פוסט היסטורי: בשנות התשעים נטבע המונח “גועל טוֺרי” (Tory sleaze), שהאופוזיציה השתמשה בו כדי לתאר את שלל פרשיות השחיתות שנחשפו בקרב המפלגה השמרנית. החל משבירת כללי התנהגות, דרך קבלת כספים מגורמים מפוקפקים ועד חברי פרלמנט שקיבלו כסף כדי להעלות שאילתות מטעם בעלי עניין והון. כל אלו הביאו את ג’ון מייג’ור להקים ועדה שתסדיר את כללי האתיקה לחברי הפרלמנט, שהודות לה חברי הפרלמנט צריכים להצהיר על ההכנסות הצדדיות שלהן, למרות שהממשלה לא ששה לשתף פעולה. מנגד, האופוזיציה עשה מהלימונים לימונדה וכתשה את השמרנים בבחירות, למרות שלא רק בגלל זה. האם זה זהה למה שקורה כיום? בינתיים, לא | צילום: משרד ההגנה הבריטי
השערוריות האחרונות שנקשרו בשמם של השמרנים, רובן כוללות טענות לשחיתות (ועליהן תוכלו לקרוא בהרחבה כאן, כאן וכאן), החזירה ביתר שאת לתודעה את הצירוף “גועל טוֺרי” (Tory sleaze). הביטוי נטבע בשנות התשעים, בעקבות שלל פרשיות השחיתות שנקשרו בממשלה השמרנית של ג’ון מייג’ור. הזדמנות מצוינת לחזור לפרשות השחיתות ההן בעוד פוסט היסטורי.
אציין שכדי לכתוב את הפוסט הזה ניגשתי לקטעי עיתונות ארכיוניים שלא זמינים בלי גישה בתשלום, כך שלא אוכל לתת לינקים כמו בדרך כלל. כמו כן, בגלל חוסר בתמונות בנות הזמן שחופשיות מזכויות יוצרים, חלק מהתמונות של הנפשות הפועלות הן מהשנים האחרונות.
למה דווקא “גועל טוֺרי”? בחירת התרגום
היה דיי קשה להחליט על תרגום למילה “sleaze”, ולא היה מובן מאליו להגיע דווקא למונח “גועל טוֺרי”. השימוש במילה “סליז” פחות התאימה, בגלל שבעברית יש לה קונוטציות מאוד ספציפיות. מורפיקס הציע כתרגום את המילים “שפלות”, “נלוזות” ו”נאלחות”. מילון אוקספורד מגדיר את המילה כ”התנהגות לא מוסרית או לא ישרה, במיוחד על-ידי פוליטיקאים ואנשי עסקים”. מילון קמברידג’ נותן את ההגדרה “פעולות, במיוחד עסקיות או פוליטיות, עם רף מוסרי נמוך”. כל המילים וההגדרות האלו נהדרות כדי להסביר את ההקשר שהמילה הזו קיבלה מבלי לרדת למקורות המילה, וחוששני שהמילה “נלוזות” לא מספקת את מלוא עומק המילה המקורית.
לפי דייוויד צ’יילדס בספר Britain since 1945 (שגם מהווה את אחד המקורות לפוסט הזה), מדובר במילה מהמאה ה-17 שפירושה המקורי הוא “מטונף, מלוכלך, מזוהם, מוזנח, מושחת, לא מכובד”. הרעיון ש-sleaze אינה רק מילה שמתארת מישהו “נלוז” אלא גם “מטונף” מתבטאת היטב בקריקטורות מהשבוע האחרון, רבות מהן מתארות את ג’ונסון כמי שמכוסה בטינופת או שוחה בביוב. בהתחלה חשבתי על התרגום המתבקש, “טינופת”, אבל זה נפסל דיי מהר. הסיבה היא שהצירוף “טינופת טוֺרית” עשוי להתפרש כמו משהו שמטיחים באדם ספציפי ולא מתאר מצב כללי. לאחר מכן חשבתי על “ריקבון”, אבל הרגשתי שזה לא בדיוק מתאר את מה שהשימוש במילה אמור לעשות. לבסוף, לאחר התייעצות, בחרתי במילה “גועל”. היא גם לא הכי מדויקת מבחינה מילולית, אבל מעבירה היטב את התחושה שאמורה להתקבל משימוש במילה sleaze.
