משחקי חבר העמים הבריטי ב-2026 בסכנה אחרי שמדינת ויקטוריה באוסטרליה פרשה מאירוח המשחקים. האם לונדון תיחלץ לעזרתה, ויותר חשוב – האם הארגון הזה או המשחקים שהוא מארגן עדיין מעניינים מישהו מחוץ לבריטניה? | בתמונה: הפעם הקודמת בה ויקטוריה אירחה את המשחקים, 2006 (צילום: אלן אישרווד)
בוחן פתע: היכן ייערכו משחקי חבר העמים הבריטי הבאים, בשנת 2026? אם אתם לא יודעים, זה בסדר; גם המארגנים של המשחקים לא יודעים. מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה ויתרה על האירוח שניתן לה והשאירה את חבר העמים הבריטי (Commonwealth of Nations) בבעיה. מעבר למבוכה ולקושי הארגוני, יש כאן גם בעיה אמיתית לארגון חבר העמים הבריטי, שההצדקות לקיומו נראות חיוורות מתמיד, ולא רק למשחקים הספורטיביים שהוא מארגן.
מה זה חבר העמים הבריטי?
ארגון חבר העמים נולד כשהאימפריה הבריטית גססה. אמנת וסטמינסטר מ-1931 ייסדה את הארגון, וככל שתהליך הדה-קולוניזציה בעולם התקדם, התרבה מספר החברות, שהצטרפו מרצונן החופשי, כמדינות עצמאיות. כיום יש 56 חברות בארגון, כולן היו חלק מהאימפריה הבריטית, למעט כמה חריגים – למשל מוזמביק (שהייתה קולוניה פורטוגלית) או רואנדה (שהייתה קולוניה גרמנית ואחר כך בלגית). ב-1928 העלה עיתונאי קנדי את הרעיון לפיו יתקיימו משחקים דמוי-אולימפיים עבור כל חלקי האימפריה הבריטית, ושנתיים לאחר מכן נערכו המשחקים הראשונים, “משחקי האימפריה הבריטית”, בהמילטון, קנדה, במטרה להגביר את האחווה והרצון הטוב בין תושבי האימפריה.
מאז ועד היום בריטניה השתנתה, חבר העמים השתנה, והמשחקים השתנו. חבר העמים הבריטי כבר לא כולל אפילו את המילה בריטי בשם (הוא רק “חבר עמים”, Commonwealth of Nations) והחברות בו כולן שוות. חלק מהחברות, כמו הודו למשל, הן כבר מזמן רפובליקות ואינן מכירות במלכה או במלך כראש המדינה שלהן (אם כי כולם מכירים בו כראש חבר העמים).
מטרותיו המוצהרות של חבר העמים הבריטי כיום הן בין היתר קידום זכויות אדם, דמוקרטיה וקיימות סביבתית. עם זאת, הארגון לא מטיל על חברותיו באמצעות אמנה שום חובה משפטית כלשהי. מבחינת המדינות החברות, כל אחת יכולה להחליט בעצמה אילו זכויות היא מעניקה לאזרחי מדינות אחרות. בבריטניה – אזרחי חבר העמים יכולים להצביע בבחירות (אם הם תושבים בבריטניה), זכאים לסיוע קונסולרי מנציגויות בריטניה בעולם אם הם זקוקים לכך, אך למרות תנאים קצת יותר טובים מסתם מהגרים – אין להם זכות אוטומטית להגר לבריטניה או להשתקע בה. בניגוד לאיחוד האירופי, אין מעבר חופשי של אנשים או סחורות בין מדינות חבר העמים. ארגון שבראשו עומד מונרך בריטי ואוהב לדבר על זכויות אדם וקיימות בלי שיניים, ולא באמת מסייע למהגרים שבריטניה שיעבדה וניצלה את אבותיהם. פלא שבימין הבריטי אוהבים את חבר העמים?
