דואר חוזר

עשרים שנה לאחר שפרשת משרד הדואר – במסגרתה מאות מנהלי סניפים הואשמו בהעלמת כספים בגלל תקלות בתוכנה בה השתמש המשרד – הכתה גלים בבריטניה, סדרת טלוויזיה העלתה אותה שוב לכותרות, לאחר שהתברר שהתמונה הייתה עגומה ממה שחשבו. הדבר הביא לתגובות חזקות גם בציבור וגם במערכת הפוליטית. ודבר אחד עדיין דורש פתרון, והוא תרבות השקר | צילום: R~P~M, פליקר

פרשת הורייזון במשרד הדואר הבריטי שוב תופסת בשבוע האחרון את הכותרות בעקבות הודעת משטרת לונדון כי נפתחה חקירה פלילית בפרשה. ראש הממשלה רישי סונאק רמז, אולי, על נכונות של ממשלת בריטניה לפצות את הקורבנות שחייהם נהרסו באיחור אלגנטי של יותר מעשרים שנה.

זה קורה עכשיו בעיקר בגלל סדרת טלוויזיה מצליחה ברשת ITV שהציפה את הנושא מחדש אולי בדרך, סוף סוף, לסגור את הסיפור הזה, שאם הייתי נותן לפרנץ קפקא לכתוב אותו הוא כנראה היה אומר שזה מגוחך, כי הרי לא קיימת במציאות כזו אטימות ביורוקרטית. בבריטניה מדובר בסיפור שתופס כרגע כותרות ראשיות והוגדר על ידי כתבי ה-BBC בתור “העוול המשפטי הכי נרחב בתולדות בריטניה”, אבל מחוצה לה הוא כמעט ולא מסוקר (בישראל יש לנו צרות גדולות יותר כרגע, אבל כאמור – זה ממש לא התחיל היום). אז על מה בעצם הסיפור? ולמה בעצם זה כל כך מקומם את הבריטים? אנסה לעשות סדר.

פוסט מודרני

משרד הדואר (Post Office) היא חברה פרטית בבעלות ממשלת בריטניה (כך שעובדיה אינם עובדי ציבור). הבריטים זקוקים למשרד הדואר כדי לשלוח חבילות בדואר, או לקבל שירותים אחרים – תשלום חשבונות או משכנתא, רכישת ביטוח, הנפקת רישיון נהיגה בינלאומי ועוד ועוד. חברת משרד הדואר היא גוף נפרד מחברת הדואר המלכותי (Royal Mail), שמטפלת במשלוח דואר בלבד. מכאן והלאה, כשאני מתייחס ל”דואר” כוונתי ל-Post Office, לא ל-Royal Mail.

בכפרים הקטנים שבאיים, או באזורים הנידחים של ויילס וסקוטלנד, משרדי הדואר הם לעתים גם המכולת ובית הקפה, ולמעשה החנות היחידה בכפר. 99% ממשרדי הדואר מאויישים על ידי מנהלי סניף (Sub Postmasters) שהם זכיינים של הדואר. לעתים, מנהלי הסניף יכולים להשתמש בקומה העליונה של המשרד בתור דירה להם ולמשפחתם.

בשנות התשעים, הוכנסה לשימוש מערכת המחשוב “הורייזון” (Horizon) בסניפי הדואר. המערכת פותחה על-ידי חברת מחשבים בריטית שבבעלות ענקית הטכנולוגיה היפנית פוג’יטסו. הממשלה השמרנית קידמה את השימוש במחשבים כדי לשלם קצבאות בסניפי הדואר למי שזכאים להן, במטרה “להילחם בהונאות” של אנשים שכביכול מרמים את מערכת הרווחה. כרגיל, האובססיה השמרנית לאנשים שמרמים את שירותי הרווחה גורמת יותר נזק וסבל ומבזבזת יותר כסף ציבורי מאשר הרמאות עצמה. ממשלת הלייבור בראשות טוני בלייר עלתה לשלטון ב-1997 ולא המשיכה בתהליך הזה בשל חששות לגבי המערכת החדשה. את הדואר, שאמנם בבעלות ממשלתית אבל מתנהל כחברה פרטית לחלוטין, זה לא עצר מלרכוש את המערכת בכל זאת.