בכל מקרה, הבה נעבור לגועל הטוֺרי המקורי. רק אציין שאני עוסק כאן באירועים שהעלו את הצירוף הזה לתודעה, כי השימוש במושג “גועל” בהקשר פוליטי מן הסתם לא חיכה לסיפור הזה.
בחזרה למקורות
מבדיקת הארכיונים של הדיילי מייל, הטיימס, פייננשל טיימס, האקונומיסט והגארדיאן, נראה שהעיתונות החלה להשתמש במונח “גועל טוֺרי” בינואר 1994, מה שיכול לסמן את הזמן בו הוא ממש עלה לתודעה. הדבר התרחש על רקע קמפיין “בחזרה למקורות” (Back to Basics) עליו ראש הממשלה דאז ג’ון מייג’ור הכריז באוקטובר 1993. מייג’ור הבטיח בכנס המפלגה השנתי שהוא יצעיד אותה לערכים השמרניים הקלאסיים של “משמעת עצמית וכבוד לחוק, התחשבות באחרים, קבלת אחריות על עצמכם ומשפחתכם, ולא להעביר אותה לאנשים אחרים או למדינה”.
עוד לפני הנאום כבר התפוצצו כמה פרשות שנקשרו בשמרנים. דוגמה אחת הייתה התפטרותו של שר התרבות דייוויד מלור ב-1992. תחילה התגלה שהוא ניהל רומן מחוץ לנישואים, עניין בעיקר פוריטני אבל לא בדיוק מועיל בזירה הציבורית. חודשיים לאחר מכן פורסם שב-1990 הוא שהה בחופשה על חשבון בתו של בכיר באש”ף, וכשבאמצע החופשה עיראק פלשה לכוויית ובריטניה ניתקה את קשריה עם אש”ף, דלור לא קיצר את חופשתו. אז הוא כבר נאלץ להתפטר. כשמייג’ור נאם על “בחזרה למקורות” התקשורת דאגה להזכיר לו את הפרשה הזו וגם אחרות. הן קדמו לנאום, אבל גרמו לכך שהוא התקבל עם לא מעט לעג.
בינואר 1994 הטיימס דיווח שמייג’ור מסרב לנהל כל דיון בקבינט על הקמפיין, שכן היו שרים שהיו סקפטיים לגביו בהינתן כל הפרשות. בין הנאום לפרסום, טווח זמן של כשלושה חודשים, השמרנים המשיכו להסתבך. כך השר הזוטר טים יאו נאלץ להתפטר אחרי שהתגלה שיש לו ילד מחוץ לנישואים למרות שבכנס המפלגה הוא אמר שיש לצמצם את מספר המשפחות החד-הוריות. מייג’ור ניסה להסביר שהקמפיין לא היה אמור להיות “מסע צלב” נגד מה שקורה בחייהם הפרטיים של אנשים, אבל זה לא בדיוק עזר. במקביל, התנהלה חקירה לגבי “ג’רימנדרינג פוליטי” במועצת וסטמינסטר השמרנית (שלא פעם התנהלה באופן קרוב לפלילי), והדוח שלה היה עשוי לכלול גם מסקנות לגבי חבר הפרלמנט בארי לג, שכיהן לפני כן במועצה. לפי הטיימס, אם הדוח יוציא אותו באור רע הלייבור התכוננה “להחזיר” את טענותיה לגבי “גועל טורי”.
פרשות נוספות
כפי שניתן להבין, העיתונות (או לפחות חלקים נרחבים ממנה) החלה להשתמש בצירוף רק ב-1994, הפרשיות התגלגלו עוד קודם. הרי חלקן. ב-1993 איש העסקים אסיל נאדיר, קפריסאי-טורקי במוצאו, נמלט לקפריסין הטורקית אחרי שהרשויות בלונדון רצו להגיש נגדו אישומים על הונאה. לא הרבה זמן לאחר מכן התגלה שהוא היה תורם נדיב של השמרנים.
