מלחמת חילופים

התותחים רועמים, ההדחות שותקות? תומכיו של בוריס ג’ונסון משתמשים במלחמה באוקראינה כדי לדחות את הקריאות להדחתו של ג’ונסון על רקע פרשת המסיבות. אבל האם זו תהיה הדחה חסרת תקדים? לכבוד השאלה הזו, פוסט היסטורי על ראשי ממשלה שהוחלפו בזמן מלחמות במאות העשרים וה-21: ממלחמת העולם הראשונה, דרך מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת המפרץ ועד המלחמה בטרור. בואו לראות עד כמה באמת בריטניה מוטרדת מחילופי שלטון בעתות מלחמה | בתמונה: מהקרב על הסום (צילום: ג’ון ווריק ברוק)

אחד הטיעונים של תומכיו של בוריס ג’ונסון, כשזה מגיע לשאלה למה לא להחליף אותו למרות שעבר על החוקים שהוא עצמו קבע, היא שיש כעת מלחמה באוקראינה וזו לא העת להחליף מנהיגות. מתנגדיו של ג’ונסון טוענים שזה לא טיעון, כיוון שכבר יש הרבה מאוד תקדימים לראשי ממשלה שהתחלפו בזמן מלחמות, כולל בזמן מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. לא יודע מה לגביכם, אבל מבחינתי זה תירוץ לא רע בכלל לפוסט היסטורי על כמה מקרים בהם ראשי ממשלה התחלפו כשהייתה מלחמה שם בחוץ.

איך בעצם נבחרו המלחמות? עקרונית, תומכי ג’ונסון הרחיבו את העיקרון למלחמה שפשוט משתוללת קרוב לבית, אולי כזו שבריטניה מסייעת בה לאחד הצדדים. אבל זה קצת מעורפל. לכן, במקרים האלו החלטתי להביא רק מקרים בהם בריטניה הייתה מעורבת באופן צבאי, כלומר שחיילים בריטים נשלחו למקום כלשהו כחלק מהקונפליקט. בנוסף, בגלל שהרשימה באמת ארוכה ומתישהו צריך להפסיק, החלטתי לקחת רק את המקרים מהמאות העשרים וה-21. לכן, מקרים כמו מלחמת קרים לא נכנסו, אבל אין בכך כדי להגיד שלא מדובר בדוגמאות מעניינות. כמובן, העיסוק כאן הוא לא בהיסטוריה הצבאית, אלא הפוליטית.

לגבי מקורות, באופן כללי קישרתי כאן למקורות מידע מסוימים שיכולים להיות לעזר למעוניינים להעמיק, אבל מעבר לכך נעשה גם שימוש בספרים Divided Kingdom מאת פאט ת’יין, “מלחמת העולם השנייה” של אנטוני ביוור, Britain since 1945 מאת דייוויד צ’יילדס ו-Britain under Thatcher מאת אנת’וני סלדון ודניאל קולינגס.

1916: לויד ג’ורג’ מחליף את אסקווית’ במלחמת העולם הראשונה

ב-1914 ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי התחילה פעולת שרשרת שהביאה לבסוף לפרוץ המלחמה הגדולה, שלימים נודעה כמלחמת העולם הראשונה. ההתנקשות הייתה כמובן רק הטריגר והיו ענייני עומק רציניים בהרבה מתחת לפני השטח, אבל זה לדיון אחר. ראש הממשלה אז היה הרברט הנרי אסקווית’ מהמפלגה הליברלית. לאחר פרוץ המלחמה הוא הקים ממשלת אחדות עם השמרנים והלייבור.

ב-1916 המצב היה נראה לא טוב: בבית, המרידה האירית, הידועה כמרידת חג הפסחא, פרצה בדבלין והביאה למשבר רציני. בחזית, בריטניה סבלה מאבדות רציניות בקרב על הסום. אלו גרמו לאי-נחת רצינית ולביקורת קשה בעיתונים נגד אסקווית’. שר הקבינט מוריס הנקי הציע להקים קבינט מלחמה מצומצם, שייקח חלק מהאחריות לניהול המלחמה מאסקווית’. בתחילה אסקווית’ קיבל את הרעיון, אך שינה את דעתו בהמשך.

