כמעט שבוע חלף מאז הירצחו של חבר הפרלמנט השמרני דייוויד איימס, הזדמנות טובה לבחון לאילו כיוונים הפוליטיקה הבריטית לוקחת את המקרה. למרות שהמשטרה הכריזה שהחשד המרכזי הוא טרור אסלאמיסטי, הדיון הציבורי הלך לסנטימנט הזה רק בשוליים. במיינסטרים העיסוק היה בשלוש סוגיות מרכזיות: הביטחון של חברי הפרלמנט, תרבות הדיון של חברי הפרלמנט והגישה לרשתות החברתיות. בסוגיה הראשונה עדיין מתחבטים מה הדרך הנכונה ביותר לאזן בין ביטחון ליכולת לקיים פגישות פנים-אל-פנים בין חברי הפרלמנט לבוחריהם. בסוגיה השנייה יש הסכמה כללית שצריך לקיים דיון מכבד ופחות לעומתי, אבל זה התחיל להתפרק עד הסשן השבועי של שאלות לראש הממשלה. בסוגיה השלישית הממשלה הבטיחה חקיקה שתעלה להצבעה לפני חג המולד, אבל הטיוטה שהוצגה במאי מעוררת לא מעט שאלות ותהיות | בתמונה: שרת הפנים פריטי פאטל, בוריס ג’ונסון, לינדזי הויל וקיר סטארמר בביקור בזירת הרצח של דייוויד איימס (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)
בימים הקרובים, בלי נדר, אגיע לדבר על התכניות של הממשלה לקראת פסגת האקלים (COP26) שתתחיל בסוף השבוע הבא, וגם בקורונה שמאיימת לחזור במלוא אונה לממלכה. אבל כדאי, לפני כן, לדבר עוד קצת על דייוויד איימס. הרצח שלו העלה לדיון הציבורי את הצורך להילחם ביתר שאת באלימות הגואה, בעיקר ברשתות החברתיות. עכשיו רק עולה השאלה איך בדיוק עושים את זה.
תזכורת
ביום שישי האחרון חבר הפרלמנט השמרני דייוויד איימס נרצח. בהמשך, המשטרה הודיעה שהחשד המרכזי שלה הוא שמדובר בטרור אסלאמיסטי. למרות שמדובר במעשה טרור, ולמרות הציפייה הישראלית משהו שהעניין הזה ומוצאו הסומלי של הרוצח יפנו את הדיון בעיקר להגירה מוסלמית ולהתמודדות עם טרור, הדיון לא עסק בדברים האלו. במקום זאת, הדיון התרכז בביטחונם של חברי הפרלמנט אל מול רמת איום שרק הולכת ועולה. מאז, הדיון התפתח גם בכיוון הזה וגם לכיוונים נוספים.
תמות
את התמות העיקריות אפשר לחלץ מהדיון בפרלמנט שהוקדש לזכרו של איימס. תמה אחת, כמובן, היא ביטחונם של חברי הפרלמנט והאיומים עליהם. השנייה היא הצורך לשמור על שיח פוליטי פחות רעיל. השלישית היא הצורך להתמודד עם שיח השנאה שהולך ברשתות החברתיות כמעט באין מפריע.
אבל כמובן, כדאי לפני הכל להתייחס קצת לתיאורים של איימס ז”ל על-ידי הקולגות שלו. כולם דיברו על אדם טוב, חברותי, בעל חוש הומור וחיוך מדבק, אדם שבא לפני הכל לשרת את מחוז הבחירה שלו, ידע ליצור בריתות ולא נתן לחילוקי דעות לעמוד בדרכו לחברות או להשגת מטרה כלשהי. אין ספק שהוא יחסר לרבים על ספסלי בית הנבחרים, על הספסלים משני צדי המליאה. כמחווה, בוריס ג’ונסון סיפר לנוכחים שהמלכה הסכימה להעניק לסאות’אנד-און-סי, עיירת הבית של איימס, מעמד של עיר. זאת מחווה יפה, שכן איימס עמל כדי להשיג לעיירתו את הסטטוס הנכסף.