חבר העמים הבריטי היה אמור להיות חלק מהחזון של Global Britain, בריטניה שסוף סוף תהיה חופשיה לסחור עם מי שהיא רוצה, בתנאים שנוחים לה, בלי המגבלות של האיחוד האירופי. אלא שזה לא אפשרי בשל המרחקים הגיאוגרפיים העצומים, והפערים הכלכליים הגדולים בין המדינות – מישהו חושב ברצינות שמדינה כמו בריטניה, מדינה כמו קנדה, מדינה כמו קניה ומדינה כמו הודו יכולות לנהל סחר חופשי ברמה שמתקרבת לסחר של בריטניה עם שכנותיה באירופה? טוב, האמת שיש מישהו שחשב כך: בוריס ג’ונסון. אבל עובדה היא גם שמנתוני הסחר של בריטניה אחרי ברקזיט, רוב מוחלט של הסחר שלה אינו למדינות חבר העמים (אין אף מדינת חבר עמים ב-10 המדינות עמן בריטניה מרבה לסחור).
משחק חוץ
הארגון הזה עומד בפני לא מעט אתגרים. ברבדוס הפכה ב-2021 לרפובליקה (אם כי נשארה בחבר העמים) וייתכן שמדינות קריביות נוספות ילכו בעקבותיה. מנגד, ב-2022, גבון וטוגו, שתי מדינות שלא היו קולוניות בריטיות, בחרו דווקא להצטרף לחבר העמים. הבעיה היא שמדינות כאלה הן לא שותפות הסחר שבריטניה משוועת להן והן לא מסוגלות לארח אירוע ספורטיבי כזה, גם אם הן רוצות. בגדול, אולי למעט הודו שאירחה ב-2010, בריטניה תלויה בחברות המערביות.
אלא שבמערב, לדור הצעיר של אוסטרלים וקנדים, בעיקר הפרוגרסיביים שבהם שמתביישים בעבר הקולוניאלי, קשה להסביר למה מלך בריטניה, שמייצג עבורם את העבר הזה, צריך להיות ראש המדינה, או אפילו ראש של ארגון בינלאומי כלשהו סתם מתוקף היותו מלך בריטניה. ובכלל, לפחות במקרה של קנדה ושל המדינות הקריביות, הן גם ככה חברות בארגון המדינות האמריקאיות (OAS), כזה שמקדם זכויות אדם, ויש לו אפילו בית משפט משל עצמו. כלומר, גוף הרבה יותר רציני שגם מאפשר לאזרחי המדינות החברות להתלונן על הפרות זכויות אדם. האם הם באמת צריכים את חבר העמים הזה, שאפילו לא מאפשר להם חופש תנועה לבריטניה?
אכן, במדינות חבר העמים האחרות קצת פחות מתלהבים מהארגון או מהמשחקים שלו. מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה הייתה אמורה לארח את המשחקים הבאים – פרשה. על פי סקרים בוויקטוריה, רוב התושבים תומכים בהחלטה הזו ולא מעוניינים לארח את המשחקים. מדינת אלברטה שבקנדה, שרצתה לארח את משחקי 2030, מאה שנה אחרי המשחקים הראשונים שנערכו בקנדה, ירדה מהרעיון. נגד החשש האוסטרלי והקנדי מעלויות גבוהות שלא מצדיקות את עצמן, תומכי המשחקים מציינים את העובדה שברמינגהם, שאירחה את המשחקים ב-2022, סיימה אותם לדברי הממשלה הבריטית ברווח של כ-100 מיליון ליש”ט לעומת העלויות. ובכל זאת, מחוץ לבריטניה אף אחד לא קופץ על המציאה.
ראש עיריית לונדון סאדיק קאן כבר הודיע שעירו מוכנה לארח את המשחקים הבאים במקום אוסטרליה. כדי להתמודד עם הבעיה בטווח הקצר – זו אכן אפשרות טובה, שכן עיר בסדר הגודל של לונדון, מבחינת תשתיות תחבורה, אירוח ומתקני ספורט – יכולה לארח אירועים גדולים בהרבה ממשחקי חבר העמים בהתראה קצרה מאוד, ובלי השקעה מסיבית.
אבל מה בדבר החשש לעתידו של חבר העמים הבריטי? ראש הממשלה רישי סונאק מיהר להכריז ש”ההכתרה של המלך צ’רלס הראתה את כוחו של חבר העמים הבריטי והמחוייבות של החברות בו”. ארגון חבר העמים אכן לא עומד, למיטב ידיעתי, בפני פירוק, ואולי כוחו הוא באמת העובדה שהוא דורש מחברותיו כל כך מעט. עם זאת, המשחקים שלו, שדורשים הרבה ממי שמארח אותם, דווקא כן בסכנה.
המשחקים שאף אחד לא מעוניין לארח
כך נוצר מצב שבו אם אמנם לונדון תארח את המשחקים הבאים, מתוך שבעה משחקי חבר עמים במאה הזו, בריטניה אירחה את הרוב (ארבעה: מנצ’סטר, גלאזגו, ברמינגהם ועכשיו, אולי, לונדון). לא נראה כרגע שלאוסטרליה (שאירחה פעמיים במאה הזו) או למישהו אחר יש עניין לארח עוד משחקים. זאת למרות אחוזי צפייה מרשימים במשחקים האחרונים בבריטניה (מעל 28 מיליון צפו במשחקים לפי נתוני BBC) ושיא במכירת כרטיסים בברמינגהם. יכול להיות שזה מעניין רק את הבריטים?
אולי בכלל לא מדובר בבעיה בריטית, או בעיה של חבר העמים. האמת היא שבכל העולם המערבי קשה היום למצוא מי שמוכן לארח אירועי ספורט: תשאלו את תושבי המבורג שדחו במשאל עם את האפשרות לארח אולימפיאדה, תושבי בוסטון שגם הם אמרו “לא, תודה” לוועד האולימפי, והברזילאים שמחו נגד החלטת הממשלה לקיים את המשחקים בריו. אין הסכמה על התשובה לשאלה האם אירוח משחקים אולימפיים טוב לכלכלה או לא (למשל – סיימון קופר וסטפן שימנסקי, מחברי הספר המצויין Soccernomics, חושבים שלא). לא אכריע כאן בשאלה הזו. מה שבטוח זה שמדובר בהימור: עיר מארחת יכולה להצליח ולשדרג את עצמה (הדוגמה הקלאסית היא ברצלונה 1992), או לבנות המון פילים לבנים ולהיקלע לצרות כלכליות (אתונה 2004 למשל). זה הימור שברוב העולם הדמוקרטי אולי כבר לא מוכנים לקחת. אלא אם כן מדובר בעיר עולם כמו לונדון או פריז שיכולות לארח אולימפיאדה כמעט בלי השקעה נוספת, או במשטרים דיקטטוריים שמוכנים להשקיע המון כסף (וגם חיי אדם) כדי לכבס לעצמם את התדמית.
מצד שני, גם אם מדובר בבעיה כללית באירוח אירועים כאלה, האולימפיאדה עוד לא הגיע לשפל של משחקי חבר העמים שכרגע צריכים להתחנן כדי שעיר כלשהי תציל אותם ב-2026, וכנראה גם ב-2030. מי שהמשחקים חשובים לו וחבר העמים חשוב לו – עומד כעת במבחן. אלא שרבות ממדינות חבר העמים (אלו האפריקאיות) כבר לא נושאות עיניים ללונדון אלא פוזלות לעבר סין או רוסיה, וקשה להאשים אותן: סין היא מעצמה עולמית. בריטניה, מעבר להיותה האדון הקולוניאלי לשעבר, היא מדינה לא חזקה במיוחד ולא עשירה במיוחד, ואפילו כבר לא חלק מגוש הסחר הכי גדול בעולם. חבר העמים כנראה ישרוד לפחות בטווח הקצר, אבל בקרוב – בריטניה עלולה למצוא את עצמה מחלקת מדליות בעיקר לעצמה.