ביולי 1994 כתבי הסאנדיי טיימס (לא לבלבל עם מהדורת הסופ”ש של הטיימס) התקשרו לחברי פרלמנט, העמידו פנים שהם אנשי עסקים והציעו תשלום תמורת שאילת שאילתות בפרלמנט. הרוב סירבו או אמרו שישקלו לשאול בחינם, אבל שני חברי פרלמנט שמרנים הסכימו להצעה. ועדת האתיקה השעתה אותם למספר ימים וגם ביקרה את הסאנדיי טיימס על ניסיון להתל בחברי הפרלמנט. שלושה חודשים לאחר מכן, במסגרת מה שזכה לשם “מזומנים עבור שאלות”, התגלה ששני שרים זוטרים, טים סמית’ וניל המילטון, לקחו טרם המינוי שלהם כסף מאיש העסקים המצרי מוחמד אל-פאייד בשביל לעשות בדיוק את זה. באוקטובר 1996 פורסמו שמותיהם של 21 חברי פרלמנט שמרנים שקיבלו תשלום מאל-פאייד ב-1987, מה שגרם לממונה על האתיקה לפתוח בחקירה ב-1997. כדי לחמוק מדיון בפרלמנט על הדוח המתגבש, מייג’ור השעה את הפרלמנט לשבועיים, ולאחר מכן הפרלמנט פוזר לטובת בחירות. העובדה שמצליף המפלגה ניסה לשכנע את ועדת האתיקה לעזוב את זה לא ממש תרמה למעמד המפלגה.
מעבר לכך היו מקרים רבים של שרים שלקחו חלק בהפרטות רק כדי שלאחר פרישתן יוכלו לכהן בדירקטוריונים של החברות שזכו לנכסי המדינה שנמכרו. אחרים קיבלו כספים ממקורות שהיו עשויים להתנגש עם עבודתם הציבורית. יש לציין שהלייבור והליברל-דמוקרטים לא היו צדיקים וגם אצלם נמצאו מקרים כאלו, אבל לא באמת הייתה סימטריה. העובדה שאנשי עסקים זרים הציעו כסף למספר חברי פרלמנט שעלה על הרוב השמרני שהושג ב-1992 הייתה, אם להשתמש באנדרסטייטמנט בריטי, מטרידה. התקשורת, וגם תכניות סאטירה כמו Spitting Image, לא אפשרו לנושא לרדת מסדר היום והיה ברור שהמצב לא יכול להימשך.
תגובת מייג’ור
ג’ון מייג’ור החליט שיש לעשות מעשה. ב-1994 הוקמה ועדה בראשות הלורד מייקל נולאן, שמשימתה הייתה לבחון את כללי האתיקה בחיים הציבוריים. ב-1995 הוועדה הציגה מספר מסקנות, העיקרית שבהן היא שיש להמשיך לאפשר לחברי הפרלמנט ליהנות מהכנסה חיצונית, אבל היא חייבת להיות מוצהרת. בממשלה לא בדיוק אהבו את הרעיון הזה, אבל בגלל שכמה מורדים שמרנים חברו לאופוזיציה הפרלמנט הצביע בעד. ב-1996, לראשונה, חברי הפרלמנט הצהירו בפומבי על ההכנסות החיצוניות שלהם. בערך. היו חברי פרלמנט, למשל ראש הממשלה השמרני לשעבר אדוארד הית’, שסירבו לגלות כמה גילו. כמו כן, הם לא חויבו לספר על רווחים שקיבלו מהיותם חברים בדירקטוריונים או מעבודות שלא היה להן קשר לעבודתם הפרלמנטרית. בכל מקרה, 3.2 מיליון ליש”ט (6.31 מיליון במונחים של היום) הוצהרו, כשלושה רבעים מהם הלכו לשמרנים.
בנוסף, גם חוזקו מערכות אכיפת האתיקה של הפרלמנט, למשל בדמות נציב עצמאי כך שחברי הפרלמנט לא יפקחו על עצמם בעצמם. עוד המליצה ועדת נולאן שבכירים בשירות הציבורי לא יוכלו לעבור בקלות לשוק הפרטי לאחר שסיימו את תפקידם הציבורי.
מתקפת האופוזיציה
אבל זה לא ממש סייע למייג’ור. הלייבור חגגו על הגועל הטורי הנוטף מכל פינה. ב-1994, לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי, ראשת הלייבור בפועל מרגרט בקט (ראש המפלגה ג’ון סמית’ מת במפתיע) שמה את המלחמה בשחיתות השמרנית במקום בולט בקמפיין. הלייבור זכתה להצלחה רבה בבחירות האלו, כשהרוויחה 17 מושבים לעומת בחירות 1989, בזמן שהשמרנים איבדו קרוב למחצית ממושביהם המועטים ממילא.