ביטחון חברי הפרלמנט
כאמור, אחת התמות החזקות שעלו בדיון לזכרו של איימס הייתה ביטחונם של חברי הפרלמנט. שמותיהם של חברי פרלמנט שהותקפו ואף נרצחו עלו שוב ושוב, מדגישים שזה לא היה מקרה חד-פעמי. עוד ביום הרצח העניין עלה: מצד אחד הצורך להגן על חברי הפרלמנט, ומצד שני הרצון להמשיך בפגישות פנים-אל-פנים בין חברי הפרלמנט לבוחרים ממחוזות הבחירה שלהם. רבים מהמגיבים של הבלוג תהו מה הבעיה פשוט לשים אבטחה בכניסה לאירועים הללו כפי שעושים בכניסה לכל קניון בישראל. אבל בסופו של דבר, מה שלנו מובן מאליו לא בהכרח כזה בחו”ל.
כעת, יש שתי גישות עיקריות. מצד אחד ניתן למצוא את יו”ר ועדת ההגנה בפרלמנט, טוביאס אלווד. הוא הפציר בחבריו להפסיק עם פגישות פנים-אל-פנים ולעבור לזום או לטלפון. למצער, הוא קורא להם להשעות את הפגישות. הרעיון ברור: הפגישות הללו אינן בטוחות עבור חברי הפרלמנט ויש למצוא להן תחליף, או לכל הפחות למצוא דרך להפוך אותן לבטוחות.
מי שעומד בקצה השני של הסקאלה הוא גורדון בראון, ראש הממשלה לשעבר. הוא אמר שהמענה למתקפה על הדמוקרטיה “לא יכול להיות פחות דמוקרטיה”. שוב, צריך להדגיש עד כמה הפגישות האלו נחשבות לחלק חיוני מהדמוקרטיה הבריטית. לדבריו, כשמגיבים לפעולת טרור מסוג זה, “אתה לא ממצמץ, אתה לא מתחמק, אתה לא נרתע, אתה לא מראה חולשה”. לכן, חייבים להמשיך עסקים כרגיל, ולמצוא פתרון שיהפוך את הפגישות ליותר בטוחות. למרות שהוא לא התייחס לפגישות האלו באופן ישיר, ראש ה-DUP ג’פרי דונלדסון אמר דברים ברוח דומה בפרלמנט: “היכן שאחד מאיתנו ייפול, אחר יבוא במקומו”. במילים אחרות, כל פגישה שתבוטל בגלל העניין הזה היא ניצחון הטרור על הדמוקרטיה, ולא ניתן לתת לזה לקרות.
כמובן, יש כאלו שהלכו איפשהו באמצע, ונוקטים אמצעי זהירות עד שיהיה משהו יותר גורף. כך למשל, אם בית הנבחרים הארייט הרמן סיפרה שלאחר הרצח של ג’ו קוקס ב-2016 היא הפסיקה להיפגש עם אנשים שלא קבעו פגישה מראש.
ועוד מילה על זה
הגישה של חברי פרלמנט בריטים רבים לעניין הפגישות האלו היא על גבול הנאיבית. כך למשל, מתנגדיו של טוביאס אלווד טענו שדייוויד איימס לא היה רוצה שהפגישות ייערכו בזום או בנוכחות המשטרה. אולי, אבל סביר להניח שהוא גם לא רצה להידקר. הרעיון של פגישות נבחרי ציבור בלי אבטחה ובלי תיאום מראש הוא מקסים ונהדר בתאוריה, אבל במציאות הוא מסכן אותם. ולא רק אותם: כפי שרבים הזכירו בדיון בפרלמנט וגם בראיונות שונים, המצב הקיים לא מסכן רק את חברי הפרלמנט עצמם, אלא גם את הצוותים הנלווים אליהם. בהתחשב בכך שאתמול (ד’) שרת הפנים פריטי פאטל עדכנה שרמת האיום על חברי הפרלמנט עלתה מ”בינונית” ל”ממשית”, הרצונות ההיפותטיים של איימס לא רלוונטיים.
