חשבתם שאחרי שהתקשורת פרסמה שייתכן שחקיקה ממשלתית תפגע בחוק הבינלאומי העולם התרגז? אז תראו מה קרה אחרי שהחקיקה באמת התפרסמה. ממשלת בריטניה פרסמה את חוק השוק הפנימי, בו נכתבו בפירוש מקרים בהם יש להתעלם מהחוק הבינלאומי או המקומי. הממשלה ניסתה להסביר שזה כדי להבטיח את שלמות השוק הבריטי, לאחר שהיא עצמה הגישה אותו לאיחוד על מגש כחלק מהסכם היציאה שהיא קידמה. העולם לא השתכנע: באיחוד האירופי התרגזו, ומישל ברנייה אף דיבר על העלאת המוכנות לסיום תקופת המעבר בלי הסכם סחר. בארצות הברית, ננסי פלוסי הזהירה שפגיעה בהסכם יום שישי הטוב יוריד מהשולחן הסכם סחר בין המדינות. ובבית, הממשלות המקומיות זועמות על מה שנראה כמו פגיעה בסמכויות שלהן. אבל יש גם נקודת אור אחת, בדמות יפן, איתה בריטניה חתמה על מסמך עקרונות להסכם סחר | בתמונה: שרת המסחר ליז טראס עם שר החוץ היפני טושימיצו מוטגי (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)
החשיפה של הפייננשל טיימס לפיה ממשלת בריטניה מתכננת חקיקה, לצורך הסדרת השוק הפנימי, שתפגע במה שהושג בהסכם היציאה מהאיחוד האירופי, לא השאירה אף אחד אדיש. גורמים רבים, בבריטניה ומחוצה לה, הזהירו מפני ההשלכות של צעד כזה, שיהווה הפרה של החוק הבינלאומי. וזה בהחלט מצב בעייתי למדינה שהגדירה לעצמה עוד חודש להסדיר את הסחר עם השותפה העיקרית שלה לייצוא וייבוא.
למקרה שאתם לא זוכרים, אז הפוסט הקודם עסק בדיווח של הפייננשל טיימס. זה מצא שחקיקה שבמועד פרסום הדיווח טרם פורסמה בנושא השוק הפנימי של הממלכה, עשויה לדרוס למעשה את ההסכמות שהושגו לגבי גבול פנימי בין צפון אירלנד לאי הבריטי. וזה אומר עבירה על החוק הבינלאומי, עבירה שגם שר צפון אירלנד ברנדון לואיס הודה שתתקיים באופן “נקודתי ומוגבל”. מה שזה לא אומר. פירוש הדבר הוא גם פגיעה פוטנציאלית משמעותית בהסכם יום שישי הטוב. מאז, העולם הספיק להגיב והחקיקה להתפרסם. מה שהביא לעוד תגובות.
השוק הפנימי
ברביעי (9.9) הממשלה פרסמה את הצעת החוק שלה לשוק פנימי. מטרת החקיקה היא לאפשר לסחורה לעבור באופן חופשי בתוך בריטניה, תוך כדי מתן אפשרות לכל אחת מהאומות המרכיבות את הממלכה (אנגליה באמצעות ממשלת בריטניה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד) לקבוע את הרגולציות שלה. הפייננשל טיימס טען שהחקיקה הזו תדרוס את פרוטוקול צפון אירלנד, שלא מאפשר לכל סחורה לעבור בחופשיות בין האי הבריטי לצפון אירלנד. אז מה באמת החקיקה אומרת?
על פניו, סעיף 11 מסביר כיצד החוק משתלב עם פרוטוקול צפון אירלנד, ומסביר שיהיו סייגים לסחורות שעוברות בין צפון אירלנד לשאר הממלכה. למשל, סחורות מסוימות שייוצרו בצפון אירלנד ויישלחו לאי הבריטי ייחשבו לסחורות מיובאות לכל דבר. כנ”ל לסחורות שיעשו את הכיוון ההפוך. פרק 5 בחוק עוסק כולו בהתאמת השוק הפנימי לפרוטוקול צפון אירלנד. סעיף 41(2) בפרק אף מבטיח סמכויות שמטרתן להבטיח עמידה במחויבויות הבינלאומיות של בריטניה. הבעיות מתחילות בסעיף 45. הסעיף הזה נפתח במילים: “[הסעיפים] הבאים תקפים על אף כל חוק בינלאומי או מקומי שמנוגד להם”. להצהיר שיש סעיפים שתקפים גם אם הם מנוגדים לחוק הבינלאומי זה מרשים ברמות אחרות. אבל לא רק זה: החוק מצהיר על כך שהוא עובר (באופן “נקודתי ומוגבל”, כמובן) על החוק הבינלאומי. אם הוא לא היה מפר אותו, לא היה צורך בהבהרה מהסוג הזה.
