פוסט טרנס-אטלנטי משותף לבלוגים “יס מיניסטר” ו”מר דמבין הולך לוושינגטון“: בשבוע שעבר הנשיא האמריקאי ג’ו ביידן הגיע לביקור נשיאותי בן ארבעה ימים באי האירי. הסיבה הרשמית היא ציון 25 שנה לחתימת הסכם יום שישי הטוב, שנתן לביקור גם זווית בריטית. בפועל, ביידן העדיף להעביר את רוב רובו של הביקור ברפובליקה, שמגדירה את המורשת עליה גדל | צילום: סיימון ווקר, דאונינג 10
בשבוע שעבר נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן הגיע לאי האירי לביקור מדיני בן ארבעה ימים. הביקור החל בנחיתה בבלפסט, בירת הצפון, שהיא חלק מהממלכה המאוחדת. הסיבה הרשמית: ציון 25 שנה לחתימת הסכם יום שישי הטוב, שסיים את תקופת הטרור בצפון אירלנד (הידועה גם בכינוי האנדרסטייטמנט הבריטי שניתן לה, “הצרות”), בין השאר בסיוע ובעידוד נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון. הסיבה הלא רשמית: עוד קצת אוויר במפרשים. אבל עוד נגיע לזה.
קצת רקע
הסכם יום שישי הטוב היום, יש להודות, קצת מקרטע: שני נדבכים חשובים בהסכם הם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד לרפובליקה – דבר שהתאפשר הודות לחברותן של בריטניה ואירלנד, בעת חתימת ההסכם, באיחוד האירופי – והקמת מוסדות פוליטיים לצפון אירלנד בדמות אסיפה מחוקקת וממשלה, שבנויות על הקמת קואליציה של הגוש היוניוניסטי (תומכי השארת צפון אירלנד בממלכה המאוחדת, רובם פרוטסטנטים) ביחד עם הגוש הלאומני (תומכי איחוד האי האירי תחת דגל אחד – זה של הרפובליקה העצמאית, שרובם קתולים).
כל זה היה טוב ויפה ב-1998, אבל ב-2016 בריטניה הצביעה כזכור בעד יציאה מהאיחוד האירופי, מה שכאמור אפשר את הגבול הפתוח מלכתחילה. הדבר הצריך את בריטניה והאיחוד לחשוב על הסדר כלשהו שיאפשר לשמור על הגבול פתוח ותוך כדי לשמור על האינטרסים של האיחוד ובריטניה, שהפכו לשני שווקים נפרדים. הפתרון שנמצא ב-2019, עליו חתום ראש הממשלה לשעבר בוריס ג’ונסון, היה פרוטוקול צפון אירלנד, שהכפיף חלקית את צפון אירלנד לתקנות האיחוד האירופי וקבע גבול פנימי בין האי הבריטי לצפון אירלנד, כך שכל סחורה שעשתה את דרכה מהראשון לאחרון נאלצה לעבור מכס.

הדבר יצר קשיים עבור צפון אירלנד, ובסופו של דבר בפברואר 2022 ה-DUP (התומכת העיקרית של הברקזיט בצפון אירלנד, חבל שבכללותו התנגד למהלך), המפלגה היוניוניסטית העיקרית, יצאה מהקואליציה בצפון אירלנד, בטענה שהפרוטוקול פוגע במעמדה של צפון אירלנד כחברה שוות מעמד בממלכה. בגלל ההכרח בקואליציה של יוניוניסטים ולאומנים, פירוש הדבר היה פירוק הממשלה ושיתוק האסיפה. גם אחרי הבחירות לאסיפה שנערכו במאי אותה שנה, ה-DUP סירבה להיכנס לקואליציה ובכך השאירה את צפון אירלנד משותקת. בפברואר 2023 ראש הממשלה החדש רישי סונאק הגיע עם האיחוד למתווה וינדזור, שהוריד דרמטית את שיעור הסחורות שיגיעו מהאי הבריטי שיצטרכו לעבור במכס ואת מספר תקנות האיחוד האירופי שצפון אירלנד תישאר כפופה להן. ובכל זאת, ה-DUP ממשיכה בסירובה בטענה שדרישותיה לא נענו, וצפון אירלנד נשארת משותקת, מה שמאיים על יציבות הסכם יום שישי הטוב (כולל העלאת הכוננות מטרור באזור ממש לאחרונה).