אם יורשה לי להביע דעה אישית, מה שאני לרוב לא עושה כאן, אז אני סבור שהצדק עם גורדון בראון. מצד אחד, העברת הפגישות האלו לזום ולטלפון תהיה כניעה לטרור, שיצליח בכך להבריח את נציגי הדמוקרטיה מהמרחב הציבורי. מצד שני, כפי שגם בראון אמר, יש להגביר את אמצעי האבטחה. אני לא מומחה לביטחון, אז לא אגיד מה השיטה הטובה ביותר לאבטח פגישות כאלו בדרך שתורגש הכי פחות על-ידי הבוחרים שמגיעים אליהן. אבל משהו יצטרך להיעשות.
תרבות דיון
התמה הבאה בדיון הייתה האופן בו חברי הפרלמנט עצמם נוהגים אלו עם אלו. כפי שקיר סטארמר אמר על איימס, “הוא החזיק בדעותיו בתשוקה, אבל גם בעדינות”. במילים אחרות, יש לנהוג ביריבים הפוליטיים כביריבים פוליטיים, לא כבאויבים. יש לכך משמעות ציבורית. סטארמר וחברי אופוזיציה אחרים הדגישו השתתפות בצערם של השמרנים, כהכרה בכך שהם אלו שאיבדו חבר קרוב.
גם זה דבר שעלה עוד בסוף השבוע שלאחר הרצח. חברי הפרלמנט אנדרו רוזנדיל (שמרני) ו-ווס סטריטינג (לייבור) אמרו לסקיי ניוז על כך שביקורת אישית היא חלק מהפוליטיקה, אבל שצריך להיזהר עם שפה בעייתית ונוטפת שנאה (המראיין טרבור פיליפס נתן כדוגמה כזו את העובדה שסגניתו של סטארמר, אנג’לה ריינר, קראה לשמרנים בממשלה “חלאות”). עוד הם קיוו שהתקשורת תראה שלמרות חילוקי הדעות ביניהם, חברי הפרלמנט היריבים למעשה מחבבים אלו את אלו ולעתים אף רואים בהם חברים, ואין ביניהם שנאה כה עזה.
לאחר הדיון, חבר הפרלמנט כריס בריאנט (לייבור) התראיין לערוץ 4 וניסה להדגיש את הרעיון שניתן להיות להוט אחר רעיון כלשהו, ובאותו זמן לנהוג בכבוד. לדבריו, בשנים האחרונות יש אווירה רעילה בבית הנבחרים, שמקבלת גיבוי מתקשורת הקליקבייטים, וחייבים לחזור לנהוג בכבוד אלה באלה. קארן בראדלי (שמרנית) הצטרפה אליו ואמרה שבסופו של דבר חברי פרלמנט גם לא יצליחו להזיז דברים אם לא ינהגו בכבוד אלו כלפי אלו.
אבל נקודה יותר מעניינת שעלתה בריאיון הזה היא סוגיה ארכיטקטונית. לדברי בריאנט, המליאה עוצבה להיות לעומתית, בכך שהממשלה והאופוזיציה יושבות זו מול זו ומחליפות דברים, לעתים בצעקות. הוא סיפר שלאחר רצח ג’ו קוקס הוא הציע את המחווה שחברי הפרלמנט ישבו למשך יום אחד שלא לפי הסידור של ממשלה/אופוזיציה, כדי להראות שהיריבות לא תמיד מרה. המראיין ג’ון סנואו אף הציע שאולי כדאי לשנות את מבנה המליאה. כמובן, כל מי שצפו בדיון אחד בכנסת יודעים שסידור המושבים לא יכול להבטיח דיון מתורבת. מבנה המליאה אכן משפיע על אופי הדיון (הבריטי מוצלח מהישראלי לטעמי), אבל מה שיותר חשוב זה כיצד נוהגים בתוכו.
הרשת החברתית
כאמור, התמה העיקרית האחרונה שעלתה בדיון היא נושא ההתמודדות עם המתרחש ברשתות החברתיות. חבר הפרלמנט השמרני מארק פרנסואה טען שהגיע הזמן להתמודד עם שיח השנאה שמלובה ברשתות האלו. הוא הסביר שעד כה ניתנה לרשתות אפשרות לטפל בבעיה באופן וולונטרי, אבל משכשלו בכך (אם בכלל ניסו) הגיע הזמן שהמחוקקים יתערבו. הוא לא היה לבד, ורבים הצטרפו לקריאה הזו.