לאחר הטמעת המערכת בסניפי הדואר, מספר מנהלי סניף דואר החלו להבחין בתופעה מוזרה: מערכת התשלומים זיהתה שחסר כסף בקופה בסכומים של כמה אלפי פאונדים ואפילו עשרות אלפים במקרה של חלקם. למרות שבדקו שוב ושוב את כל העסקאות שבוצעו בסניפים, המערכת המשיכה לזהות חוסרים שרק הלכו ותפחו. בהתאם לחוזה (הדרקוני למדי, יש לומר) שהם חתמו עם הדואר, במקרה של כסף חסר – עליהם להשלים אותו מכיסם – או לשאת בתוצאות. לכל אחד מהם נאמר שאף מנהל אחר לא התלונן על בעיה דומה (מה שכמובן היה שקר), שמערכת המחשוב אמינה ולכן החוסרים הם הבעיה שלהם.

הדואר מחזיק כבר מאות שנים בסמכויות חקירה (היסטורית, לדואר הבריטי יש סמכויות כאלה עוד לפני שהיתה משטרה) והוא השתמש בהן כדי להשעות, לפטר, לחקור ולהגיש כתבי אישום נגד 736 מנהלי סניף אומללים, שלא ידעו להסביר להיכן נעלמו סכומי הכסף האלה ולא יכלו להרשות לעצמם לשלם אותם מכיסם בלי למכור את ביתם או לרוקן את החסכונות שלהם. חלקם ריצו עונשי מאסר, ארבעה מהם שמו קץ לחייהם. רבים אחרים סבלו גירושים, חלו בשל הלחץ והחרדה, ושילמו מחיר נפשי ופיזי כבד. בעידן שלפני הרשתות החברתיות, עברו שנים לפני שמנהלי הסניפים התאגדו כדי לפעול יחד נגד הדואר, שהמשיך כל העת להתעקש שהמערכת עובדת מצוין, ושמדובר בטעות אנוש, רשלנות או בגניבה מצד מנהלי הסניף. מנהלי סניף רבים הוחתמו על סעיפי סודיות, הכל במטרה שחס ושלום לא יתגלה שמערכת המחשוב היקרה של הדואר היא מערכת כושלת, פרוצה ולא אמינה, ומישהו מהבכירים עוד ישלם על זה בכיסא שלו.

אם מחשבים את התקופה בין 1999 (אז התחילו להינקט הליכים נגד מנהלי סניפים) עד שנת 2015 (האישומים האחרונים), ומחלקים במספר מנהלי הסניף שהורשעו – מגיעים לממוצע של בערך מנהל סניף אחד מורשע במעילה בכל שבוע. אם מקבלים את הגרסה השקרית של הדואר, מגיעים למסקנה שכנראה יש להם בעיה קשה בבחירת זכיינים, שכן אחוז הגנבים והמושחתים שביניהם גבוה בצורה לא סבירה.

אחרי חקירה עצמאית וניסיונות להליך גישור בין הצדדים, מנהלי הסניף הגישו תביעה שהוכרעה רק בשנת 2017. התוצאה הייתה ניצחון מוחץ למנהלי הסניפים כולל קביעה שהנהלת הדואר שיקרה, ואף ידעה שלעובדים מסוימים בחברת המחשבים הייתה גישה ישירה וחשאית למחשבים בסניפי הדואר ויכולת לשנות את המידע במערכת, בניגוד להתעקשות של הדואר על כך שרק למנהלי סניפי הדואר הייתה גישה למערכת ועל כן האחריות לכסף החסר יכולה להיות עליהם בלבד.

