אחרי שש שנים שנאסרה באיראן, נזנין זגארי-רטקליף חזרה הביתה למשפחתה בבריטניה, יחד עם אזרח בריטי נוסף, אנושה אשורי. ככל הנראה, התמורה היא סגירת חוב ישן של בריטניה לאיראן. החגיגה על האיחוד המשפחתי כמובן הייתה גדולה, אבל נשמעה גם ביקורת פוליטית על הממשלה. ראשית, למה זה לקח כל-כך הרבה זמן? חלק מהאצבעות מופנות כלפי בוריס ג’ונסון, שכביכול דברים שאמר בימיו כשר החוץ עיכבו את השחרור של זגארי-רטקליף. שנית, ישנו עדיין אזרח בריטי שמוחזק באיראן ולא יכול לחזור, וזאת בנוסף לעוד אזרחים של מדינות נוספות שמוחזקים שם. כיצד אמורה בריטניה והמערב כולו לנהוג בנושא כשהסכם הגרעין נמצא מעבר לפינה? | צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי
בשבוע שעבר נזנין זגארי-רטקליף, אזרחית בריטית-איראנית שנכלאה באיראן במשך שש שנים, שוחררה וחזרה לבריטניה, לחיק בעלה ריצ’רד רטקליף ובתה גבריאלה. אבל למרות האיחוד המשפחתי המרגש שסוף-סוף הושג, יש שאלות פוליטיות שעולות, גם על רקע הטיפול במקרה של זגארי-רטקליף עצמו וגם על רקע העובדה שישנם עוד אסירים פוליטיים שמחכים לישועה.
תזכורת
בעבר נכנסתי לעובי הקורה של סיפורה של זגארי-רטקליף, אז הנה תקציר הפרקים הקודמים: נזנין זגארי-רטקליף מחזיקה באזרחות כפולה, בריטית ואיראנית. ב-2016 היא הגיעה לאיראן יחד עם גבריאלה כדי לבקר את משפחתה שמתגוררת שם. כשהגיע הזמן לחזור הביתה היא נעצרה והועמדה לדין בטענה שחתרה נגד המשטר האיראני. היא הורשעה גם במשפט הראשון וגם בערעור לבית המשפט העליון, ונגזרו עליה מאסר של חמש שנים. ב-2021 היא נשפטה לשנת מאסר נוספת באשמה שהפיצה תעמולה נגד המשטר. יצוין שבין מרץ 2020, בשל הקורונה, ועד שחרורה בשבוע שעבר היא עברה ממאסר מלא למאסר בית בבית הוריה.
אבל לא מדובר במשפחה שתוותר בקלות. הבעל ריצ’רד רטקליף שבת רעב כמה פעמים כדי להפעיל לחץ על ממשלת בריטניה ועל השגרירות האיראנית בלונדון. זגארי-רטקליף שבתה בעצמה רעב בכלא. למרות הזמן שלקח לשחרר אותה, קשה להגיד שהקמפיין היה כישלון: הוא העלה את התודעה הציבורית והתקשורתית לסיפור, ובכך סייע להפעיל לחץ בלתי פוסק על הממשלה לעשות משהו.
ומה הממשלה עשתה? בשנים הראשונות היו רק גישושים, ורק כשג’רמי האנט מונה לשר החוץ ב-2018 הוא העלה את דרגת החשיבות של העניין. הרבה מאוד ייחסו אשמה בעיכוב לבוריס ג’ונסון: ב-2017, אז היה שר החוץ, הוא סיפר לוועדת החוץ בפרלמנט שזגארי-רטקליף “פשוט לימדה אנשים עיתונות”. רק שקו ההגנה שלה היה שהיא הגיעה לחופשה, כך שהתביעה השתמשה בדברי ג’ונסון כדי להוכיח שמדובר בשקר. לכן, רבים טענו (ביניהם רטקליף עצמו) שלג’ונסון יש אשמה בקשיים לשחררה. בפועל, כפי שהוסבר בפוסט הראשון, לא ברור עד כמה בהכרח ג’ונסון הרע את המצב, אבל הוא בטוח לא עזר.
לפוליטיקה הייתה משמעות נוספת: מבחינת הקו הרשמי של איראן, כמובן, זגארי-רטקליף היא מרגלת שריצתה את עונשה. בפועל, רבים סברו שאיראן השתמשה בה ובאסירים בריטים נוספים כמנוף לחץ על בריטניה כדי להשיב חוב בריטי בן 400 מיליון ליש”ט עוד מהימים שקדמו למהפכה האסלאמית, שבריטניה התחמקה עשורים מלשלם. ג’ונסון כשר חוץ ניסה להשיב את החוב, אך נתקל בהתנגדות משרד ההגנה. רשמית, כמובן, שתי הממשלות הכחישו.
ועכשיו?
בשבוע שעבר (ג’) טוליפ סידיק (לייבור), חברת הפרלמנט של מחוז הבחירה של משפחת זגארי-רטקליף, צייצה שזגארי-רטקליף קיבלה בחזרה את הדרכון שלה ושמתקיים משא ומתן לשחרורה. יום לאחר מכן סידיק התגאתה לבשר שהאסירה בדרך הביתה. זה גם לא בא ברגל, ולרגע היה נראה שצריך עוד לסגור משהו ברגע האחרון. אבל הנה, זגארי-רטקליף עכשיו עם משפחתה הבריטית בלונדון, וכולם שמחים.
It’s been 6 long years – and I can’t believe I can FINALLY share this photo.
Nazanin is now in the air flying away from 6 years of hell in Iran.
My heart goes out to Gabriella and Richard, as her long journey back home to them gets closer by the minute.#NazaninIsFree ❤️ pic.twitter.com/BzEEBP840C
— Tulip Siddiq (@TulipSiddiq) March 16, 2022
כמה עלה להחזיר אותה הביתה? באופן רשמי, אנחנו לא יודעים מה פרטי העסקה שנחתמה בין שתי הממשלות. אבל הנה מה שכן אפשר לומר: במקביל לשחרורה של זגארי-רטקליף ושל אסיר נוסף, אנושה אשורי, בריטניה גם שילמה את החוב שלה לאיראן. עקרונית, שתי הממשלות מכחישות שיש איזשהו קשר בין הדברים, ושרת החוץ ליז טראס אמרה שהחוב נדון “במקביל” למו”מ על זגארי-רטקליף תוך מילוי “הסנקציות הבריטיות והבינלאומיות וכל המחויבויות המשפטיות”. תסלחו לי, אבל אם בולשיט היה מפיק גזי חממה, אז רק על הדברים האלו הטמפרטורה העולמית הייתה עולה בארבע מעלות. צריך להאמין ממש חזק בצירופי מקרים כדי לחשוב שיש פה אחד כזה. אבל נו, אם ישראל מפציצה במזרח התיכון רק לפי מקורות זרים, אז ניתן להם את זה.
כמובן, כולם בירכו על שובה של זגארי-רטקליף הביתה: שלשום (א’) סידיק הצטלמה עם זגארי-רטקליף וצייצה ש”אנחנו לא יכולות להפסיק לחייך”. טראס בירכה על השחרור ופרגנה לקודמיה בתפקיד, לבוריס ג’ונסון וגם לאנשי המקצוע של משרד החוץ. ראש האופוזיציה קיר סטארמר כינה את השחרור “רגע מופלא”. בוריס ג’ונסון הגדיר את החזרה הביתה כ”הישג ענק לדיפלומטיה הבריטית”. בקיצור, הסכמה מקיר לקיר: איזה יופי שבאת הביתה.
