פוסט אורח: המלכה אליזבת’ השנייה הלכה לעולמה ופינתה דרך ליורש: המלך צ’רלס השלישי. אבל איזה מלך הולך להיות צ’רלס? עודד פוירשטיין ינסה להשיב. כנסיך ויילס, צ’רלס נטה למעורבות בפוליטיקה, אבל כמלך כנראה יידרש לזנוח את המנהג הזה. המקום שלו יהיו בעיצוב המרחב הסימבולי, כפי שנוכחותה של אמו עיצבה את העידן של אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא יוכל לנסות להפוך לסמל של מלחמה במשבר האקלים או כ”מלך הברקזיט”, וייתכן שלבסוף יישכח בתהום הנשייה. דבר אחד בטוח: הוא יצטרך לעבוד קשה כדי לצאת מצלה של קודמתו בתפקיד | צילום: אנאבל מולר, בית הלורדים (בימים שצ’רלס עוד היה נסיך)

ב-2014 עלה לראשונה על במת תאטרון אלמיידה שבלונדון המחזה “צ’רלס השלישי” מאת מייק ברטלט. במחזה, מלך בריטניה הטרי – שהיה אז במציאות עדיין יורש העצר – דומיין כמין דמות שייקספירית טרגית. אדם שנחישותו להטביע את חותמו על ההיסטוריה ולצקת תוכן של ממש לתוך התפקיד הסמלי שירש מאמו מובילה בסופו של דבר להדחתו ולהמלכת בנו תחתיו. לכל אורך המחזה, צ’רלס ובניו רדופים על ידי רוחה של הנסיכה דיאנה במין תזכורת עגומה לרגע השפל ביותר בתולדות בית המלוכה ואזהרה מהיום שבו יסור חינו של בית המלוכה מעיני העם הבריטי.

סביר להניח שצ’רלס האמיתי, שירש עכשיו את הכס מאמו המנוחה, לא יתמודד עם בעיות דומות. דמותו של המלך הטרי אף פעם לא הייתה פופולרית במיוחד בקרב נתיניו, ולא רק בשל הבגידות והגירושים המתוקשרים מדיאנה. בעשרים השנה האחרונות, נפוצו שוב ושוב שמועות על נטייתו להתערב בפוליטיקה הבריטית בדרכים כאלו ואחרות למרות מעמדו הניטרלי רשמית של בית המלוכה. הטענות ש”הפציץ” חברי פרלמנט באינספור מזכרים בהם “הציע” להם שלל הצעות לגבי חוקים ותקנות העלו את החשש שיהפוך למלך אקטיבי יותר מקודמיו הסמליים, ושהסקנדל הפוליטי הבא רק מאיים לפרוץ.

אמנם מה שמותר לנסיך ויילס לאו דווקא מותר למלך הממלכה המאוחדת. בתור יורש העצר, צ’רלס נדרש למלא את חובותיו בממלכתיות הנדרשת אך היה לו גם מרחב תמרון מסוים להביע את דעותיו. כעת, בתור מונרך – ואלא אם ינקוט בצעדים דרסטיים – צעדיו מוגבלים עוד יותר. למרות החששות, סביר להניח שצ’רלס השלישי יישאר שליט סמלי כמו אמו, ויבלה את שארית ימיו במתן נאומי חג מולד ופתיחת פרלמנט, פגישות דיפלומטיות מנומסות ונטולות חשיבות של ממש עם שועי עולם וטקסי השקה של יוזמות כאלה ואחרות. “בריטניה של צ’רלס השלישי” לא תהיה שונה במהותה מהעשורים האחרונים של בריטניה של אליזבת’ השנייה.

חשיבות הסמלים

אולם, “סמלי” אינו דווקא “נטול השפעה”: למונרך הבריטי יש חשיבות רבה בעיצוב תפישות המרחב, הזמן, ההווה וההיסטוריה של האומה הבריטית מבפנים ומבחוץ. חישבו רגע על תקופת שלטונה של המלכה אליזבת’ השנייה – היא נפתחה בשנות החמישים של המאה העשרים ונגמרה בעשור השלישי של המילניום החדש. תקופה של שינוי חסר תקדים בכל תחומי החיים בעולם בכלל ובריטניה בפרט. כמה מהשינוי הזה אפשר לזקוף לזכותה של אליזבת’ השנייה? סביר להניח שמעט מאוד. ובכל זאת, שלטונה ארוך השנים העניק תחושת אחידות מסוימת.

בפועל, הפוליטיקה של “בריטניה של אליזבת’ השנייה” עוצבה על ידי ראשי ממשלה כמו צ’רצ’יל, ת’אצ’ר ובלייר. התרבות שלה הוגדרה על ידי להקות כמו הביטלס והספייס גירלז. המעמד הבינלאומי שלה השתנה בעקבות אירועים מחוץ לגבולותיה, ממשבר סואץ ועד פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל זו הייתה הנוכחות המתמדת של המלכה – ברדיו, בהשקות, על פני שטרות הפאונד – שהעניקה להכל תחושה של המשכיות. תחושה שמדובר בתקופה אחת של שינוי מתמיד שבכל זאת יושב תחת מטרייה אחת גדולה: מטריית העידן האליזבת’ני השני.

