סביבה תמורת קולות: פרק ב’. אחרי שבפעם הקודמת עסקנו באיך המפלגות הגדולות מתחילות לדבר בקול פחות ירוק כדי לחזר אחרי המצביעים, השבוע הגיעו גם המעשים. הממשלה החליטה להילחם בצעדי מדיניות שונים שנועדו לדלל תנועת כלי רכב כדי “להיות בצד של הנהגים” ולהעניק יותר ממאה רישיונות קידוח חדשים לנפט וגז מהים הצפוני בטענה שזה דווקא יהיה “ירוק יותר”. הצעדים האלו זוכים לביקורת רבה מהארגונים הסביבתיים, ולמרות שעל כל צעד בפני עצמו ניתן לנהל דיון כיצד לנהל אותו בצורה הטובה ביותר, הצעדים של הממשלה נעדרים דיון ונועדו לדבר אחד בלבד: לזכות בחזרה בחופן מצביעים | צילום: משרד האוצר הבריטי
רק בפוסט הקודם דיברתי על כך שהמפלגות הגדולות מתחילות לבחון מחדש את המדיניות הסביבתית שלהן כיוון שהן חשות שהמחיר שהיא גובה מוריד מהפופולריות של המפלגות בקרב הבוחרים. והנה, ראש הממשלה רישי סונאק כבר ממש מתחיל לא רק לשקול, אלא גם ממש לבצע, עם צעדים שימנעו ממועצות מקומיות לאכוף אזורים דלילי תנועה ורישיונות קידוח חדשים לגז ונפט בים הצפוני. על חלק מהצעדים ניתן להתווכח בכל מה שקשור למה שאפשרי בטווח הקצר, אבל חלק פשוט נועדו להתחנף לבייס.
תזכורת קטנה
תקציר הפרקים הקודמים: בפעם הקודמת עסקנו בכך שלפני כשבוע וחצי התקיימו בחירות ביניים במחוז הבחירה אקסברידג’ ודרום רייסליפ, שמטעמו כיהן עד ממש לא מזמן בוריס ג’ונסון. למרות הסנטימנט האנטי-שמרני הכללי בבריטניה כרגע, השמרנים הצליחו להיאחז במחוז הבחירה הזה בציפורניים, בהפרש של פחות מ-500 קולות. ההפסד של הלייבור יוחס להחלטה של ראש עיריית לונדון מהלייבור, סאדיק קאן, להרחיב את אזור אוויר נקי (ULEZ) לכל לונדון רבתי, כך שכעת כל יום נסיעה בעיר ברכב שלא עומד בתקנות הזיהום יעלה 12.5 ליש”ט. ההחלטה הזו צברה התנגדות רבה בפאתי לונדון, שם מראש מרגישים פחות מחוברים לעיר ולמה שנעשה בבניין העירייה, ולכן ההפסד של הלייבור באקסברידג’ נראה לרבים כמו מסר נגד מדיניות מהסוג הזה.
הדבר גרם לכך שגם הלייבור וגם המפלגה השמרנית נראו כמי שבוחנות מחדש את המדיניות הסביבתית שלהן. אמנם האיום לשלום כדור הארץ בגלל משבר האקלים לא נחלש אלא התגבר, ואמנם שתי המפלגות האלו הבטיחו במצע הבחירות של 2019 לנקוט במדיניות ירוקה – אבל נראה שהדרך לדאונינג 10 עוברת דרך זניחת כל אלו. כך ראש הלייבור קיר סטארמר ניסה ללחוץ על קאן לרדת מהרחבת ה-ULEZ, וראש הממשלה רישי סונאק התחיל לבחון אם אולי יש הבטחות ירוקות שאפשר למסמס.
