פסגת האקלים העולמית בגלאזגו (COP26) מאחורינו ונשארו רק ההסכמים, ההבטחות והמילים היפות. מטרת הפסגה הייתה לנסות להגיע להסכמות שיאפשרו לעמוד ביעד של עליית הטמפרטורה העולמית בלא יותר מאשר מעלה וחצי לעומת התקופה הפרה-תעשייתית. זאת, כדי להימנע מנזקי אקלים קשים יותר ממה שכבר לא ניתן להימנע. ההסכם שהושג זכה לביקורות רבות ונראה לרבים כלא מספק, בזמן שרבים אחרים רואים בו הצלחה היסטורית. מבחינת בריטניה, למרות הרצון להנהיג את העולם בתחום המלחמה במשבר האקלים, התגלו לא מעט פערים בין הרטוריקה לביצוע. למרות הביקורות על ההסכם שהושג, בוריס ג’ונסון ונשיא הפסגה אלוק שארמה (בתמונה) רואים בהסכם לא מעט סיבות לאופטימיות, אבל לא מסתירים את העבודה שעוד עומדת בפני האנושות כולה. כעת נותר לחכות לשלב המעשים | צילום: טים האמונד, דאונינג 10
זהו. ה-COP26 מאחורינו, כולל הסכם. המנהיגים טוענים שהוא היסטורי, והפעילים טוענים שהוא רחוק מלהספיק. בסוף השאלה שבאמת משנה היא כזו: האם ההסכם שומר על היעד של מעלה וחצי מעל הטמפרטורה הקדם-תעשייתית, רף שאם נצליח לא לחצות אותו אולי עוד נוכל לעבור את הסיפור עם פחות כאב, בחיים? חלק טוענים שכן, גם אם במצב קריטי. אחרים טוענים שהיעד מת, נפטר, איננו, חדל להתקיים, חלף מן העולם והלך לפגוש את בוראו. וכמובן, בגלל שבריטניה הייתה המארחת, הפוליטיקה הבריטית רגשה. אז הנה סיכום ה-COP26 מנקודת המבט של הפוליטיקה הבריטית.
הפסגה, אזכיר, נמשכה שבועיים. לכן, לצערי, לא הייתה לי אפשרות אמיתית לדון בכל מה שקרה, והתעסקתי בנקודות המרכזיות, בעיקר מסוף הפסגה, אז הגיעו ההסכמות העיקריות.
רקע בקצרה: יעד של מעלה וחצי
פסגת האקלים בגלאזגו, ה-COP26, היא פסגת האקלים ה-26 במספר של האו”ם. בפסגה אמורים לשאת ולתת כדי להגיע להסכמים על פעולות שימנעו מאפוקליפסה אקלימית להתרחש על ראשנו. המטרה המוצהרת כרגע היא להבטיח שהטמפרטורה לא תעלה ביותר ממעלה וחצי לעומת התקופה שקדמה למהפכה התעשייתית. לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שהאו”ם פרסם בתחילת הפסגה שאם כל המדינות יקיימו את הבטחותיהן נכון לאותו זמן אז הטמפרטורה תעלה ב-1.9 מעלות עד סוף המאה. בכל מקרה, האסטרטגיה העיקרית, כפי שהוסכמה בהסכם פריז, היא להגיע למאזן של אפס פליטות גזי חממה עד 2050. כפי שניתן לראות, מי שמארחת את הפסגה היא בריטניה, ששמה כנשיא הפסגה את מי ששימש כשר האנרגיה אלוק שארמה. בנוסף, כפי שכבר הודגם בנאום של בוריס ג’ונסון בעצרת האו”ם, הממשלה הבריטית רואה בעניין הזה גם מקום לקידום עצמי.
הממשלה הבריטית הגיעה לארח את הפסגה בת השבועיים עם ידיים קצת מלוכלכות. זה לא רק שג’ונסון התחמק משאלותיו של אד מיליבנד, שר האנרגיה בממשלת הצללים, לגבי ציון הדרך החשוב של צמצום מסיבי של הפליטות עד 2030, תוך היאחזות ב-2050. זה גם שלפני תחילת הפסגה הממשלה הכשילה יוזמות בתחום אוויר נקי ורגולציה על הוצאת שפכים לנהרות. קשה להגיד שמנקודת המבט הבריטית זה התחיל יותר מדי מבטיח.