לממשלה יש משהו בשרוול: במאי היא הציגה את הצעת חוק הביטחון ברשת שלה, באורך של יותר מ-140 עמודים. הצעת החוק אמורה לדרוש מהרשתות השונות להפוך את עצמן לבטוחות יותר עבור המשתמשים. זה מן הסתם יכלול דברים שבכל מקרה לא חוקיים, אבל גם דברים שהם “חוקיים אבל מזיקים“. הצעת החוק כרגע בשלב הבחינה טרום-חקיקתית בוועדה משותפת לבית הנבחרים ולבית הלורדים, אבל הרצח של איימס העלה את הדחיפות. בסשן השבועי של שאלות לראש הממשלה אתמול (ד’), קיר סטארמר הצליח להוציא מבוריס ג’ונסון הבטחה שהחוק יובא להצבעה ראשונה לפני חג המולד. בנוסף, בלייבור רוצים שמנהלי הרשתות האלו יהיו נתונים לסנקציות פליליות אם לא יעמדו בחוק החדש. סטארמר הצביע על נקודות חולשה בטיוטה הממשלתית, כדי לנסות לחזק אותה, אך ג’ונסון שכח מהתמה השנייה וניסה להתנגח. לו היה מדובר בסשן אחרון לפני בחירות, זה היה עולה לו.
הרבה שאלות עולות סביב החקיקה הזו. האם הרגולטור המיועד לפקח על הרשתות החברתיות יהיה חזק מספיק אל מול צבאות עורכי הדין של הרשתות כדי שתהיה אכיפה אפקטיבית? האם הרצון של הממשלה להבטיח שאדם לא יוכל להתחבא מאחורי האנונימיות שלו יעבוד או בכלל ראוי? וכמובן, ישנן שאלות של חופש הביטוי ועד כמה נכון שפוליטיקאים יתערבו בנעשה ברשתות החברתיות. המטרה אולי טובה, אבל כשנשיא ברזיל ז’איר בולסונרו ניסה לאסור על סימון פוסטים כמכילים מידע כוזב זו הייתה התערבות פוליטית גם היא, אבל בעייתית. אבל כדי להתייחס לשאלות האלו יהיה צורך קודם כל בטיוטה סופית, שתגיע ככל הנראה בתחילת דצמבר.
טרור אסלאמיסטי?
האם העובדה שהרוצח של איימס הוא מוסלמי משפיעה על הדיון הציבורי? למרות הציפייה הישראלית, הרבה פחות. קיר סטארמר, גורדון בראון, טוביאס אלווד ואחרים העלו את זה, אבל לא התייחסו לזה כאל הנושא המרכזי. מי שהעלו את הנושא כמרכזי היו בעיקר מקבוצות שוליות יחסית, כמו השאריות של UKIP שאיבדה רלוונטיות לפני שנים, ובערוץ GB News שמנסה לאתגר את הערוצים המרכזיים. מבחינת המיינסטרים בטרור יש לטפל, אבל הוא לא העיקר. הפעם זה היה טרור אסלאמיסטי, עם ג’ו קוקס זה היה ימין קיצוני ופעם זה ה-IRA. החוק שיכריח את הרשתות החברתיות לקחת אחריות על מה שקורה אצלן יגן על האזרחים וחברי הפרלמנט מפני טרור אסלאמיסטי אבל גם מפני עוד סוגים של איומים. העובדה שהיה מדובר בטרור שהוא דווקא אסלאמיסטי נשארה הפעם בקרב אלו שהנישה שלהם היא התנגדות להגירה מארצות האימפריה לשעבר.
כעת נותר לראות האם הרצח של דייוויד איימס יצליח להיות נקודת המפנה שהפוליטיקה הבריטית זקוקה לה, שהרצח של ג’ו קוקס לא הצליח להיות.