סוף הסיפור? למרבה הצער, עדיין לא. פחות ממאה ממנהלי הסניפים הצליחו עד כה לבטל את ההרשעות הפליליות שלהם, שהושגו בהליך לא חוקי ובמקרים רבים בלי ראיות. הפיצוי שבית המשפט פסק למנהלי הסניפים, 58 מיליון ליש”ט, אולי נשמע כמו הרבה כסף, אבל בניכוי עלויות המשפט ולחלק למאות נפגעים – כל נפגע קיבל 20 אלף ליש”ט, לא מכסה אפילו את הסכומים שהם נאלצו לשלם מכיסם לקופת הדואר על ה”חוב” שהמערכת המציאה, ובטח לא את הנזק שנגרם להם ואת מה שדרוש לשיקום חייהם שנהרסו. בדואר טוענים שהם לא יכולים לשלם לנפגעים את הפיצוי המלא לו הם זכאים, שכן זה ירושש את הדואר לחלוטין. כמובן, כשהיוצרות היו הפוכות, לדואר לא הייתה שום בעיה לנקוט הליכים, לשלוח לכלא ולגרום לפשיטות רגל של אנשים שלא הייתה להם יכולת לשלם עם משכורת צנועה של מנהל סניף דואר.

בנוסף, אף אחד מראשי הדואר לא סבל משום השלכות פליליות להתנהלות האכזרית, חסרת הרחמים ומעל לכל – לא חוקית של החברה. להיפך: המנכ”לית פאולה ונלס קיבלה תואר אבירות (CBE) עם סיום תפקידה במשרד הדואר.

סדרת הטלוויזיה תעשה צדק?

ב-1 בינואר עלתה ברשת ITV סדרת טלוויזיה בכיכובו של טובי ג’ונס בשם “מר בייטס נגד משרד הדואר”. הסדרה מספרת את סיפורו האמיתי של אלן בייטס, מנהל סניף דואר מוויילס, שהיה הרוח החיה במאבק מנהלי הסניפים לצדק ולפיצויים. בעקבות שידור הסדרה, מנהלי סניפים נוספים פנו לעורכי דין בניסיון לבטל את ההרשעות שלהם, ואחרים פנו לראשונה בבקשה לקבל פיצויים, כך שמסתבר שהעוול היה עוד יותר נרחב משסברו עד כה. בבריטניה הסדרה זמינה לצפייה בחינם כאן, ובישראל בעייתי לצפות בה בלי שימוש בכלים מפוקפקים. ובכל זאת, אם אתם יכולים – צפו. מעבר לסיפור החשוב שהיא לא רק העלתה מחדש לכותרות אלא אפילו השפיעה עליו, זו הצצה מרתקת אל מערכת המשפט והפוליטיקה הבריטית כמו גם אל החיים בבריטניה.

אז כבלוג שעיסוקו בפוליטיקה – איפה הפרשה הזו פוגשת את הפוליטיקה הבריטית? בלב הקמפיין לחפותם של ראשי משרד הדואר עמד חבר הפרלמנט השמרן, בן מעמד האצולה, ג’יימס ארבות’נוט, שכיום מכהן בבית הלורדים. ארבות’נוט ליווה את הפרשה אחרי שפגש תושבת מחוז הבחירה שלו באנגליה, אחת המורשעות בפרשה, ומאז לא הרפה מהנושא. עבודתו הפרלמנטרית המסורה והחשובה של ארבות’נוט וניסיונותיו לקבל תשובות מהממשלה הבריטית ומהדואר היא דוגמה לאחד היתרונות שבשיטה הבריטית האזורית, היוצרת זיקה בין חבר פרלמנט לבין תושבי המחוז שהוא מייצג.

חבר פרלמנט שמרני נוסף מופיע בסדרה בהופעת אורח: בשנת 2015, המנכ”לית פאולה ונלס הופיעה בפני ועדה פרלמנטרית כדי להשיב על שאלות בנושא. מי ששאל אותה שאלות היה השר לשעבר נאד’ים זהאווי (שעדיין מכהן כחבר פרלמנט), והתנדב להופיע בסדרת הטלוויזיה ללא תשלום בשחזור השימוע בוועדה, בתפקיד עצמו.

מנהיג הליברל-דמוקרטים, אד דייווי, כנראה לא חלם בחלומות הגרועים ביותר שלו שהוא יצטרך בשנת 2024 להשיב על שאלות הנוגעות דווקא לתפקיד האפור בו כיהן בממשלת קמרון-קלג, שר זוטר לענייני דואר, לפני 12 שנה. בזמנו, דייווי סירב לפגוש את מנהיג המאבק, אלן בייטס מסניף הדואר בוויילס. היום, הוא “מצר על כך שלא שאל שאלות יותר קשות את ראשי הדואר“. הניסיון שלו למסגר את הסיפור הזה כאשמת השמרנים כשהוא ישב בממשלה שלהם ועוד היה אחראי ספציפית על ענייני דואר נראה חלש מאוד, בלשון המעטה.