שר המלחמה, דייוויד לויד ג’ורג’ (ליברלי גם הוא), הציב אולטימטום שיתפטר אם לא יוקם קבינט המלחמה הנ”ל. האיום הזה זכה לתמיכה של ראש המפלגה השמרנית, בונאר לוֺ. באופן כללי, השמרנים החלו לתקוף את אסקווית’ כאיש ה”נחכה ונראה”, שלא הציג שום כיוון ברור לגבי לאן המלחמה הזו אמורה ללכת. לויד ג’ורג’ היה האיש שלהם (הביקורת לא הייתה לגמרי הוגנת).

באופן כללי, הרמוניה לא הייתה בממשלת האחדות הזו, ותככים בין הליברלים לשמרנים עלו כל הזמן, בין השאר כי לא נראה שלאסקווית’ היה רצון גדול לחלוק בכוחו עם שותפיו לקואליציה. האולטימטום של לויד ג’ורג’ שבר את גב הגמל מבחינת אסקווית’, שהודיע שהוא מתפטר ושלא יישב בשום ממשלה אחרת. ללוֺ לא באמת היה סיכוי להרכיב ממשלה בלי תמיכת אסקווית’, כך שהאפשרות הזו ירדה מהפרק. מי שהצליח להקים ממשלה, כשהוא נהנה מתמיכת השמרנים, היה לויד ג’ורג’. הוא הציע לשמרנים הרבה יותר ממה שאסקווית’ היה מוכן לדון בו. אסקווית’ נשאר ראש המפלגה הליברלית, ובמובנים רבים שימש כגורם אופוזיציוני מול לויד ג’ורג’.

1940: צ’רצ’יל מחליף את צ’מברלין במלחמת העולם השנייה

זו כנראה הדוגמה המוכרת ביותר. ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין, במה שהתחיל את המלחמה באירופה (במזרח אסיה המלחמה החלה כמה שנים קודם לכן). בריטניה, אז בהנהגת נוויל צ’מברלין, הכריזה מלחמה על גרמניה. למרות שמה שבעיקר זכור לרע מצ’מברלין היה הסכם מינכן מ-1938, אבל לא זה היה מה שהפיל אותו.

לא, מה שהפיל את צ’מברלין בכלל היה עניין צבאי. באפריל 1940 גרמניה פלשה לנורווגיה ודנמרק. בריטניה ניסתה לסייע באמצעות הצי שלה, וכשלה בכך נחרצות. עיקר האחריות לכך הייתה של שר הימייה, אחד וינסטון צ’רצ’יל. אבל מי שהפילו עליו את האשמה היה צ’מברלין. השמרנים עשו את מה שהם יודעים לעשות יותר טוב מכל אחד אחר: שלפו את הסכינים נגד מנהיגם. ב-9 במאי התקיימה הצבעת אי-אמון בממשלה, ו-33 שמרנים הצביעו במסגרתה נגד צ’מברלין. בדיון עצמו נחרט נאומו של חבר הפרלמנט השמרני ליאו אמרי השמרני, שנחתם במילים: “בשם אלוהים, לך!” הממשלה שרדה את ההצבעה הזו, אך היה מדובר במכה רצינית. צ’מברלין בחן את האפשרות לממשלת אחדות עם הלייבור, אך שם הבהירו שממשלה כזו לא תקום תחת צ’מברלין. בצר לו, צ’מברלין התפטר.

לאחר ההתפטרות, היו שני אנשים שנראו כמועמדים המתאימים להחליף את צ’מברלין. הראשון היה שר הימייה צ’רצ’יל, שאזהרותיו מגרמניה הנאצית נראו כעת נבואיות, והשני היה שר החוץ לורד הליפקס. הליפקס היה המועמד המועדף על רבים, בפרלמנט וגם במשפחת המלוכה. אבל הליפקס ויתר. הסבר אחד הוא שכלורד, הליפקס לא היה יכול להיכנס לבית הנבחרים ולהנהיג משם את הפרלמנט. כמובן, הדבר היה ניתן לפתרון, כפי שהראה 23 שנים לאחר מכן אלק דאגלס-יום, שוויתר על מקומו בבית הלורדים. הסבר אחר הוא שהליפקס, מי שהיה שותף למדיניות של צ’מברלין, הבין שאין לו את הדרוש להוביל את בריטניה בשעה קשה זו. איך שלא יהיה, הדבר השאיר את צ’רצ’יל כמועמד יחיד, וב-10 במאי 1940 צ’רצ’יל זומן לארמון בקינגהאם כדי לקבל את המינוי מהמלך ג’ורג’ השישי. כך, כישלונו של צ’רצ’יל כשר הימייה הביא אותו לראשות הממשלה.

1945: אטלי מחליף את צ’רצ’יל במהלך מלחמת העולם השנייה

גרמניה הנאצית נפלה במאי 1945, אך הדבר סיים רק את המערכה באירופה. המערכה מול יפן הייתה צפויה להימשך עוד חודשים אחדים. בגלל מצב החירום שהיה באירופה כולה, לא נערכו לפרלמנט בחירות מאז 1935. צ’רצ’יל היה מעוניין להשאיר את ממשלת האחדות שהקים ב-1940 על כנה עד אשר יפן תוכרע. הוא כתב לראשי הלייבור והליברלים, קלמנט אטלי וארצ’יבל סינקלייר בהתאמה: “יוקל לי מאוד אם אתם וחבריכם תוכלו להמשיך איתנו עד שיושג ניצחון מוחלט על יפן”. צ’רצ’יל המשיך וכתב: “אם תחליטו לעמוד לצדנו, מאוחדים יחדיו, עד לכניעה יפנית הבה נדון באמצעים לבחון את דעת הקהל – לדוגמה, משאל עם – על השאלה האם בתנאים האלו יש להמשיך ולהאריך את חיי הפרלמנט”.

אטלי וסינקלייר התנגדו שניהם לרעיון של משאל עם. אטלי תיאר את משאל העם כ”זר למסורת שלנו” ושהיה בשימושם התדיר של פשיסטים ונאצים. סינקלייר תיאר את המשאל כ”פיתוח של פרקטיקה חוקתית שנשקל יותר מפעם אחת בעתות משברים פוליטיים, ונדחה מסיבות שלא ניתן להתעלם מהן בקלות ראש”. לאחר שצ’רצ’יל כשל לשכנע את השניים להימנע מבחירות בעת הזו, הבריטים הלכו לקלפיות לראשונה זה עשור ביולי 1945.

הבחירות התקיימו ב-5 ביולי, אך בגלל הצורך לחכות לקולות החיילים והצורך לדחות את הבחירות במספר מחוזות בחירה בגלל חג, התוצאות התקבלו רק ב-26 ביולי. ועידת פוטסדם, שהחלה ב-17 ביולי, הושעתה כדי לאפשר לראש הממשלה צ’רצ’יל, סגנו אטלי ושר החוץ אנת’וני אידן לחזור ללונדון ולשמוע את התוצאות. והתוצאות הביאו לכך שמי שחזר לוועידה כראש הממשלה היה אטלי. הלייבור, שציפתה להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט תלוי, מצאה שהיא קיבלה 393 מושבים מתוך 640 המושבים שהיו אז – רוב מובהק.

הסיבות לניצחון הלייבור ידועות יחסית: צ’רצ’יל אמנם היה גיבור מלחמה, אבל כשמרן במלוא מובן המילה הוא התנגד לרפורמות חברתיות, מה שנתפש בעיניי רבים כחיוני כדי לא לחזור לתנאים הכלכליים שהביאו לפרוץ המלחמה שרק נגמרה באירופה. מדינת הרווחה שהבטיח אטלי נראתה קורצת בהרבה. הדבר ניכר גם בקרב אנשי הצבא, שבמספרים גדולים הצביעו דווקא ללייבור.

1951: צ’רצ’יל מחליף את אטלי במהלך מלחמת קוריאה

ביוני 1950 כוחות צפון קוריאניים נכנסו לדרום קוריאה. ארצות הברית חשה צורך להגן על הדרום, ובגיבוי מהאו”ם שלחה כוחות צבא. כחלק מהגיבוי של האו”ם, גם חיילים בריטים נשלחו למלחמה. עד הסכמי שביתת הנשק ב-1953, כ-60 אלף חיילים בריטים ראו את קוריאה מקרוב ו-1,100 נהרגו.

קצת לפני הפלישה הצפון קוריאנית, בפברואר 1950, התקיימו בחירות לפרלמנט הבריטי. התוצאות היו מאכזבות למדי עבור מפלגת השלטון, הלייבור, שראתה את הרוב שלה מצטמצם לשישה חברי פרלמנט בלבד. הדבר נבע גם מציור מחדש של מחוזות הבחירה, שהיטיבו במיוחד עם השמרנים, אבל גם שנות הצנע שנדרשו כדי להשתקם ממלחמת העולם השנייה לא בדיוק היטיבו עם הלייבור בדעת הקהל.

הרוב הדחוק הזה הקשה מאוד על הממשלה. חברי פרלמנט שאושפזו הובאו לווסטמינסטר באמבולנסים כדי שיוכלו להצביע. המצב הזה הפך למביך ולבלתי נסבל, ולכן בסתיו 1951, יותר משנה לתוך מלחמת קוריאה, אטלי החליט ללכת לבחירות בזק, פחות משנתיים מאז הבחירות הקודמות. הבחירות התקיימו בסוף אוקטובר 1951.

השמרנים תקפו את הממשלה בארבעה מישורים עיקריים: יוקר המחיה (בלייבור טענו שהאינפלציה היא חלק ממגמה עולמית ושמדיניות הממשלה הקטינה את השפעתה בבית), מדיניות חוץ (לא ממש עזר כשהלייבור הזהירה שעם השמרנים בשלטון תפרוץ מלחמת עולם שלישית), השירותים החברתיים ותכניות ההלאמה ולבסוף הפילוג בתוך הלייבור. הממשלה אכן דשדשה בלא מעט מריבות פנימיות, והעובדה ששיאו האישי של אטלי כבר מזמן היה מאחוריו, היו מי שחשבו שאולי הגיע הזמן לפנות את הדרך. מלחמת קוריאה למעשה הוסיפה לבעיות הכלכליות שבריטניה (ואזורים נוספים במערב) חוותה.

התקווה של אטלי שהוא יצליח להביא יותר מצביעים לא הייתה בלתי מבוססת: הלייבור הצליחה להביא לקלפיות כמעט 14 מיליון מצביעים, יותר מבכל מערכת בחירות עד אז, ושיא שלא יישבר עד הבחירות של 1992 (ונעקף שוב ב-2019). אבל בגלל שיטת הבחירות, השמרנים הצליחו להשיג מושבים רבים יותר ולקבל רוב של 17 מושבים, למרות שקיבלו פחות קולות. וכך, וינסטון צ’רצ’יל נקרא בפעם השנייה אל המלך ג’ורג’ השישי כדי שיבקש ממנו להרכיב ממשלה.

1990: מייג’ור מחליף את ת’אצ’ר במהלך מלחמת המפרץ

נקפוץ קצת קדימה. ב-2 באוגוסט 1990 עיראק של סדאם חוסיין פלשה לכוויית. בדיוק באותו זמן ראשת הממשלה מרגרט ת’אצ’ר ביקרה את נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש האב. בוש היה הרבה יותר קריר כלפי ת’אצ’ר לעומת קודמו, רונלד רייגן, אבל המלחמה החזירה את היחסים בין שתי האומות דוברות האנגלית לפריחה. מעבר לכך שת’אצ’ר הצטרפה לבוש בגינוי הפלישה, היא גם שלחה את הבריגדה המשוריינת השביעית לקחת חלק במאמץ הבינלאומי נגד חוסיין.

אבל בבית היו עסוקים בדברים אחרים. התעקשותה על מס הגולגולת הלא פופולרי ויחסה אל הקהילה האירופית (ובמיוחד למנגנון שער החליפין, ה-ERM) גרמו לה לצרות בתוך הממשלה, כשעוד ועוד שרים נטשו אותה. על הרקע הזה התפטר ג’פרי האו, סגן ראש הממשלה ואחד מבעלי הברית הוותיקים של ת’אצ’ר. מילא זה, מספר ימים לאחר מכן הוא הסביר בפרלמנט את סיבות הפרישה בנאום ברוטלי. רבים ראו את הנאום הזה כהזמנה לאתגר את המנהיגות של ת’אצ’ר במפלגה, שאז נקבעה רק על-ידי חברי הפרלמנט.

מי שקיבל את ההזמנה היה מייקל הזלטיין, שמאז שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר ההגנה ב-1986 חיפש הזדמנות לנקום בבוסית לשעבר. ב-14 בנובמבר הוא הכריז על מועמדותו לראשות המפלגה, מה שבאותו זמן פתח במרוץ לראש. ב-20 בנובמבר נערכה ההצבעה בקרב חברי המפלגה הפרלמנטרית, והתוצאה הייתה 204-152 לת’אצ’ר. היא אמנם גברה על הזלטיין, אבל לא קיבלה מספיק קולות כך שחוקי המפלגה ימנעו מרוץ נוסף. ת’אצ’ר התכוונה להשתתף בסיבוב השני, אבל בכירי המפלגה גרמו לה להבין שהם חושבים שהגיע הזמן ללכת, למרות שהבטיחו להצביע עבורה.

ת’אצ’ר, בלית בררה, הודיעה על פרישה. לסיבוב השני הגיעו מול הזלטיין שר האוצר ג’ון מייג’ור ושר החוץ דאגלס הארד. מייג’ור זכה בהובלה, לא מספיק כדי לקבל ניצחון חד-משמעי, אבל בשלב הזה הזלטיין והארד פרשו. ב-28 בנובמבר 1990 מייג’ור נהיה לראש הממשלה הצעיר ביותר במאה ה-20 (עד שטוני בלייר ניצח אותו שבע שנים לאחר מכן). והחיילים הבריטים במפרץ? הם יחזרו הביתה ב-1991.

2007: בראון מחליף את בלייר במהלך המלחמה באפגניסטן ומלחמת עיראק

לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש הבן הכריז על “מלחמה בטרור”, שהחלה בפלישה לאפגניסטן. המלחמה זכתה לתמיכת האו”ם. גם בריטניה בראשות טוני בלייר העניקה את תמיכתה ושלחה חיילים לאפגניסטן. צבאות המערב התקפלו משם רק עשרים שנה לאחר מכן, ב-2021.

תמיכה פחות מובנת מאליה בלייר סיפק לבוש טרם הפלישה לעיראק ב-2003. השניים טענו שסדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדת המונים. העולם לא התרשם וטען שאין ראיות של ממש לכך. גם אזרחי בריטניה לא התרשמו, וב-16 בפברואר המשטרה דיווחה על 750 אלף מפגינים נגד פלישה לעיראק בלונדון לבדה. בפרלמנט ובממשלה נראו גם התנגדויות להצטרפות להרפתקה אמריקאית בעיראק, כולל התפטרויות. כשהממשלה הצליחה להעביר ברוב מוחץ תמיכה במלחמה, סופר שהרבה מאוד חברי פרלמנט נאלצו לשתות אלכוהול כדי להתמודד עם מצפונם כשהצביעו בעד מדיניות הממשלה. אבל כל אלו לא הועילו, וב-19 במרץ 260 אלף חיילים אמריקאים ועוד 45 אלף חיילים בריטים נכנסו לעיראק. משטר חוסיין הופל והחיילים הבריטיים נשארו שם עד 2011, אבל ראיות לנשק ממנו הזהירו בלייר ובוש לא נמצאו. לא נעים.

מספיק לא נעים כדי לפגוע מאוד במפלגת הלייבור. בבחירות 2005 היא הצליחה לשמור על עצמה כמפלגת השלטון, אבל זכתה לאחד משיעורי הקול הפופולרי הנמוכים ביותר שמפלגת שלטון זכתה להם. לאחר הבחירות אי הנחת משלטונו של בלייר גדלה, גם על רקע המלחמה וגם על רקע ענייני פנים. בנובמבר 2005 הממשלה זכתה לתבוסה רצינית בפרלמנט בהצבעה על חוק שנועד להאריך מעצרים מנהליים לחשודים בטרור. הדבר הביא ללחץ על בלייר להכריז על תאריך פרישה (הוא אמר ב-2004 שלא ירוץ לכהונה רביעית). לאחר סדרת התפטרויות של שרים זוטרים, בלייר הכריז בספטמבר 2006 שיסיים את כהונתו בתוך שנה. בפועל, זה קרה מוקדם יותר: לאחר שבמאי 2007 הלייבור הודחה מהשלטון בסקוטלנד לטובת ה-SNP וחטפה קשות בבחירות המקומיות באנגליה, בלייר הודיע שיסיים את כהונתו בחודש לאחר מכן. ב-27 ביוני, לאחר שלא עמדו מולו מתחרים, שר האוצר גורדון בראון נכנס לדאונינג 10.