שכונות דלילות תנועה
לפני שניגש לסיפור עצמו, הנה ראשי תיבות: LTN. נכון, אלו האותיות של שדה התעופה של לוטון, אבל גם ראשי תיבות של “שכונות דלילות תנועה” (Low Traffic Neighbourhoods). מה זה? ובכן, הרעיון הוא למנוע מאנשים שלא גרים או עובדים בשכונות מסוימות לנהוג דרכן. זה אמור להביא לפחות תנועה, שתאפשר למי שכן חיים ועובדים בשכונה להתנייד יותר בקלות, להפוך את השכונה לבטוחה יותר, לאפשר לשירותי החירום להתנייד בערים יותר בקלות, וכמובן להפחית בזיהום ורעש. האופן שבו השכונות האלו מונעות כניסת כלי רכב לא רצויים אליהן יכול להשתנות משכונה לשכונה: בחלק יהיו מחסומים פיזיים של ממש, ובחלק תהיה אזהרה מפני קנסות לנוהגים בשטחי השכונה.
שכונות כאלו קיימות בבריטניה מאז שנות השבעים, וב-2020 הממשלה (נזכיר, השמרנית) הודיעה על כוונתה להקצות כספים כדי שעיריית לונדון תוכל ליצור שכונות נוספות כאלה בתוכה. זאת בנוסף לערים נוספות, כמו אוקספורד ובריסטול, שגם בהן ישנן שכונות כאלה. השכונות האלו לרוב מתחילות כעניין זמני, לטובת איסוף נתונים, ואם הנתונים מראים כי טוב אז הן הופכות לדלילות תנועה באופן קבוע.
יש לשכונות כאלה הרבה מאוד יתרונות: זיהום הרעש והאוויר יורד, מעודדות הליכה ברגל ורכיבה על אופניים (מה שבתורו יכול להיטיב עם העסקים המקומיים), לטענת התומכים בקונספט זה מעודד אינטראקציה חברתית ונתונים של משרד התחבורה אפילו מראים שבשכונות דלילות תנועה יש הידלדלות גם בפשיעה. אבל, יש על השכונות האלו גם ביקורת. העיקרית שבהן היא שהן לא פותרות את בעיית הזיהום, אלא שולחות אותה למקום אחר. זאת משום שהנהגים לא מוותרים על הנסיעה, אלא משנים את המסלול ומזהמים שכונות אחרות, ובעצם מזהמים אפילו יותר מפני שהנסיעה שלהם מתארכת. בנוסף, עסקים גם עשויים להיפגע אם קשה לאנשים להגיע לשכונה. לכן, למרות שהנתונים מראים שרוב תושבי השכונות האלו מרוצים למדי, יש הסכמה שזה רק חלק ממה שצריך להיות מארג של אמצעים שיוריד את השימוש ברכב פרטי.
בצד של הנהגים
במוצ”ש (או יום ראשון בדפוס) פורסם ראיון של רישי סונאק לטלגרף, שזכה לכותרת “אני בצד של הנהגים”. הכוונה היא לא לנהגי אוטובוס או מונית, אלא למשתמשי רכב פרטי. שם הוא אמר: “רובם המוחלט של האנשים במדינה משתמשים ברכב שלהם כדי להתנייד ותלויים ברכב שלהם”. האם סונאק מעוניין, בהתחשב בכל הבעיות שרכב פרטי גורם, לשנות את זה? חלילה: “אני רק רוצה לוודא שאנשים יודעים שאני בצד שלהם באמצעות תמיכה בשימושם במכונית כדי לעשות את כל הדברים שחשובים להם”.
Prime Minister @RishiSunak has ordered a review of controversial anti-car schemes being rolled out across Britain.
In an interview with @Telegraph, the PM said the vast majority of people “are dependent on their cars” and that “anti-motorist” policies fail to take account of how… pic.twitter.com/poznUFASg8
— The Telegraph (@Telegraph) July 30, 2023
עכשיו, צריך להבין: בריטניה היא מדינה מאוד פקוקה. פחות מישראל, אבל פקוקה למדי ביחס לרוב המדינות המערביות. הדבר נראה היטב בנתונים (לדוגמה כאן, כאן וכאן), ולמרות שאנקדוטה אישית היא לא ממש טיעון בשיח מבוסס עובדות, אציין שיצא לי לחוות על בשרי את הנתונים האלו. בכל מקרה, אם זה המצב לפי הנתונים, הפתרון המתבקש הוא לנסות לגרום לאנשים לנטוש את הרכב הפרטי “כדי לעשות את כל הדברים שחשובים להם”. כמובן, זה דורש הצבת תשתית להתניידות אלטרנטיבית, כמו תחבורה ציבורית טובה, יצירת רצף אורבני נוח להתניידות ברגל ובאופניים ועוד. אבל כאמור, סונאק לא עושה את כל אלה.
מה הוא כן עשה? “זה למה אני בוחן מחדש מדיניות אנטי-מכוניות בכל רחבי המדינה”, הוא אמר, בדגש על ה-LTN. שר התחבורה מארק הרפר כבר עצר לחלוטין את המימון לשכונות דלילות תנועה שלא מאפשרות פיזית לשום רכב להיכנס (כאן ניתן למצוא היגיון מסוים, כי זה עלול להפוך לעול). עוד סונאק מנסה לעודד את הלייבור לזנוח את ה-ULEZ, כשאמר: “אזור אוויר נקי הוא מדיניות של ראש עיריית לונדון מהלייבור, שמגובה על-ידי מפלגת הלייבור וקיר סטארמר, ואני אומר להם לא לעשות את זה. איש לא כופה עליהם לעשות את זה. הם צריכים להימנע מזה”. אם רק הייתה ממשלה שנלחמת על עתיד הכדור כמו שסונאק נלחם על הזכות לנהוג ברכב מזהם בלי לשלם על זה.
תגובות
לו אני הייתי מאחת ממפלגות האופוזיציה, הייתי עושה תשדיר בו סונאק נוהג ברכב, כשהוא למעשה תקוע בפקק תנועה עצום והעולם סביבו בוער. עד כה מפלגות האופוזיציה הראו פחות יצירתיות, אבל זה לא אומר שלא היו תגובות. בלייבור כיוונו את החצים לשימוש שסונאק עשה לאחרונה במסוק כדי להגיע לכנס, למרות שלו היה משתמש ברכבת המסע היה מתארך רק במעט. אמילי ת’ורנברי, התובעת הכללית בממשלת הצללים, אמרה שסונאק “בצד של הנהגים מ-3,000 רגל מעליהם”. דארן ג’ונס, חבר פרלמנט מהמפלגה, האשים את סונאק בכך שהוא עושה הכרזות “מהשמיים”. גם ארגונים סביבתיים שונים גינו את ההחלטה של סונאק לשים את עצמו “בצד של הנהגים” במקום לנקוט במדיניות סביבתית.
מצד שני, יש מי שמברכים על כך. לדוגמה הווארד קוקס, מועמד מפלגת הרפורמה (המשתייכת לימין הפופוליסטי) לראשות עיריית לונדון. קוקס, צריך לציין, הוא גם קמפיינר למען הנהגים, ולכן מבחינתו ראשי תיבות כמו ULEZ או LTN הם מוקצים מחמת מיאוס. הוא אמנם חושב שסונאק לא הולך רחוק מספיק, ומעוניין שכל המדיניות הסביבתית תתמקד אך ורק בטכנולוגיה נקייה, אבל אין ספק שמבחינתו מדובר בצעד בכיוון הנכון.
המדיניות שתשרוד
יש מדיניות סביבתית אחת שקשורה ברכבים שכנראה בינתיים צפויה דווקא לשרוד: הניצחון השמרני באקסברידג’ הביא לכך שההחלטה שהחל מ-2030 ייאסר למכור בבריטניה רכבים הפועלים על דלק תקבל שינוי אחד או שניים. זו גם ספציפית מדיניות שיכולה להיות בעייתית לסונאק בקרב הבייס, שכן לפי סקר שנערך עבור הטיימס, 68% מהמצביעים השמרנים מתנגדים לדדליין הזה ומעוניינים לדחות אותו. כשזה מגיע לתמיכה במדיניות עצמה, בלי קשר לדדליין, המתנגדים והתומכים של התכנית הזו מתחלקים שווה בשווה (42% נגד ו-42% בעד). לא פלא, אם כן, שיותר מארבעים חברי פרלמנט שמרנים כתבו לסונאק והפצירו בו למשוך את הדדליין ל-2035.
