לקיר סטארמר יש חזון: לקראת הכנס השנתי של מפלגת הלייבור, סטארמר פרסם מסמך תחת הכותרת “הדרך קדימה”, שאמור להציג ולפרט את העתיד שבכוונתו ליצור לבריטניה אם רק יצליח להוביל את הלייבור לניצחון בבחירות. במסמך, הוא תוקף את השמרנים על העשור האחרון, ומציע עתיד בו יהיה שיתוף פעולה בין הממשלה, העסקים והעובדים, והמערכות הציבוריות יחוזקו. החזון הזה ברובו חלבי, מעורפל או לא מקורי בעליל. כמו כן, סטארמר הולך עוד יותר רחוק מטוני בלייר בלקיחת המפלגה ימינה, וזונח את המושג “סוציאליזם”. סטארמר רצה שהמסמך הזה ילווה אותו לכנס, אבל במקום זאת הוא מצא את עצמו בעוד ריב פנימי של המפלגה, על רקע רצונו לשנות את חוקי בחירת ראש המפלגה. זאת, על רקע גל של משברים בבריטניה שנראה שסטארמר לא עוסק בהם | בתמונה: כריכת המסמך
אחת הביקורות שמוטחות בראש מפלגת הלייבור סטארמר לעתים תכופות, הן מהאגף הימני (בלייריסטי) והן מהאגף השמאלי (קורביניסטי) של המפלגה, היא שלא ברור במה הוא מאמין. תמיד הוא מנסה להתחמק מלנקוט עמדה בנושאים קשים, למעט במקרים מיוחדים. אז כנראה שלסטארמר נמאס לשמוע את זה, ובהתאם הוא פרסם לקראת כנס המפלגה השנתי, שמתחיל היום (ש’), מסמך של כ-11,500 מילים שאמור לענות על זה. המסמך, שנקרא “הדרך קדימה” (The Road Ahead), אמור להבהיר לציבור מה בדיוק החזון שלו.
תוכן המסמך
מעבר להקדמה ולסיכום, סטארמר מחלק את “הדרך קדימה” לשלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד. כלומר, איך הגענו עד הלום, מה מצבנו כרגע, ומה מוצע לעתיד.
עבר והווה
אין יותר מדי מה להרחיב על החלקים של העבר וההווה, משום שהם ניתנים לקיצור פשוט. סטארמר מזהיר מפני התרפקות על העבר בכל מה שקשור לניצחונות הלייבור. הניצחונות של קלמנט אטלי ב-1945, הרולד וילסון ב-1964 ו-1974 ושל טוני בלייר ב-1997 אמורים להיות מדריך כיצד הלייבור אמורה לנצח שוב בבחירות, לא איזה מקור לנוסטלגיה שלא תקדם את המפלגה לשום מקום. לדבריו, מה שסייע לשלושתם לנצח בבחירות היה היכולת להציג חזון לעתיד בהתחשב בתמורות החברתיות שעברו על הבריטים. זה הכרחי, מפני שהיתרון של היריבים השמרנים הוא היכולת להחליף צבעים בהתאם לקונצנזוס.
הוא גם טוען שכעת ממשלת לייבור הכרחית מתמיד, לאחר יותר מעשור רצוף של ממשלות שמרניות, שרובן עברו תחת מדיניות צנע וקיצוצים, הביאו את בריטניה למקום גרוע מאוד. לכן היא נפגעה הכי קשה באירופה כשזה מגיע לקורונה – גם מבחינת מספר המתים וגם כלכלית. לכן הפשיעה בעלייה. לכן משבר הדיור כה חמור. החברה הבריטית מפורקת. כעת, כך סטארמר, בריטניה עומדת בפני צומת דרכים וצריכה להחליט מהי הדרך קדימה עבורה. דרך אחת היא להמשיך בדומה לעשור החולף, ובכך להחליש את בריטניה עוד יותר. הדרך השנייה תאפשר לבריטניה לצמוח ולשגשג, תוך כדי חיזוק החברה הבריטית והקהילה כולה.
ובכל זאת כמה דברים קטנים מהחלקים האלו. סטארמר טוען שהשמרנים (ובמידת מה גם ה-SNP) זיהו את הלאומנות המזיקה שלהם עם פטריוטיות. אבל הפטריוטיות לדבריו דווקא מאחדת אנשים מרקע שונה. זה ניסיון ברור למדי לא רק להפקיע את המונופול של השמרנים על פטריוטיות, אלא גם להתנער מהתדמית האנטי-פטריוטית שג’רמי קורבין יצר ללייבור, תוך כדי שהוא לא מוותר על האינקלוסיביות שחשובה לבייס המטרופוליטני של המפלגה. כמו כן, המתקפה על ה-SNP היא לא רק מתקפה על יריבים פוליטיים, אלא ניסיון להחזיר לידי הלייבור את סקוטלנד שאבדה לה ב-2015. כמו כן, הוא מדגיש את חשיבות הקהילות והמשפחות בטענה שהן “לא רעיונות שמרניים”. מתקפה דיי ברורה על המיתוג של השמרנים כ”המפלגה של המשפחה”.
עתיד
כעת, סטארמר יכול להתפנות לעסוק בחזון שלו לעתיד הטוב יותר שהלייבור יכולה להביא. הוא מעוניין במערכת יחסים חדשה בין הממשלה לעסקים: במקום מאבק בין המגזר הציבורי והפרטי, שותפות ביניהם. מהעסקים יצופה לשחק לפי הכללים ולכבד את העובדים שלהם, ובתמורה הממשלה תספק להם תשתית עסקית טובה – הן בתשתיות ממש והן בעובדים מהטובים ביותר. בנוסף, הממשלה תחתום יותר חוזים בתוך בריטניה עם חברות בריטיות. גם לעובדים מובטח עתיד יותר: “ניו דיל לאנשים עובדים”, לא פחות. בתפריט העלאת שכר המינימום, הבטחת זכויות עובדים כבר מיום ההעסקה הראשון ומלחמה בחברות שיעשו שימוש בפרצות בחוקי העבודה כדי למנוע מעובדים זכויות. כמו כן, האשראי האוניברסלי יוחלף ברשת ביטחון חברתית אחרת, שתגרום לעבודה להשתלם. וכמובן, גם בוסט לתעשייה הירוקה כדי ליצור עוד עבודות חדשות בתעשייה המתהווה.
חזון נוסף הוא חברתי. סטארמר מעוניין לשים יותר כוח בידי האזרחים. זאת הוא מתכוון לעשות באמצעות העברת הכוח מהממשלה המרכזית בווסטמינסטר לידי המנהיגים המקומיים, שיוכלו לקבל החלטות טובות יותר מתוך היכרות עם השטח. לאזרחים גם יהיה קל יותר לפקח על הממשלה. בנוסף לאלו, ממשלת לייבור תילחם בגזענות באמצעות חוק שתפקידו יהיה לאפשר לממשלה להיאבק בגזענות ממוסדת.
וכמובן, כי אי אפשר בלי: רפורמה בבריאות. על הפרק קיצור התורים לקבלת טיפול, עם דגש מיוחד על רפואת הנפש (נושא חשוב בפוליטיקה הבריטית). הדבר ייעשה גם באמצעות הגדלת כוח האדם והמכשור, אבל גם באמצעות העברת ה-NHS תהליך מודרניזציה כדי לשפר את ביצועיו. עוד מערכת שתעבור מודרניזציה תהיה מערכת החינוך, שתותאם לספק כישורים לשוק העבודה המשתנה במהירות. כמו כן, הוא מעוניין לחזק את מערכת החינוך הציבורית, כך שתהיה מסוגלת לספק את מה שמספקים בתי הספר הפרטיים, למרות שהוא לא בדיוק אומר כיצד יעשה זאת. לסיום, סטארמר רוצה להילחם בפשיעה הגואה. מעבר להקצאת כספים למשטרה, הוא מעוניין גם לספק יותר הגנה לקורבנות של פשעים והתנהגות אנטי-סוציאלית.
הדרך קדימה
ובסוף מגיע פרק הסיכום. הוא חוזר בגדול על כל מה שנאמר כאן בנקודות קצרות (כי לא לימדו אותו שתקציר מנהלים שמים בסוף, כך נראה). בסיומו הוא קורא לקוראים לקחת את המסלול שהלייבור מעוניינת בו עבור בריטניה, היא הדרך קדימה.
ניתוח
לראשונה, קיר סטארמר מציג משהו שקרוב לחזון. כמובן, זה חזון חסר: לשפר את מערכת החינוך כך שתועיל בשוק העבודה, שיפור מערכת הבריאות ומלחמה בפשע אלו דברים שכמעט כולם יעמדו מאחוריהם. גם בתכניות שלו הוא לא מציג שום דבר קונטרוברסלי יותר מדי. לא רק זה, הוא גם לא מסביר איך הוא יממן את הדברים הנפלאים האלו: האם הוא יעלה מסים או יגדיל את החוב הלאומי? ואם יעלה מסים, על מי בדיוק? דווקא מהדברים שעשויים לעורר ויכוח, כדרכו, סטארמר מתחמק.
החזון הכלכלי שלו מריח ריח חזק של נפטלין משנות החמישים. היסטוריונים סבורים שאחד הדברים שסייע לגרמניה המערבית להפוך ל”הנס של אירופה” אחרי מלחמת העולם השנייה היה עבודה קואופרטיבית בין איגודי העובדים לבין העסקים. הדבר סייע לכלכלה להיות דינמית מבלי שהאינטרסים של העובדים נפגעו יתר על המידה. זאת, בניגוד ללעומתיות שאפיינה את איגודי העובדים הבריטים, שאילצה את התעשיות לקפוא על שמריהן, מה שבסוף הפך את בריטניה ל”איש החולה של אירופה”. סטארמר מציג רעיון דומה, רק במקום איגודי העובדים הוא רוצה שהיחסים האלו של העסקים יהיו עם המדינה. זה גם לא מאוד שונה מתפישת “שתי הכנפיים” שבוריס ג’ונסון אוהב להציג: כנף אחת היא מגזר עסקי חזק, שבאמצעות פעילותו מממן את הכנף השנייה שהיא שירותים ציבוריים טובים. הסימביוזה אולי תעבוד אולי קצת אחרת, אבל הרעיונות מאוד דומים.
המילה החסרה
צריך גם לדבר על מה שאין במסמך הזה: המילה “סוציאליזם” על הטיותיה לא מופיעה כלל בכל המסמך הזה. גם טוני בלייר, האיש שלקח את הלייבור ימינה, לא העז ללכת כל-כך רחוק. כשהוא שינה את סעיף 4 בחוקת הלייבור, מסעיף שדרש בעלות ציבורית על אמצעי הייצור לסעיף שלא אומר כלום, הוא פתח אותו ב”מפלגת הלייבור היא מפלגה דמוקרטית-סוציאליסטית”. אפשר להתווכח כמה משמעות הוא התכוון לצקת במונח “סוציאליסטית”, אבל הוא לא נמנע מהמונח. כשנאם בכנס המפלגה ב-1994, חודשים ספורים לאחר היבחרו לראש הלייבור, הוא אמר: “זה הסוציאליזם שלי. סוציאליזם, ואנחנו צריכים להפסיק להתבייש להשתמש במילה הזו”. הוא כמובן הסביר ש”זה לא הסוציאליזם של מרקס או של שליטת המדינה”, אבל הוא השתמש במילה הזו, טעונה ככל שתהיה. סטארמר לא מצא לה מקום אפילו פעם אחת במסמך של קרוב ל-11 אלף מילים שאמור לשקף את החזון שלו, כשהוא עומד בראש מפלגה שלפי חוקתה שלה מוגדרת סוציאליסטית.
צריך להגיד: בקמפיין הבחירות לראשות הלייבור סטארמר אמר במפורש: “אני סוציאליסט”. אבל אז הוא פנה לבייס המורכב ממתפקדי המפלגה. מאז, הוא הפחית את השימוש במילה. ייתכן שאתם לא חושבים שזה דבר רע להיפטר מהסוציאליזם, אבל דיי ברור שבזמן שסטארמר מלין על כך שהשמרנים משנים את עורם, כך גם הוא משנה את עורה של המפלגה שלו. זו חלק מהפוליטיקה, אבל המשמעות היא שסטארמר מתכוון לפצות על זה שהוא לא כריזמטי כמו בלייר באמצעות כך שהוא ילך רחוק יותר מבלייר במרכוז המפלגה. כולל ערפול המושג שאמור להגדיר את האידיאולוגיה שלה. גם ייתכן שחלק מהצעדים שהוא הציע לעיל עונים על ההגדרה של סוציאליזם, אבל ראשי עבר של הלייבור אמרו את המילה במפורש בעוד סטארמר מטשטש זאת. הוא מדבר על הדרך קדימה, אבל נמנע מלקרוא לה בשם.
האווירה במפלגה
כאמור, סטארמר פרסם את המסמך לקראת כנס המפלגה שמתחיל היום (ש’). השאלה היא האם באמת יעסקו בחזון שלו, כי נראה שהוא בחר דווקא להחמיר את המאבקים הפנימיים בתוך הלייבור. לאחרונה דווח שסטארמר ניסה לשכנע את איגודי העובדים החברים במפלגה לתמוך בשינוי החוקים לבחירות לראשות המפלגה. כיום, לכל בעלי זכות ההצבעה – חברי פרלמנט של המפלגה, מתפקדים וחברי איגודים החברים במפלגה – יש ייצוג שווה בדמות “אדם אחד – קול אחד”. סטארמר רוצה להחזיר את הכללים למתכונת הקודמת שלהם. אז, שליש מהכוח ניתן לחברי הפרלמנט, שליש נוסף לאיגודים ועוד שליש למתפקדים. הסברה היא שהדבר נובע מכך שהשיטה הנוכחית אפשרה לג’רמי קורבין לנצח ב-2015 הודות ליכולתו לגייס בעיקר מתפקדים, למרות שהדבר לא היה לרוחם של רבים. אד מיליבנד, האיש שכראש המפלגה הביא למפלגה את החוקים הקיימים כיום, תומך בסטארמר. אבל מעבר לכך שהדבר מעורר זעם בקרב האגף השמאלי של המפלגה, גם באיגודים מוטרדים מכך שהכנס יעסוק בענייני מנהל במקום בנושאים החשובים.
ובכן, הם מוטרדים בצדק. אתמול (ו’) התחילו להגיע הדיווחים שסטארמר לא מצליח כל-כך לזכות בתמיכה הנדרשת לו כדי להעביר את השינוי, וכעת הוא מנסה להעביר איזשהו שינוי מרוכך יותר ולו כדי להראות איזושהי סמכות במפלגה שבראשה הוא עומד (עדכון: בינתיים דווח שסטארמר ויתר לחלוטין על הרעיון). איאן בלאקפורד, ראש ה-SNP בבית הנבחרים, צייץ את מה שהרבה חושבים: “בוריס ג’ונסון נהל ממשלה כאוטית שמובילה למחסור במזון ודלק, משבר ביוקר המחיה והלייבור מידיינת עם עצמה”. אחר-כך הוא גם הוסיף שסקוטלנד חייבת לצאת לעצמאות, אבל בסדר זה חלק מהנוהל.
Boris Johnson is running a chaotic Government leading to food and fuel shortages, a cost of living crisis and Labour is debating with itself. For those of us in Scotland it is time to recognise our future is as an independent country in the European mainstream. https://t.co/k3iHXeSWMg
— Ian Blackford (@Ianblackford_MP) September 24, 2021
פירוש הדבר הוא שסטארמר פותח את הכנס השנתי של המפלגה ובמקום לדבר על הדרך קדימה, מדברים על העובדה שהוא משחק בכללים קטנים. במקום לעסוק בחזון שלו, הוא מוצא את עצמו בקושי מצליח לשלוט במפלגה ושוב רב עם האגף השמאלי שלה. וזה כבר מרגיש יותר כמו אובדן דרך.