2010, 2016 ו-2019: עוד שלושה חילופים

כאמור, בריטניה יצאה מעיראק רק ב-2011 ומאפגניסטן רק ב-2021. מאז היו עוד כמה חילופים. ב-2010 נערכו בחירות, בהן נוצר פרלמנט תלוי, כשהלייבור איבדה את בכורתה כמפלגה הגדולה ביותר, ובמקומה הוקמה ממשלת קואליציה בראשות דייוויד קמרון, של השמרנים והליברל-דמוקרטים. הלייבור כנראה הפסידה בגלל השפעות המשבר של 2008, אבל בסשן האחרון של שאלות לראש הממשלה שנערך לפני הבחירות, קמרון בחר לשאול על אחריות הממשלה לכשלים שהביאו למותם של שני חיילים בריטים באפגניסטן שבוע קודם לכן.

ב-2016, אחרי שהכוחות יצאו מעיראק אבל עדיין נכחו באפגניסטן, נערך משאל עם על שאלת הברקזיט. לאחר שיותר ממחצית מהמצביעים תמכו בברקזיט, קמרון הרימיינר הודיע על התפטרותו. בשלב הזה ההצבעה לראשות המפלגה לא הייתה רק של חברי הפרלמנט, ובשלבה הסופי נעשתה בקרב כל מתפקדי המפלגה. לשלב הסופי הגיעו ת’רזה מיי ואנדריאה לדסם, אך המתפקדים לא הספיקו להצביע לאחר שהערה של לדסם שהייתה בה ביקורת על בחירתה של מיי לא להביא ילדים, היא נאלצה לפרוש ומיי קיבלה אוטומטית את הירושה. לאחר שהיא כשלה להעביר בפרלמנט את הסכם היציאה מהאיחוד האירופי אליו הגיעה, היא הודיעה על התפטרותה במאי 2019. חודשיים לאחר מכן החליף אותה בוריס ג’ונסון. שנתיים לאחר מכן, הכוחות הבריטיים יצאו מאפגניסטן, יחד עם כל הכוחות המערביים שם.

מה ההבדל?

האם ישנם הבדלים בין המקרים הללו, ומוקדמים יותר, לבין המקרה של בוריס ג’ונסון? כן. קודם כל, בריטניה לא מעורבת צבאית במלחמה. אמת, יש מלחמה באירופה, ובריטניה לוקחת בה צד באופן מובהק, אבל היא לא נלחמת בעצמה. אלא אם כן המפלגה השמרנית טוענת ששאר חבריה הם תבוסתנים שיפסיקו את הסיוע שג’ונסון מספק לאוקראינה, קצת לא ברור למה המצב בפני עצמו לא מאפשר לשמרנים לשים מישהו אחר מטעמם. שנית, היום לוקח הרבה יותר זמן להחליף ראש ממשלה בלי בחירות. במלחמות העולם החילופים נעשו תוך ימים. בבריטניה, למעט במקרים של הרכבת קואליציה, החילוף נעשה ביום למחרת הכרזת תוצאות הבחירות. במקרה של ת’אצ’ר הסיפור לקח בערך שבועיים מרגע שהזלטיין ניסה להדיח אותה. היום סיפור כזה לוקח בערך חודשיים, אלא אם כן חברי הפרלמנט יסכימו על מועמד אחד שיגיש מועמדות, ובכך לא יהיה צורך באישור מתפקדי המפלגה. כלומר, יהיה פרק זמן ארוך בו ג’ונסון יהיה ברווז צולע במקרה שיודח.

במילים אחרות, אין לבריטניה בעיה להחליף ראש ממשלה תוך כדי כהונה. היא אמנם משעה בחירות כשמצב החירום בלתי נסבל, אבל בתוך המסגרת הפרלמנטרית היא בסדר עם זה לגמרי. הבעיה כרגע היא המצב הארוך בו יהיה ראש ממשלה שעומד לעזוב את התפקיד. כמובן, גם כאן ניתן לתהות: בארצות הברית ישנו פער של חודשים בין הבחירות להשבעה. לינדון ג’ונסון לא רץ לכהונה נוספת ב-1968 למרות מלחמת וייטנאם. בוש הבן לא היה יכול לרוץ ב-2008, למרות שחיילים אמריקאים היו באפגניסטן ועיראק. בשני המקרים האלו היו מספר חודשים של “ברווז צולע”, והעולם לא קרס. לבריטניה יש את היתרון של שיטה קבינטית, כך שהתפטרותו של ג’ונסון לא חייבת להיות קריסה של כל מה שבנה מול אוקראינה ורוסיה. אבל תומכיו של ג’ונסון מבקשים להפוך את המלחמה באוקראינה לסוג מצב החירום שהיה במלחמות העולם, כשהיה צורך בכישלון צבאי כדי להצדיק הדחה.