בסעיף 45 יש עוד נוסחים שמביעים רעיונות דומים, שנוגעים לאופן בו סחורות ינועו בים האירי, אבל הנקודה ברורה. הפייננשל טיימס למעשה לא הסיק מסקנות על סמך הנחה כלשהי. הוא פשוט ראה מה הממשלה בעצמה כותבת בחקיקה שהיא מציעה. וברנדון לואיס הוא לא סתם אידיוט שמביא רעיונות הזויים משום מקום. אם כבר, הוא אידיוט כי הוא לא יודע לשקר לגבי מה שכתוב בחקיקה עצמה. ובחקיקה עצמה כתוב בפירוש שהחוק יפר את החוק הבינלאומי, ולכן יש צורך להבהיר שסעיפים מסוימים בו יחולו גם אם יפרו את החוק הזה.
צרות עם אירופה
אתם יכולים לנחש שבאירופה לא אהבו את זה, ולא בכדי. בריטניה גררה את האיחוד בניג’וס הזה של הסכם היציאה קרוב לשנה. אז עכשיו היא מפרה אותו? גם אני הייתי מתעצבן. נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין צייצה שהדבר פוגע באמון ובסיכוי להגיע להסכם על העתיד של בריטניה והאיחוד. חברי קבוצת התיאום עם בריטניה בפרלמנט האירופי הביעו “דאגה ואכזבה עמוקות” מכוונות ממשלת בריטניה. האיחוד גם הזהיר שייקח את זה לבית המשפט. וזה עוד בלי קשר לזה שהנושא ונותן מטעם האיחוד מישל ברנייה האשים את בריטניה בהפגנת חוסר גמישות במו”מ.
ממשלת בריטניה, איך לומר, רואה את זה קצת אחרת. מייקל גוב, שר הקבינט ואחד ממובילי מדיניות הברקזיט הבריטית, התעקש שהמשפטנים של הממשלה הבטיחו שהחקיקה חוסה תחת שלטון החוק. אני לא משפטן, כך שיכול להיות שבאמת ישנו עולם שבו חקיקה שמבהירה שהיא עוקפת את החוק הבינלאומי חוסה תחת שלטון החוק, אבל לא כולם משוכנעים. גוב טען גם שהצעת החוק הזו תגן על השלמות של השוק הבריטי, דבר שהאיחוד לא מוכן לסייע בו. זה, כמובן, בבל”ת. בוריס ג’ונסון הוא זה שהציע את הגבול הפנימי בין בריטניה לצפון אירלנד, לא האיחוד. הוא רץ על ההסכם הזה בבחירות. האיחוד לא צדיק בכלל, שכן הוא מתעקש על הכפפת בריטניה לחלק מחוקי האיחוד. אבל לטעון לחבלה בשלמות השוק הבריטי בגלל התעקשות שבריטניה תעמוד בהסכמים עליהם חתמה זה בגדר חוצפה.
גם בתוך המפלגה השמרנית יש מי שלא מרוצים מהחקיקה הזו. למשל בוב ניל שמעוניין להוסיף תיקון שיקשה על הכנסת שינויים להסכם היציאה. כעת בוריס ג’ונסון מנסה ללחוץ להצביע בעד הצעת החוק שלו. הוא טען שבאיחוד האירופי מאיימים במחסום של ממש בים האירי אם לא יהיה הסכם סחר, מה שלדבריו יפגע בשלום וביציבות באזור. כלומר, לא רק מכס על סחורה שתעבור שם, אלא ממש הגבלות על התנועה שלה. אני לא יודע אם באמת יש איום כזה. מדובר בהאשמה חמורה ביותר. ורבים לא מאמינים לג’ונסון, שיותר מפעם אחת נתפס באי-נאמנות לאמת.
התקדמות במשא ומתן
התגובה שצוטטה קודם של מישל ברנייה הגיעה לאחר עוד סבב של שיחות בינו לבין (עכשיו לורד) דייוויד פרוסט, הנושא ונותן מטעם בריטניה. בתחילת השבוע פרוסט הבהיר שבריטניה לא מפחדת ממצב של סיום תקופת המעבר בלי הסכם סחר. היום (ש’) הוא הכריז שהוא מצליח כבר לרכך את ברנייה. ממשלת בריטניה גם דחתה את הטענות של ברנייה שהיא זו שלא מתגמשת. לדבריה, היא עדיין מאמינה שאפשר להגיע להסכם ושזה יקרה. מייקל גוב אמר שבסך הכל רוצים הסכם כמו עם קנדה. כבר הסברתי למה קנדה מהווה דוגמה גרועה מאוד למה שממשלת בריטניה מעוניינת בו.