קצת פוליטיקה
אבל זה בלוג על פוליטיקה, אי-אפשר שהכל יהיה הולסום. יש עדיין כמה סוגיות פוליטיות שצריך לטפל בהן. אתמול (ב’) נערכה מסיבת עיתונאים בהשתתפותם של זגארי-רטקליף, רטקליף, סידיק ורוקסן טאהְבאז, בתו של מוראד טאהבאז, אזרח בריטי-איראני-אמריקאי שנכלא גם הוא באיראן ולא שוחרר יחד עם זגארי-רטקליף ואשורי (הוא כן שוחרר לחופשה, הוחזר לכלא וככל הנראה ישוחרר עם אזיק אלקטרוני). גם הבת גבריאלה צפתה מהצד, אם תהיתם. הנוכחות של זגארי-רטקליף שם הייתה סוחפת בדרכה, שכן מעבר לכך שמדובר במי ששוחררה לשמחתם של רבים אחרי שש שנים (יש לכם למה להשוות), היא הפגינה נוכחות חזקה ורהוטה, אבל גם לא פחדה כמעט להישבר פה ושם עם קול חנוק בדמעות. בכל מקרה, במסיבת העיתונאים הזו עלו שתי שאלות מרכזיות: ראשית, למה לקח כל-כך הרבה זמן להגיע לרגע הזה? שנית, מה לגבי אזרחים זרים באיראן שעוד לא שוחררו?
מוטב מאוחר
טוליפ סידיק סיפרה לעיתונאים שהיא כתבה ליו”ר ועדת החוץ טום טוגנדהאט בקריאה לחקור את הסיפור, תוך התייחסות למספר דברים: ראשית, מקרה בו ב-2013 שלושה נציגים איראנים הגיעו להית’רו כדי לשאת ולתת על החוב, ובמקום שידברו איתם הם נעצרו על-ידי הרשויות. שנית, למה הסכם שכמעט הושג לפני כשנה נפל בסופו של דבר. שלישית, למה לקח כל-כך הרבה זמן לשלם את החוב הזה. רביעית, על הנושא הרחב של מנהג משטר האייתוללות לקחת בני ערובה.
גם לזגארי-רטקליף היה מה להגיד על זה. היא דיברה אחרי סידיק ורטקליף, כשהאחרון הודה בין השאר גם לשרת החוץ ליז טראס. זגארי-רטקליף פחות התחברה: “אני לא מסכימה איתו על העניין הזה, כי ראיתי חמישה שרי חוץ מתחלפים במשך שש שנים. זה חסר תקדים בהתחשב בפוליטיקה של בריטניה”. למי שתהו, השרים הם פיליפ האמונד, בוריס ג’ונסון, ג’רמי האנט, דומיניק ראב וליז טראס. “סיפרו לי כל-כך הרבה פעמים, ‘אנחנו הולכים להחזיר אותך הביתה’. […] כלומר, כמה שרי חוץ צריך כדי להחזיר מישהו הביתה? חמישה? זה היה אמור להיות אחד מהם בסוף. […] מה שקרה עכשיו היה צריך לקרות לפני שש שנים”.
Nazanin Zaghari-Ratcliffe – “I don’t agree with Richard on thanking the Foreign Secretary, because I have seen 5 Foreign Secretaries over the course of the 6 years.. I was told many times that we’re going to get you home, but that never happened.. I’m not going to even trust you” pic.twitter.com/XS1RH7o6yO
— Haggis_UK 🇬🇧 🇪🇺 (@Haggis_UK) March 21, 2022
במילים אחרות, למרות השמחה מחזרתה הביתה, יש גם תחושה של כישלון מצד ממשלת בריטניה. מבלי להיכנס לאחריות של המשטר שהחליט לכלוא אותה כדי להפוך אותה לקלף מיקוח, רבים לא מבינים למה זה היה אמור לקחת כל-כך הרבה זמן. התחושה היא שתשלום החוב הזה היה יכול לקרות מזמן. כמה מזמן? עוד לפני שזגארי-רטקליף בכלל נעצרה.
ויש גם את האחריות הישירה של בוריס ג’ונסון לעניין. בכל זאת, ג’ונסון מחזיק באחריות ישירה על המו”מ יותר מכל פוליטיקאי אחר: שנתיים כשר חוץ ועוד שנתיים וחצי כראש ממשלה. כך למשל, עם ההודעה על השחרור, קיר סטארמר אמר שג’ונסון הביא לכך שהמו”מ נמשך יותר זמן ממה שצריך. יצוין שכאשר נשאלה, זגארי-רטקליף סיפרה שהיא לא ידעה על השלכות פליטת הפה של ג’ונסון בזמן אמת.