בצפון אירלנד
על רקע זה הגיע ביידן לביקור, במסגרתו הגדיר את שמירת השלום באזור כעדיפות העליונה שלו. התקשורת הבריטית לא יכלה שלא לשים לב שמתוך ביקור של ארבעה ימים באי האירי, הוא הקדיש זמן קצר מאוד לשהות בצפון אירלנד (“כ-15 שעות, ובכחצי מתוכן הוא יהיה במיטה”, כפי שניסח זאת הפרשן הפוליטי של ה-BBC, כריס מייסון). הדבר, כך סברו שם, קרה שכן בהיעדר מוסדות פוליטיים מתפקדים בצפון אירלנד אין טעם בביקור ארוך יותר. אבל גם מטעם אחר, עליו נרחיב בהמשך.
ביידן פגש בבלפסט את ראש הממשלה רישי סונאק. אופי הפגישה היה רחוק ממה שהיה אפשר לצפות מפגישה בין שני מנהיגי מדינות הטוענות ל”יחסים מיוחדים“, ולמעשה הייתה פגישה לקפה ועוגיות. כלומר, בערך. לפי המבקרים הפגישה הייתה כה קצרה שלא היה זמן להגיש את העוגיות. האמריקאים כינו את הפגישה הזו “בי-לאטה” (במקום בי-לטרלית). הדבר היווה אכזבה של ממש עבור הבריטים, כיוון שפגישה כזו לא אפשרה דיון בהסכם סחר בין בריטניה לארצות הברית, הגביע הקדוש של הממשלה הברקזיטרית. נושא השיחה הוקדש כמעט כולו לצפון אירלנד, ולפוטנציאל שיש להחזרת המוסדות הפוליטיים לתפקוד מלא.

כפי שאפשר להבין, סונאק היה בעיקר בגדר פגישת נימוסים, והעניין הגדול של אותו יום היה צפון אירלנד. ביידן פגש את מנהיגי המפלגות של צפון אירלנד וגם נאם באוניברסיטת אלסטר. בנאום ביידן הדגיש את שורשיו, אבל עוד יותר את חשיבות השלום שהושג בצפון אירלנד ואת הצורך להחזיר את המוסדות שמאפשרים אותו לתפקוד מלא.
לאחר הנאום של ביידן, שני הצדדים בוויכוח, היוניוניסטים והלאומנים, ניסו להראות שהנשיא בכלל לקח את הצד שלהם. ג’פרי דונלדסון, ראש ה-DUP, היה מרוצה מכך שהנשיא היה יותר “הוגן” בנאום הזה מאשר בנאומי עבר שכן הפעם הזכיר גם את שורשיו הבריטיים (לרוב הוא מזכיר רק את שורשיו האיריים), עניין חשוב כשלעצמו לאחר שחברי מפלגה אחרים טענו שביידן הוא “אנטי-בריטי”. מישל אוניל, ראשת שין פיין בצפון אירלנד (המפלגה הלאומנית הגדולה בצפון אירלנד, ומי שהייתה מקושרת לטרור של ה-IRA בתקופת הצרות) הזכירה שביידן ביקש לגרום למוסדות הפוליטיים לחזור לעבוד לטובת שמירת השלום ותושבי צפון אירלנד.