ברנייה, מצדו, מעבר לטענות נגד בריטניה, הודיע גם על צעדים קונקרטיים. אחד מהם הוא ההודעה על העלאת רמת ההתכוננות לסיום תקופת המעבר בלי הסכם סחר. למרות שבטווח הקצר בריטניה תסבול הרבה יותר מסיום התקופה בלי שום הסכם סחר, גם האיחוד ייפגע מכך. לכן, גם שם יש צורך בהכנות. ובמעשיו, ברנייה מודיע לבריטניה: בשביל לשחק צ’יקן צריך שניים. גם האיחוד יודע לאיים שהוא מוכן ללכת לסיום ללא הסכם. עכשיו נותר לראות אם מישהו ימצמץ ראשון או שהתנגשות בדמות חוסר בהסכם סחר אכן תקרה.
יחסים מיוחדים
לא רק על ההסכם עם האיחוד הסיפור הזה משפיע. הסכם סחר שבריטניה מאוד בונה עליו הוא עם ארצות הברית. זה גם מתבקש, לאור “היחסים המיוחדים” בין שתי המדינות. אבל, יו”ר בית הנבחרים האמריקאי ננסי פלוסי הזהירה את בריטניה שלא ללכת במשעול שנראה שיפגע בשלום באירלנד. “אם בריטניה תפר הסכם בינלאומי ותפורר את הסכם יום שישי הטוב”, היא אמרה, “אין שמץ של סיכוי להסכם סחר בין ארצות הברית לבריטניה לעבור בקונגרס”. פלוסי למעשה מזכירה לממשלת בריטניה שעם כל הכבוד לעמדות הנשיא דונלד טראמפ בנוגע לברקזיט, הוא לא מחליט לבד.
כמובן, קשה להגיד עד כמה יש לאיום הזה שיניים. התפקיד של פלוסי כיו”ר בית הנבחרים נגזר מכך שהיא מנהיגת הרוב שם. בנובמבר, האמריקאים לא יבחרו רק נשיא, אלא גם את חברי בית הנבחרים ושליש מהסנאט. לאור החשש לדיכוי הצבעה מסיבי בבחירות הקרובות, זה לא בלתי מתקבל על הדעת שטראמפ יישאר במקומו ושבית הנבחרים יחזור לשליטה רפובליקנית (עדכון מה-13.9: עידו דמבין מהבלוג “מר דמבין הולך לוושינגטון” אומר שזה תרחיש לא סביר). אמנם חבר הקונגרס ברנדן בויל טוען שהעמדה לגבי השמירה על הסכם יום שישי הטוב היא דו-מפלגתית. אבל, רבים מוצאים שהמפלגה הרפובליקנית עוברת השתלטות על-ידי טראמפ. כלומר, לא בלתי מתקבל על הדעת שתחת עוד כהונה של טראמפ הרפובליקנים ישנו כיוון. (עדכון מה-13.9: לפי דמבין, למרות שקשה לדבר על דו-מפלגתיות, יש בבית הנבחרים סיכוי טוב יותר לשיתופי פעולה מאשר בסנאט).
ועדיין, זה איום שבריטניה תצטרך להתחשב בו. ארצות הברית היא המדינה הריבונית עמה בריטניה, נכון ל-2018, סחרה הכי הרבה. אמנם כגוש אחד האיחוד עדיין סוחר עם בריטניה יותר, אבל עדיין מדובר בקשרי מסחר מאוד ענפים שכדאי לשמור עליהם. מה גם שהבחירות לנשיאות ולקונגרס יתקיימו קצת פחות משלושה שבועות אחרי שבריטניה תודיע אם יש הסכם סחר עם האיחוד או לא. זה הופך את ההימור על ניצחון רפובליקני להרבה יותר הרפתקני.
ארץ השמש העולה
אבל לא הכל שחור. בריטניה כן הצליחה להבנות סחר כלשהן. עם יפן. שרת המסחר הבינלאומי ליז טראס הודיעה שהגיעו עם יפן להסכמה עקרונית על שיתוף פעולה כלכלית בין המדינות. לדבריה, הדבר אמור להביא עמו בונוסים רציניים. כ-99% מהסחורה הבריטית שתיכנס ליפן לא תחויב במכס. היקף הסחר בין המדינות יגדל בכ-15 מיליארד ליש”ט. מדובר בצעד ראשון לקראת כניסה להסכם הסחר הטרנס-פסיפי, עליו חתומות מדינות במזרח אסיה (לדוגמה, יפן וסינגפור), אוקיאניה (אוסטרליה וניו-זילנד) והאמריקות (לדוגמה, קנדה ומקסיקו). שר החוץ היפני טושימיצו מוטגי היה מרוצה מכך שהצליחו להגיע להבנות בשלושה חודשים בלבד. ויש עוד הרבה דברים שווים בסיפור. בהחלט שווה לפרגן.