כשהגיעו בחירות 1997 האופוזיציה בכלל עשתה מזה מטעמים. המקרה הבולט ביותר היה של מרטין בל, פרשן של ה-BBC שהחליט לרוץ מול ניל המילטון, אותו חבר פרלמנט שלקח כסף כדי להעלות שאילתות ספציפיות בפרלמנט, כמועמד ה”אנטי-גועל”. לטובתו מפלגות האופוזיציה זזו הצדה וקראו לציבור הבוחרים של מחוז הבחירה טאטון להצביע לבל. בל הסתובב לבוש בחליפה לבנה שהייתה אמורה להעיד על ניקיונו. בסופו של דבר זה עבד, ובל הצליח לנצח בפער של יותר מ-11 אלף קולות. בבחירות הבאות בל לא ניסה להשתתף והחליף אותו מי שיהיה שר האוצר של דייוויד קמרון, ג’ורג’ אוסבורן. המילטון, מצדו, עבר בהמשך ל-UKIP וכיום הוא ראש המפלגה.
באופן כללי, מפלגת הלייבור תחת טוני בלייר תפקדה למופת בבחירות האלו וניצחה עם רוב עצום בפרלמנט. חלק מכך, לפי ההיסטוריונים, נבע ממה שזכה לשם “פקטור הגועל” (the sleaze factor). כמובן, היו אלמנטים נוספים שהוסיפו להפסד הכביר של השמרנים, כמו הקרעים הפנימיים של השמרנים על היחס לאיחוד האירופי, סוגיות כלכליות, סוגיות אתניות, וגם באיזשהו מקום לבריטים דיי נמאס מהשמרנים אחרי 18 שנים. ובכל זאת, קשה להמעיט בחשיבות הגועל הטורי לסיפור הזה. מייג’ור ניסה לפטור זאת בדיעבד כ”שטויות אקזוטיות של מיעוט של חברי הפרלמנט”, אבל בפועל זאת לא הייתה האיכות אלא הכמות של השחיתויות שהתגלו. קשה להאמין שלו היה מדובר רק בסיפור אחד או שניים היה אפשר לדבר על איזשהו אפקט. אבל העובדה שבמשך שנים השמרנים הציעו איזו שערורייה פעם בכמה זמן ללא ספק תרמו למיאוס מהמפלגה.
היום
האם מה שקורה כעת עם המפלגה השמרנית זהה למה שקרה איתה בשנות התשעים? קשה לדעת. פרשות שאפשר לשייך ל”גועל טוֺרי” התחילו רק בחודשים האחרונים, והמושג ממש חזר לשיח הציבורי רק בשבועיים האחרונים (האופוזיציה ניסתה להחזיר אותו עוד קודם). ייתכן מאוד שיהיה צורך במסה קריטית יותר כדי שהיא תשפיע באופן שאינו נקודתי על המפלגה. או לחלופין, מה שאי אפשר לשלול שיקרה, שאחת השערוריות האלו ידבקו בבוריס ג’ונסון עצמו, בניגוד למייג’ור שבעיקר התלכלך ממעשיהם של חבריו למפלגה ולממשלה. כמו כן, קשה לדעת כמה הציבור מתעניין בכך לעומת שנות התשעים.
התקדים ההיסטורי מלמד דבר אחד בלבד, וזה שלשמרנים לא כדאי לזלזל באפקט האפשרי של השערוריות האלו אם הן ימשיכו להצטבר.
ועוד דבר קטן
מאחר שלאחרונה עולה כל עניין העבודות השניות שחברי פרלמנט יכולים לקחת, המלצת האזנה: דרור שרון, שכותבת מדיי פעם לבלוג, התארחה בפודקאסט של בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב. הפרק בהשתתפותה, שעלה בתזמון מדהים עם האירועים האקטואליים, עוסק באופן בו חברי הפרלמנט התחילו לקבל משכורת כדי שיוכלו להתייחס לתפקיד זה כעבודה ראשונה.