ובכל זאת, סונאק הבהיר שאין לו שום כוונה לעשות את זה. אבל זה לא כי בעניין הזה הוא פתאום נהיה פעיל גרינפיס, או רק כי לדבריו מדובר במדיניות ארוכת ימים של הממשלה השמרנית, אלא כי בממשלה חוששים מהתגובה של יצרניות הרכב אם תהיה דחייה. היצרניות כבר הודיעו על השקעה של הרבה מאוד כסף כדי לעמוד בדדליין של 2030, אז פתאום דחייה שלו תשים אותן במצב לא נוח. בנוסף, יש השקעות בבריטניה בגלל המדיניות הזו, והחשש הוא שהן ייעצרו אם ייראה שהממשלה הבריטית לא רצינית לגביה. בקיצור, גם ההתעקשות הזו היא לא בגלל שחשוב לסונאק להיות ירוק כמו שיש כאן איזשהו אינטרס לטווח הקצר.
נפט וגז
העניין הנוסף עובר מתחום הרכב לתחום האנרגיה. רישי סונאק הכריז על מתן יותר ממאה רישיונות לחיפוש וקידוח נפט וגז בים הצפוני. לא פרויקט לאנרגיות מתחדשות, לא עוד רישיונות לתחנות כוח גרעיניות, אלא דלקי מאובנים. עכשיו, בהחלט ניתן לומר שיש צורך בהם כרגע, עד שנגיע לנקודה בה אנרגיות ירוקות יספקו את כל הצרכים, אבל לא צריך להעמיד פנים שזו מדיניות ירוקה. אבל סונאק הסביר שהמדיניות לא חורגת מהקו הירוק של הממשלה. למה? כי לדבריו, גם בעולם של אפס פליטות פחמן עדיין יהיה צורך בדלקי מאובנים, ויותר ירוק להביא אותם מהבית מאשר לייבא אותם מנורווגיה. זה לא טיעון לגמרי חסר היגיון, רק שבריטניה גם ככה מייצאת הרבה מאוד דלקי מאובנים, אמנם לרוב לא כמו שהיא מייבאת אבל עדיין. אם כך, קיימת האפשרות שפשוט הרבה יותר דלקי מאובנים ייוצאו החוצה, ואז מה בדיוק הושג?
Labour’s energy policy might as well have been written by Just Stop Oil.
They’re even funded by the same person.
And their policies would threaten both our energy security and jobs here in the UK.
Today I took action to stop that from happening pic.twitter.com/lr6CCAjYby
— Rishi Sunak (@RishiSunak) July 31, 2023
בנוסף, צריך לציין, הממשלה הודיעה שהיא תתמוך בפרויקט ללכידת פחמן בים של סקוטלנד. הרעיון הוא ללכוד את פליטות הפחמן הדו-חמצני שהאנושות מייצרת ולאחסן אותן – לעתים במרבצי נפט וגז טבעי ישנים במעמקי הים – כך שלא יגיעו לאטמוספירה ולא יוסיפו לאפקט החממה. אחרי הרבה מאוד דם רע לגבי הפרויקט של סקוטלנד, נראה שכעת סונאק לפחות נחוש להראות שהנה מנסים גם לקדם מדיניות ירוקה.