לא תם ולא נשלם
כאמור, לא כולם שוחררו, ומוראד טאהבאז הוא רק דוגמה. לא ברור כמה אנשים בעלי אזרחות כפולה מוחזקים באיראן בעילות שונות, אבל ה-BBC הכין רשימה חלקית. טאהבאז הוא זה שמחזיק באזרחות בריטית ולכן כאב ראש גם לממשלה שמעניינת את הבלוג הזה, אבל מוחזקים גם בעלי אזרחות אמריקאית, שוודית, צרפתית, אוסטרית, קנדית, גרמנית ועוד. ונשאלת השאלה מה בדיוק לעשות איתם, ואיך למנוע ממצבים כאלו להישנות.
רוקסן טאהבאז באופן ספציפי הייתה במצב רוח לא מאוד מרומם. לדבריה, הובטח לה שגם אביה נכלל בעסקת השחרור הזו, אבל כפי שכבר הבנתם לא קרה כך. לכן, היא קראה לממשלה להמשיך במאמצים להחזיר גם את אביה. זגארי-רטקליף הוסיפה ש”המשמעות של חירות לעולם לא תהיה מלאה” עד שכל האסירים ש”מוחזקים שלא בצדק באיראן” יתאחדו עם משפחתם.
הדבר הזה מגיע כשיש עוד משהו ברקע: הסכם הגרעין המתקרב. לפי חלק מהפרשנויות, ייתכן שהאיראנים גם היו יותר נכונים לשחרר את זגארי-רטקליף ואשורי, למרות ההתעקשות על החוב, כדי שהיחסים עם בריטניה יהיו קצת יותר נוחים לקראת סגירת ההסכם בווינה. מצד שני, בצל המלחמה באוקראינה בריטניה מעוניינת בעוד מקורות נפט (כפי שבהתאם ג’ונסון ביקר בערב הסעודית ואיחוד האמירויות), כך ששני הצדדים מעוניינים “לנקות את השולחן”.
על הרקע הזה, עלתה השאלה כיצד בדיוק על בריטניה לנהוג מול איראן כשיש לה עדיין אזרחים אסורים שם. ריצ’רד רטקליף אמר במסיבת העיתונאים שאמנם בעייתי לקרוא להתעקשות האיראנית על חוב שהם זכאים לו באופן חוקי “כופר”, אבל גם הזהיר שזה כן עשוי להוות איזשהו תמריץ למשטר האיראני להמשיך ולעצור אזרחים של מדינות מפתח. לכן, לדבריו, לא ניתן לדבר במקרים כאלו רק באמצעות גזרים, אלא גם להיות קשוחים כשצריך. אבל, כמו שהוא אמר, מדובר באתגר לממשלת בריטניה בפרט ולקהילה הבינלאומית בכלל, וישנן עמדות שונות בנושא הזה. תהיה אשר תהיה דעתכם, כנראה שבמשרד החוץ יחשבו עליו בטרם סגירת הסעיפים האחרונים בווינה.
לסיכום
למרות שמי שעצרו את זגארי-רטקליף ואחרים היו האיראנים (למרות שכפי שמוסבר כאן, הפוליטיקה האיראנית יותר מורכבת מזה), ולמרות שכנראה היו מי שהתעצבנו שזגארי-רטקליף לא רשפה אש נגדם, הרבה מהשיח הפנים-בריטי הוא על מה הממשלה הייתה יכולה לעשות אחרת, ומה היא עוד צריכה לעשות בשביל אזרחים אחרים שעוד זקוקים לחילוץ. יכול להיות שמול המשטרה האיראני בריטניה השיגה את התוצאה הטובה ביותר לה היה ניתן לפלל, אבל רבים סבורים שהיה אפשר לעשות את זה יותר טוב. כולם שמחים שזגארי-רטקליף חזרה הביתה והיא כמובן שמחה לחזור לחיק משפחתה, אבל מבחינתה וגם מבחינת אחרים הסיפור עדיין לא נגמר והממשלה הבריטית לא יכולה רק לטפוח לעצמה על השכם. גם אם באמת מדובר ב”הישג ענק לדיפלומטיה הבריטית”.