קצת מהפסגה
אני לא הולך להיכנס כאן לעומקם של כל הנאומים של המלכה אליזבת’ השנייה, הנסיך צ’רלס, בוריס ג’ונסון, דייוויד אטנבורו, אלוק שארמה ואחרים בפתיחה, לזה של רישי סונאק בהמשך או לנאום ה”בלה בלה בלה” של גרטה תונברי. אם אכנס לכל אחד מהם נוכל לכתוב כאן חוברת ואנחנו לא נסיים עד השבוע הבא. אבל היי, שמתי לינקים לכולם אז אפשר לעשות בינג’ אם רוצים.
אם בכל זאת להידרש לנאום של בוריס ג’ונסון, כי בכל זאת הבלוג הוא על פוליטיקה בריטית, אז הוא המשיך במסורת הרפרנסים שלו, שגורמת לי לתהות אם הוא מקבל תמלוגים. בין אזכור של ג’יימס בונד שמנסה לפרק את מכונת יום הדין לאזכור של סינדרלה בדקה לחצות, ג’ונסון הזהיר מפני הסכנות שטומן משבר האקלים, ושדור העתיד לא ישכח ולא יסלח אם מנהיגי העכשיו ייכשלו. למרות שהוא הזהיר שזה לא יהיה מסע קל, לדבריו הטכנולוגיה ליציאה מהתסבוכת קיימת. זה לא רק האופטימיזם הידוע של ג’ונסון, אלא גם עייפות. ג’ונסון נכנס לתפקיד ממחשבה שהוא ינהיג את מדינתו לתוך ים של הזדמנויות חדשות, ובמקום זה קיבל מספר מתים עם שש ספרות ואחריות (משותפת) על שלום העולם. זה לא הכיף שהבטיחו לו.
אבל יש מי שטענו שנאומים לחוד ומעשים ופוליטיקה פנימית לחוד. למשל, נחשף שכדי להגיע מגלאזגו לארוחת ערב של איזה מועדון פרטי בלונדון, ג’ונסון לקח מטוס פרטי. מאחר שטיסות נחשבות לפולטות פחמן רציניות, ושרכבת מגלאזגו ללונדון לוקחת ארבע שעות בלבד, הדבר זכה לביקורת. כשהוא אמר לפרלמנט כמה ימים לאחר מכן שהמסת הקרחונים בקוטב הצפוני יכולה לספק “הזדמנויות” לבריטניה בגלל הפתיחה האפשרית של נתיבי סחר חדשים לא בדיוק הוסיפה לתחושה הציבורית שהוא רציני בעניין. בהתחשב בכך שבנאום שלו הוא הזהיר מכך שהפסגה תהפוך ל”בלה בלה בלה”, כפי שהגדירה זאת גרטה תונברי, הייתם מצפים שהוא לפחות ינסה לשמור על מראית עין. כן ייאמר ששר האוצר רישי סונאק הבטיח שחברות גדולות בבריטניה יצטרכו לפרסם תכנית לצמצום הפליטות שלהן. נראה איך זה ילך.
מה שהוסכם
כידוע, שלשום (ש’) הושג הסכם שאמור לסייע לא לעבור את המעלה וחצי. אלוק שארמה אמר על ההסכם הזה שהוא שומר על המטרה בחיים “אבל עם דופק חלש”. כמו כן, הוא התנצל על הפגמים שיש בהסכם הזה, ואף חנק בכי קטן, אבל אמר שזו הדרך קדימה ושיש להבטיח שההסכמים של השנים הבאות יהיו אפילו יותר טובים.
מה יש בהסכם הזה? מההודעה לעיתונות של הפסגה קצת קשה להבין, כי היו יותר מדי עסוקים שם בלהרים לעצמם ולבריטניה (אני שוקל לשים כסף שבוריס ג’ונסון הכתיב את הנוסח). כן עולה ממנה זה שהוא למעשה מסיים את המלאכה של הסכם פריז עם החלטות יותר קונקרטיות. בין ההחלטות עליהן הוסכם ניתן למנות את צמצום השימוש בפחם, הגדלת הסיוע מצד מדינות מפותחות למדינות מתפתחות ובחינה מחדש של כל המטרות בעוד שנה, ב-COP27 בשארם א-שייח’, מצרים. יש גם קצת הסכמות על פיקוח ואפילו טיפה על שוק הבשר.
ההבטחה על הפחם עשתה רעש רב, לאחר שהנוסח המקורי דיבר על “לסיים בהדרגה” (phase out) את השימוש בפחם, ובלחץ הודו וסין זה שונה ל”לצמצם” (phase down). הרבה ביקורת נשמעה על העניין הזה, ומי שהגנו על השינוי הזה אמרו שזה היה נחוץ כדי להכניס בפעם הראשונה החלטה קונקרטית לגבי שימוש בפחם.
זה יספיק? כאמור, אסטרטגיית העל היא להגיע למאזן של אפס פליטות עד 2050, אבל בדרך חייבים לצמצם משמעותית עד 2030. לפי ניתוח של ה-BBC, האנושות צריכה לצמצם את הפליטות ל-26.6 ג’יגה-טון עד 2030. ההבטחות שעולות מההסכם, לפי הניתוח, יורידו את הפליטות הצפויות עד 2030 מ-52.4 ג’יגה-טון, אבל רק ל-41.9 ג’יגה-טון. הרבה מעבר לרף. כלומר, זה לא שאין בכלל התקדמות, אבל זה אפילו לא קרוב למה שנחוץ.
המדינות המתפתחות, אלו שהולכות לקבל את השיט שואו האמיתי כשזה יגיע, קיבלו את ההסכם בתחושות מעורבות. הנציגים של איי מרשל ושל גרנדה, למשל, אמרו שהמדינות שלהן קצת יותר בטוחות הודות למה שהושג, ושזה לבטח עדיף על כלום, אבל שקשה לדבר על בשורה של ממש.
אחרי הפסגה
קשה להגיד שאתמול בבוקר (א’) האופטימיות ממש נשבה בבריטניה. פרופ’ דיטר הלם, מומחה אקלים מאוניברסיטת אוקספורד התראיין לסקיי ניוז ואמר שהמטרה של מעלה וחצי “מתה”. הוא לא חושב שהפסגה הייתה מיותרת לגמרי, שכן היא סייעה להעלות את המודעות לחיוניות של העניין, אבל התוצאות הסופיות ברובן הן בגדר “בלה בלה בלה”. הוא הצביע על מספר בעיות, ביניהן שיש גישה כזו שבריטניה יכולה לפתור הכל בבית, ושהציבור לא באמת מעוניין לשלם את המחיר של הפחמן שהוא מייצר. כלומר, הממשלות יכולות להציע את התכניות הכי גרנדיוזיות להילחם במשבר האקלים, והציבור יכיר בכך שהן חשובות, אבל כשתגיע העת לשלם את החשבון (נגיד, באמצעות מס פחמן) הוא יתרעם. קשה להגיד שהלם היה אופטימי במיוחד.
דיטר הלם התראיין אחרי שני פוליטיקאים: אד מיליבנד, מוביל הלייבור בכל הנושא הסביבתי, ונשיא ה-COP26 אלוק שארמה. מיליבנד היה רק קצת יותר אופטימי מפרופ’ הלם: לדבריו היעד של מעלה וחצי עודנו חי, אבל “בטיפול נמרץ”. לדבריו, בניגוד להבטחות של בוריס ג’ונסון, לא היה מדובר בנקודת מפנה אלא בהתקדמות מדודה. הוא גם ניסה להפריד בין עבודתו של שארמה, אותה הוא מעריך עד מאוד, לבין שאר הממשלה שלדבריו לא עושה את מה שנחוץ (למשל, הוצאת המחויבות להסכם פריז מהסכם הסחר עם אוסטרליה). לגבי המימון לכל התכניות הנדרשות, מיליבנד מעדיף ללוות עכשיו, כדי שהתשלום לא יהיה גדול יותר כשהמשבר יכה.
אלוק שארמה טען שעלייה של מעלה וחצי בלבד היא עדיין בת השגה, אבל שעוד פעולות נדרשות. לדבריו, רבים מהנציגים בפסגה, גם מהמדינות המתפתחות, שמחו על הטקסט שהוסכם, למרות שכמובן רבים במדינות האלו מאוד חוששים לגבי עתידם. הוא הסביר שכעת מתחילה העבודה האמיתית של בריטניה, שעד לפסגה הבאה במצרים עליה להבטיח שבאמת עומדים בהבטחות.
הישג היסטורי?
אתמול בערב (א’) בוריס ג’ונסון ואלוק שארמה קיימו מסיבת עיתונאים כדי להסביר לציבור הבריטי מה הושג ב-COP26. רק ג’ונסון נאם, בזמן ששארמה בעיקר היה שם כדי לענות לשאלות העיתונאים אחר-כך. ג’ונסון סיפר לעיתונאים על הישג “היסטורי” ועל הסכם שמהווה “גיים צ’יינג’ר”. לדבריו, קרוב למאתיים מדינות חתמו על ההסכם שאמור להיות “אקורד הסיום” של הפחם, חבילות סיוע שיעזרו למדינות לעבור מדלקי מאובנים לאנרגיה ירוקה ועוד. בנוסף, נחתם הסכם של מדינות ה-G20 להפסיק את סבסוד הפחם עוד השנה, ורבות ממדינות המערב שוכנעו ללכת בעקבות הבטחתו של ג’ונסון מדצמבר האחרון להפסיק את המימון של דלקי מאובנים בחו”ל בתוך שנה. 90% מהמדינות “הלכו בעקבות בריטניה” והתחייבו למאזן של אפס פליטות עד 2050. יותר מ-130 מדינות התחייבו להפסיק את בירוא היערות עד 2030. טריליונים מהמגזר העסקי יעמדו לטובת פרויקטים ירוקים. לפי ג’ונסון, אם בהסכם פריז התחייבו לסיים עם הפליטות, בהסכם גלאזגו החליטו איך לעשות את זה.
ג’ונסון גם מכיר בכך שהיו כשלים בפסגה. למרות שיש מדינות שתלויים בפעולות החלטיות בטווח המידי כדי להמשיך להתקיים, הוא הסביר, ולמרות הרצון הטוב של מדינות רבות, היו מדינות שסירבו לקחת חלק. אבל, ג’ונסון אמר, “זהו טבעה של דיפלומטיה”. לא ניתן לכפות על מדינות ריבוניות לעשות את מה שהן לא רוצות לעשות, ונותר רק לנסות לשכנע אותן. ועדיין, מבחינתו הפסגה הוכתרה כהצלחה. לפני פריז העולם היה בדרך להתחממות של ארבע מעלות עד סוף המאה ה-21. אחריה, של שלוש מעלות. אחרי גלאזגו, רק של שתיים. זה אמנם יותר ממעלה וחצי, אבל העולם בכיוון הנכון. אם תשאלו אותו, “גם הפסימיסט הכי גדול” יגיד לכם שהמטרה של מעלה וחצי “עדיין חיה”. הוא הבטיח ששארמה וכל ממשלת בריטניה יעשו את מה שצריך כדי להדק את ההבטחות ולדאוג שהן לא ימוסמסו. ולסיום, הוא החמיא לממשלת בריטניה על הישגיה בתחום הסביבה, ושוב אמר ש-COP26 הייתה הוכחה שעדיין ניתן לעמוד במשימה של פתרון משבר האקלים.
קצת פרשנות
וואו כמה שבוריס ג’ונסון אופטימיסט. זו דרך נהדרת להביא מצביעים, ולפעמים גם למשא ומתן על נושאים כמו ברקזיט וסחר. צריך להגיד, עד כה הגישה הזאת שלו עבדה לו כמו קסם אצל הבוחרים (למרות שייתכן שפרשות השחיתות מהשבועיים האחרונים יצריכו קצת יותר מאופטימיות). אבל אם יש משהו שהייתם חושבים שג’ונסון למד מהקורונה זה שאופטימיות וקסם אישי קצת פחות מרשימים את הטבע. כמו שלנגיף לא אכפת מכמה שג’ונסון היה אופטימי לגביו, גם למשבר האקלים לא אכפת. ואני לא יודע באילו פסימיסטים ג’ונסון פגש, אבל כמה מהם מסתובבים אצלי בפיד והם לא בדיוק חושבים שהמטרה של מעלה וחצי באמת נשארה חיה. הלוואי, כמובן, שאני טועה וג’ונסון לא אופטימי לשווא. הוא גם מודה בכך שיש עוד לאן לשאוף כדי להגיע למטרה של מעלה וחצי (שראוי להזכיר, גם אם נגיע רק לשם לא יהיה לנו כיף). אז המסר הוא אמנם לא “המשימה הושלמה”, אבל הוא כן “הצלחנו”. שזה עניין מאוד שנוי במחלוקת, שנראה הרבה יותר כמו ניסיון להשפיע על דעת הקהל מאשר הצגת תמונת מצב ריאליסטית.
וגם, בין השורות, מתחבאת הגישה האמיתית של ג’ונסון לכל הפסגה הזו: המטרה לא הייתה לבלום את משבר האקלים, המטרה הייתה להפוך את בריטניה לכוח שרותם את העולם לבלום את משבר האקלים. על פניו, השתיים באות ביחד: כדי להשיג את המטרה הראשונה לא יזיק להשתמש בשנייה, ולא ניתן להשיג את השנייה בלי הראשונה. אבל בכל זאת יש הבדל: המטרה הראשונה שואפת לתכל’ס. המטרה השנייה שואפת לכותרות. יותר משהיה לג’ונסון חשוב לבלום את משבר האקלים, היה לו חשוב להגיד שבריטניה הגלובלית הצליחה במשימתה להזיז את העולם בכיוון הנכון. כפי שכתבתי כאן פעמים רבות, המטרה הפוליטית של ג’ונסון היא למצוא לבריטניה את מקומה החדש בעולם, ומשבר האקלים הוא פשוט עוד ייעוד עבורה. אם בזכות הגישה הזו נצליח לעמוד במטרה של מעלה וחצי, מבחינתי שיהיה. אבל קצת קשה לשמור על אופטימיות.
שאלות מהתקשורת
השאלות מהתקשורת טיפה שינו את הקו. בוריס ג’ונסון שמר על הקו האופטימי שלו, והמשיך לספר כמה בריטניה היא שחקנית מפתח בהישגים, אבל לפתע גם אמר שזו תהיה טעות להסתכל על העניין כאילו הוא נפתר. זה, אגב, גם מועיל למטרה שלו למצוא לבריטניה מטרה: כעת הוא יכול להגיד לא רק שבריטניה הביאה לשינוי של ממש, אלא גם שתפקידה עדיין לא נגמר ועדיין יש לה עבודה. כך, הוא משמר את המסע של מיצוי ייעודה של בריטניה בעולם. שארמה, מצדו, התעקש שההסכמים שנחתמו בגלאזגו הם היסטוריים, ולדבריו הוא ביקש סליחה לא בגלל שהוא חשב שהם לא אלא בגלל שהוא ידע שיש כאלו שהתאכזבו מהם. הוא הסביר שנכון שהוא היה מעדיף שיהיה כתוב “לסיים” במקום “להפחית” את השימוש בפחם (ג’ונסון אמר שהוא לא רואה ממש הבדל בין המילים), הודות להצלחה להכניס במפורש את המילה “פחם” לתוך העסק. ושוב, לדברי השניים, המטרה של מעלה וחצי עודנה איתנו. כנגד כל הסיכויים, אם תהיתם.
עניין מעניין שעלה מצד ג’ונסון היה התייחסותו לכך שהציבור הצליח להביא את המנהיגים למקום בו הם צריכים לדון במשבר האקלים. בכך הוא הצטרף לדבריו של שארמה שהתקווה היא לא בפוליטיקאים אלא בלחץ שמופעל עליהם מלמטה. וזו גם הודאה מרומזת בכישלון המנהיגותי של כל הממשלות, שדיברו וחתמו והבטיחו אבל עשו מעט מאוד עד שהציבור הפך את האקלים לנושא הפוליטי הראשון במעלה. כזה שהתעלמות ממנו תגבה מחיר בקלפיות.
צריך להיות הוגנים ולהגיד שדיפלומטיה היא עסק מגעיל. אף פעם לא מקבלים באמת את מה שרוצים. בעיקר כשיש מדינות שמסרבות להיפרד מהפחם כי זה לא הוגן שלמערב הייתה הזדמנות ליהנות ממנו ועכשיו הן צריכות לוותר עליו, כאילו שלאקלים אכפת מצדק היסטורי. רוצה להגיד, האשמה היא לא רק על ג’ונסון ושארמה. יכול להיות אפילו שהם עשו את הכי טוב שהם יכולים בנסיבות הבינלאומיות. אבל צריך לכל הפחות להיות כנים לגבי זה.
לסיכום
אני לא מומחה אקלים ואני לא מתכוון להכריז בעצמי שהמטרה של מעלה וחצי מתה. אבל לפי הרבה מאוד מומחים, אפשר לשים פה שוב את הרפרנס למערכון של מונטי פייתון. מן הסתם, המנהיגים לא יטענו שהיעד כבר אינו בר השגה יותר. אם יעשו זאת, הם ייתקלו בזעם ציבורי אדיר. לכן, כרגע בוריס ג’ונסון מעדיף לשמור על אופטימיות, תוך כדי הבהרה שהיעד טרם הושג ושיש עוד עבודה רבה. וכמובן, הכל נעשה תוך כדי רתימת משבר האקלים למעמדה של בריטניה. האקלים כעת הוא המשימה של בריטניה בכל הנוגע להנהגת העולם. וג’ונסון לא מדבר לסנטימנט ריק. בדיון בפרלמנט מ-2019 על הכרזת מצב חירום אקלימי, לא מעט חברי פרלמנט אמרו שזו ההזדמנות הבריטית להנהיג את העולם בנושא.
אבל ג’ונסון צריך לזכור שכדי להצליח במשימה של העלאת בריטניה בחזרה למעמד של מנהיגה עולמית, עליו להביא תוצאות בשטח. וכדאי לו גם לזכור את המילים שלו: בסוף מי שלוחץ על המנהיגים היה הציבור. ואם הוא לא יספק את הסחורה הלחץ הציבורי כנראה רק יגבר ויגבר.