המלכה אליזבת' השנייה - צ'רלס השלישי
עידן סימבולי. המלכה אליזבת’ השנייה (צילום: ממשלת סקוטלנד)

התחושה הזו תרמה במידת מה ליציבותה היחסית של המונרכיה הבריטית במהלך כמה מהאירועים הסוערים ביותר שעברו על בריטניה. טקס ההכתרה של המלכה הצעירה ב-1953 עורר תקווה בקרב הבריטים העייפים והחבוטים ממלחמת העולם השנייה, וסייע להציג את תהליך הדה-קולוניזציה של העשורים הבאים כהתנערות עצובה אך בלתי נמנעת מהאימפריה הישנה. דמותה האימהית של המלכה הבוגרת חיזקה את התדמית הפילנתרופית של בית המלוכה הבריטי ודאגתו לנתינים גם בשעה שת’אצ’ר פירקה לגורמים את מדינת הרווחה. וכשהמלכה המבוגרת שוחחה עם נתיניה דרך זום, היא הוכיחה שגם כלב זקן יכול ללמוד טריקים חדשים, ובריטניה עתידה עוד לשנות את פניה.

ההזדמנויות והאתגרים של צ’רלס השלישי

עכשיו המלכה מתה, והדיון במורשתה יהפוך להיות מלאכתם של עיתונאים והיסטוריונים. האתגר שעומד בפני המלך צ’רלס לא בהכרח נמדד ביכולתו להתערב בענייני הפרלמנט או להתחמק מדפי הצהובונים הבריטיים. במקום, מלאכתו נמצאת במרחב הסימבולי. ביכולתו להגדיר את המשמעות של “בריטניה של צ’רלס השלישי”. ניתן לראות את הנאום הראשון שנשא כמלך כצעד ראשון לכיוון הזה, ודרך להזכיר לנתיניו שמאחורי הבדיחות על נעבעכיות והסקנדלים סביב גרושתו עומד אדם שעוצב מאז היום שבו נולד על מנת לשמש בתפקיד שניתן לו בגיל מבוגר. מי שאולי היה יורש עצר בעייתי – אבל מסוגל להיות מלך ראוי.

גם המרחב הזה לא חף מאתגרים. הסכסוך המתוקשר של בנו הצעיר הארי ואשתו מייגן מרקל עם שאר בית המלוכה והסיבוכים השונים של אחיו הנסיך אנדרו בענייני אי הפדופילים של ג’פרי אפסטין הזכירו לווינדזורים את החשיבות של התחמקות מאור הזרקורים. הפופולריות הגדולה של יורש העצר ויליאם גם היא עשויה להיות בעוכריו של צ’רלס, שנמצא במרחק של טעות אחת מלהיתפש כשריד של העולם הישן, ומהמורה בדרכו של השליט שעוד לא דבק בו פגם. וזה עוד מבלי להזכיר את הבעיות האמיתיות של בריטניה עצמה – השלכות הברקזיט על המדינה, סוגיית העצמאות הסקוטית ומעמדה הבינלאומי הרעוע של בריטניה.

כל האתגרים הללו יכולים להפוך ליתרונות, אם צ’רלס ישחק את הקלפים שלו נכון. המלך נודע כתומך נלהב של יוזמות קיימות אקולוגית ופעיל למען המאבק בשינוי האקלים, ואולי יצליח למנף את כוחותיו המוגבלים להטות את בריטניה להפוך למובילה בתחומים אלו. בריטניה טרם קצרה את הפירות המובטחים של היציאה מהאיחוד האירופי, אבל צ’רלס יוכל לסמן עצמו כ“מלך הברקזיט” שראשית כהונתו סימנה נקודת מפנה, ומאמציו בחזית הדיפלומטית חיברו מחדש את בריטניה לשאר העולם. בהקשר הזה, ראשת הממשלה הטרייה ליז טראס עוד עשויה לראות בו אחד מבעלי הברית החשובים ביותר שלה במאמציה לשנות את פניה של הממלכה המאוחדת.

לעבוד בצל האם

ימים יגידו איך נזכור את בריטניה של צ’רלס השלישי, ואם ייאלץ לחיות בצלה של אימו גם לאחר מותה. עצם העובדה שהדיון בעתידו של המלך הטרי כולל אינספור אזכורים לקודמתו בתפקיד בהחלט מדגים כמה עבודה עוד יש לצ’רלס. במקרה הטוב. אם ישכיל ליישם את תוכניותיו לצמצם את מספר בני המלוכה הפעילים, צ’רלס יוכל למקם את עצמו כמלך רפורמטור. מי שישב למשך עשורים והביט מהצד על מערכת שפחדה להשתנות, ניתח כל פגם ופגם וכעת מסוגל להצעיד אותה לעתיד טוב יותר בצורה שקודמתו בתפקיד לא הייתה מסוגלת לעשות.

במקרה שכזה, כדאי שצ’רלס יזדרז: גם אם יירש את אריכות ימיהם של שני הוריו, צפויים לו “רק” שני עשורים בתפקיד, לכל היותר. יכול להיות שזה מספיק – סבא ג’ורג’ השישי וסבא-רבא ג’ורג’ החמישי שלטו למשך תקופות דומות וזכורים בחיבה, אם כי השניים קנו את אהדת הציבור “בזכות” שתי מלחמות העולם. סביר להניח שתהילה שכזו לא קורצת לצ’רלס, אך אם לא ימצא דרך טובה לחדד את דמותו הציבורית ולהגדיר את תקופתו, אולי עוד ימצא עצמו עומד לצד סבא-רבא-רבא אדוארד השביעי – מלך שזכה בתפקיד בגיל מאוחר ושתקופתו זכורה בעיקר כמין הערת שוליים בסוף תקופת שלטונה של אמו החשובה ומאריכת השנים.

עודד פוירשטיין הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה ע”ש צבי יעבץ באוניברסיטת תל-אביב ומגיש בפודקאסט של היסטוריה גדולה, בקטנה
הפוסט נכתב בסיועה של בשמת כסלו, סטודנטית לתואר שני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *