחים שטוענים שהעובדה שהיא זו שקיבלה את האופציה לדרוש ריבונות באזור היא “תאונה של ההיסטוריה הקולוניאלית”. אנשי צ’גוס, שרוצים לחזור הביתה, לא היו חלק מהמשא ומתן. אם בהגדרה עצמית עסקינן, למה לא לתת עצמאות לאנשי צ’גוס – דבר שגם יכול למתן את ההשפעה הסינית באזור אם בריטניה תשחק נכון בקלפים שלה – או לכל הפחות באמת לשתף נציגות שלהם במשא ומתן? נראה שכמו בעבר, בריטניה מקבל החלטות על גורלו של מקום מסוים בלי לבדוק עם האנשים מהשורה שיושפעו מההחלטה הזו.