למרות הניסיון לסחוט את החיובי מהנאום, דונלדסון הדגיש שביקור ביידן, וההבטחות שלו לשגשוג כלכלי, לא ישנו את התמונה לגבי התנהלות ה-DUP. בשביל שהמפלגה תחזור לקואליציה, ממשלת בריטניה היא זו שתצטרך לעבוד, ולעשות יותר כדי שצפון אירלנד תהיה חלק שווה בתוך הממלכה המאוחדת. זו שאלה כמה ה-DUP תתעקש על זה, כיוון שיש פילוג בתוך המפלגה על השאלה הזו, בין הפרגמטיסטים לדוגמטיים. כרגע דונלדסון הולך עם הדוגמטיים, אבל יש מי שמאמינים שזה עשוי להשתנות.
ממשיכים לרפובליקה
החלק הארי של ביקור ביידן באי הוקדש, כאמור, לרפובליקה. ולא בכדי: כיאה לאמריקאי קתולי ממוצא אירי, שמתגאה מאוד במורשת המשפחתית שלו, ביידן טרח להקדיש זמן רב לסיור במחוזות מהם הגיעה משפחתו, פגישות עם הקהל, שיחות על ערכים משותפים ועוד. מה הפלא? הרי בהופעותיו זכה הנשיא לאהדה כמותה לא חווה בארה״ב מאז נבחר על חשבון טראמפ לפני יותר משנתיים. הוא עלה לנאום עם מוזיקת רקע שהזכירה מתאבק ב-WWE (אחד השירים שליוו אותו: Shipping up to Boston של ה-Dropkick Murhpy’s החוגגת בעצמה את המורשת האירית, שהיה גם שיר הנושא של הסרט “השתולים” שכל כולו מורשת אירלנד), דיבר בהתלהבות ושמחה מופגנת, שיבח את החברות המדינית ואת הקשר האישי שלו ושל האירים, והקהל בתגובה יצא מגדרו.
ביידן השתמש בנסיעה זו, לדברי אדם קנצ’רין מפוליטיקו, כ”אשרור ליחסים הקרובים של ארצות הברית ואירלנד, אבל גם ליחסיו הקרובים עם האי שבו הוא רואה כמעצב אישיותו. האירים, מצדם”, כותב קנצ’רין, “אשררו אותו בדרכם: גילו לא נתפס כסימן לזקנה אלא לחוכמה, שגיאות הדיבור – לא כסימן לרעד ואובדן ביטחון אלא חלק מקסם אישי מסוים”. לפי פאט לייהי מהאייריש טיימס, אפשר שפשר הטיול האירי של ג’ו לא היה אלא כדי לאותת שכל אותם דברים שעשו אותו לפוליטיקאי של העם, everyday Joe שכזה, הם שוב במרכז הבמה: לא המדיניות, אלא החיבור. לא הנאומים, אלא המוזיקה שמשרה מצב רוח עממי, נינוח, כן. יש אפילו מי שראו בכך איתות לקמפיין הבחירות המסתמן של הנשיא, שבחצי-פליטת פה בשבוע שעבר הודה שהתכנית היא לרוץ שוב. בנאומו בפני הפרלמנט האירי, ציינו קייטי רוג’רס ומייקל שיר מהניו יורק טיימס, חזר ביידן על הערכים המשותפים, בעיניו, של המדינות: “חופש, שוויון, כבוד, משפחה, אומץ”. קמפיין?

דבר-מה נוסף שאירע במהלך הביקור היה עלייה לרגל של ביידן לאתר נוצרי מוכר באי – בזיליקת נוק שריין. שם, במקרה (ככל שידוע לנו) פגש גם את הכומר שהיה זה שהקריא לבנו הגוסס (דאז) בו את תפילתו האחרונה (last rites) לפני שמת מסרטן. המפגש, לפי הדיווחים, ריגש את הנשיא עד כדי דמעות, והצטרף למסע קצר אך משמעותי, משמח ומלא אהדה ומשפחתיות שנגמר בכמעט-שאלה: “למה שמישהו ירצה לעזוב?”