אבל עם כל הכבוד לכל אלה, מי שבאמת מעניין את הקורבנות בפרשה הוא ראש הממשלה רישי סונאק, שיכול לפעול בנושא למשל על-ידי תשלום הפיצוי המלא לנפגעים מתקציב המדינה הבריטי, מה שנראה צודק לאור העובדה שהדואר הוא בבעלות הממשלה. בנוסף, אפשר לשקול מהלכים שיסייעו לפחות לביטול כל הרשעות השווא של מנהלי הסניפים, למשל – הפקעת ההליכים בפרשה מידי הדואר (שממשיך להתנגד לחלק מהערעורים) והעברתם לתביעה הציבורית, שלא צפויה להערים מכשולים על הזיכויים. כשדעת הקהל אוהדת מאוד את הנפגעים ועויינת מאוד את הדואר, סונאק רמז בריאיון ל-BBC שכל האפשרויות על השולחן, אבל לא התחייב לפי שעה לדבר. גם שר האוצר ג’רמי האנט הבטיח לסייע ככל הניתן לנפגעים.

גם ועדת החקירה לפרשה שמונתה עוד בימי ממשלת ג’ונסון טרם סיימה לעבוד. השופט הוולשי וין וויליאמס, יו”ר הוועדה, הבטיח שהדו”ח, שהיה אמור כבר להתפרסם, יפורסם השנה. כאמור, משטרת לונדון הודיעה במקביל לעליית סדרת הטלוויזיה שהיא חוקרת, באיחור אלגנטי של עשור או שניים, חשד לעדויות שקר במשפטים, הונאה ועבירות נוספות בהנהלת הדואר. למרות שהמשטרה הודיעה על החקירה רק כעת, מסתבר שהוא נמשכת כבר שנים, אך איש עדיין לא נעצר. כך או כך, הפרשה עדיין רחוקה מסיום. יותר ממיליון איש כבר חתמו על עצומה לביטול תואר האבירות של פאולה ונלס, שכבר נאלצה להתפטר ממשרתה ככומר בכנסיית אנגליה וכדירקטורית בחברות שונות.

לסיכום

ניתן להסביר את הסיפור העצוב הזה בכל כך הרבה דרכים: האם זה סיפור על בריטניה כפרית, קהילתית, עם משרד דואר אחד שכולם מכירים, נגד בריטניה תאגידית, מנוכרת, טכנולוגית וביורוקרטית? האם זה סיפור על הפריפריה ומשרדי הדואר הפשוטים נגד לונדון העשירה, חמושה באנשי מחשבים, פקידים, ועורכי דין? האם זה סיפור על הפרטה ומחשוב שלא מביאים לשום התייעלות אלא להיפך, גורמים נזק עצום, רומסים את מי שבתחתית הפירמידה ומבזבזים כספי ציבור? האם זה סיפור על טחנות הצדק הבריטיות, שכל אחד שנזקק לסיוע מהן יכול לספר כמה לאט הן טוחנות? אולי בעצם אין כאן משהו בריטי במיוחד: בעולם המודרני, על הבירוקרטיה הסבוכה שלו וכיום גם הטכנולוגיה המורכבת עליה הוא נשען – מי מאיתנו לא מפחד שיום אחד יאשימו אותו במשהו שהוא לא עשה בגלל שגיאה של טכנולוגיה שהוא לא מבין איך היא פועלת? היום זה אלן מוויילס, אבל מחר זה לחלוטין יכול לקרות לכל אדם בעולם.

מנהל הדואר החדש הודיע ב-2021 שהחברה סוף סוף תזנח את הורייזון המושמצת ותעבור למערכת חדשה. תרבות השקרים, ההתעמרות, הסתרת המידע, כיסוי הישבן והאטימות מעידים על כך שהדואר באמת צריך אתחול מחדש, אבל לאו דווקא במערכת המחשבים שלו.