תגובות
כפי שאפשר לצפות, הרבה מאוד לא התלהבו מהרעיון. לדוגמה, חבר הפרלמנט השמרני כריס סקידמור, שטען שהצעד הזה יציב את השמרנים “בצד הלא נכון של המצביעים המודרניים”. מייק צ’יילדס מאגודת ידידי כדור הארץ הזהיר שמעבר לכל הבעייתיות הסביבתית שבדבר, הדלקים האלו ימצאו את עצמם בשווקים הבינלאומיים ולא בשוק האנרגיה הבריטי. באוקספם, ארגון בינלאומי שמאגד תחתיו ארגוני צדקה רבים שנלחמים בעוני ובבעיות נוספות, הזהירו שההחלטה הזו תפגע בכל המחויבויות הירוקות של בריטניה, ושהדגש צריך להיות על מעבר לאנרגיות ירוקות.
היו גם מי שהלכו על יותר מגינויים. מספר פעילי גרינפיס הגיעו לביתו הפרטי של סונאק, עלו על הגג וכיסו את המבנה הגדול בבדי ענק בצבע שחור. לכך נוספו עוד שלטים כמו “רישי סונאק – רווחי נפט או העתיד שלנו?”. הדבר לא נעשה ברשות או באיזשהו תיאום עם הרשויות, ובהתאם חמישה פעילי גרינפיס נעצרו בחשד להסגת גבול (ומאז שוחררו בתנאים מגבילים). לא רק השמרנים גינו את הפעולה הזו, אלא גם הלייבור (לא שזה הפריע לשרת הפנים סואלה ברוורמן להאשים את ראש הלייבור קיר סטארמר שהוא נותן לגיטימציה לפעולות כאלה). הדבר אפילו הביא היום (ו’) את שרת הסביבה תריז קופי להורות על ניתוק הקשרים של המשרד עם גרינפיס, מה שעלול להתגלות כצעד נמהר.
השרים כמובן הגנו על המדיניות, שוב בטיעון שזה הרבה יותר ירוק לקדוח בבית מאשר לייבא מחו”ל. אוליבר דאודן, שר הקבינט וסגן ראש הממשלה, אמר שיש צורך בדלקי מאובנים גם בעתיד, ולכן האפשרות היא או הנפקת רישיונות או החלטה שלא משקיעים יותר באפיק הזה.
לסיכום
אם לעשות מחווה להנרי קיסינג’ר, אז לבריטניה אין מדיניות סביבתית – יש רק מדיניות פנים. השאלה היא לא מה נכון לבריטניה, אלא מה נכון כדי להביא קולות. בטווח הקצר למדיניות ירוקה יש מחיר בכל הקשור לנוחות ואיכות החיים שלנו. מצד שני, הנה משהו שהולך לפגוע באיכות החיים שלנו הרבה יותר: משבר האקלים. נכון, הפגיעה הממשית תגיע בעוד שנים, ולא בטוח שהיא שווה הימנעות מתשלום של 12.5 ליש”ט ליום נהיגה במכונית מזהמת (אם כי, למען ההגינות, ה-ULEZ נועד יותר למנוע את זיהום האוויר שאנו נושמים ופחות לצמצם פליטות פחמן). אבל הבחירות הבאות הן בעוד שנה וחצי לכל היותר, לפני שכל התחזיות יתממשו במלואן.
לא כל צעד ירוק הוא ישים, וצריך לדבר על כך. לא כל שכונה מתאימה להיות דלילת תנועה ואם ה-ULEZ נשאר רק ברמת הקנס אז זו בעיקר מדיניות נגד מי שלא יכולים להרשות לעצמם להחליף לרכב שאינו מזהם (ולכן טוב שסאדיק קאן הודיע על סיוע כספי למי שרכבם לא עומד בקריטריונים). מדיניות ירוקה דורשת גם תשתית מתאימה, ואין שום בעיה בדיון האם פתרון ירוק כזה או אחר הוא טוב ואפשרי. הבעיה בממשלה הבריטית היא חוסר המוכנות להתמודד עם המחיר שיש לשלם בטווח הקצר על המדיניות הירוקה, ולכן מעדיפה סיסמאות כמו “אני בצד של הנהגים” או “זה ירוק יותר לקדוח כאן”, שאין מאחוריהן שום דיון רציני אלא בעיקר רצון לנשוא חן בעיניי המצביעים. מנהיגות של ממש אין כאן.