אבל, חשוב גם לא להשתכר מהסכם הסחר הבהחלט חשוב הזה. קודם כל, מדובר בהסכם עקרוני. ההסכם עדיין לא סופי, טרם עבר בפרלמנטים. ביפן מבטיחים שהדבר יובא לאישור הפרלמנט עד ינואר. מספיק מהר כדי שההסכם יוכל להיכנס לתוקף עם סופה של תקופת המעבר, אבל גם מספיק זמן בשביל שהרבה מאוד דברים יקרו. שנית, המבקרים טוענים שהתוספת לכלכלה הבריטית שההסכם יביא היא בסך הכל 0.07%. זה רחוק מלהספיק לנזק שעשוי להיגרם במקרה בו בריטניה תסיים את תקופת המעבר בלי הסכם סחר עם האיחוד. שלא לדבר על מקרה בו החקיקה אכן תוציא את הסכם היציאה מתוקף. שלישית, בסופו של דבר מדובר בהסכם שהוא ככל הנראה לא שונה בהרבה מהסכם הסחר שיש ליפן עם האיחוד האירופי. מאוד נוח לעשות ככה הסכמים, אבל לא מופרך להאמין שהרבה מדינות ירצו דווקא לשפר את התנאים שלהן מול בריטניה לעומת מה שיש להן מול האיחוד. ולסיום, למרות ששתי המדינות מרוויחות, כנראה יפן היא המרוויחה העיקרית.
אז אכן אבן דרך חשובה, אבל לא כדאי למהר ולהכריז שכל בעיותיה של בריטניה נפתרו הודות לאבן הדרך הזו.
בבית
הצעת החוק הממשלתית הביאה את הסעיף ללא מעט אנשים גם בתוך הממלכה. העניין המרכזי הוא מדיניות ההאצלה. כלומר, העברת סמכויות מממשלת הממלכה לממשלות סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. כעת, יש חשש שחוק השוק הפנימי יפגע במדיניות הזו. החשש הזה התחיל כבר לפני כמה שבועות, אבל כעת החריף. הטענה העיקרית היא לגבי סעיף “ההכרה ההדדית”. כלומר, אמנם כל ממשלה תוכל לקבוע סטנדרטים על סחורות בעצמה, אבל תהיה חייבת לאפשר בתוכה סחר ממקומות אחרים בממלכה אם עמדו בסטנדרטים המקומיים שם. בממשלות ויילס וסקוטלנד טוענים שעצם זה מהווה פגיעה בהאצלה. הרי, ממשלת בריטניה מכריחה את שאר הממשלות להכיר בסטנדרטים של ממשלות אחרות. מה זה, אם לא התערבות? השר הראשון של ויילס מארק דרייקפורד אמר שהוא בעד שיהיה שוק אחיד לממלכה, אבל על-סמך הסכמה משותפת, ולא בסוג כזה של כפייה. ב-SNP טוענים להתקפה על ההאצלה ומשתמשים בזה לחיזוק קמפיין העצמאות של המפלגה.
העניין השני הוא ההצדקה של הממשלה לאופן בו החקיקה מפרה את החוק הבינלאומי. היא השתמשה בפסיקה מ-2017 בעתירה של הרימיינרית ג’ינה מילר. בפסיקה נאמר שיש עליונות ל”ריבונות הפרלמנטרית”. לכן, טוענת הממשלה, יש לפרלמנט את הסמכות לחוקק את החוק הזה. רק שהעתירה ב-2017 עסקה בסמכות של ראשת הממשלה ת’רזה מיי להפעיל את סעיף 50 שמתחיל את היציאה מהאיחוד האירופי ללא אישור הפרלמנט. בית המשפט פסק שהפרלמנט חייב לאשר זאת, בגלל שהוא הריבון. כלומר, הריבונות הפרלמנטרית היא לא על החוק הבינלאומי, אלא על סמכותה של הממשלה. לא פלא שמילר התעצבנה על השימוש הזה בעתירתה.
איפה עומדים?
ברמה הבינלאומית הדברים לא היו אמורים להגיע למקום בו הם נמצאים. נחתם הסכם יציאה, והצרה היחידה הייתה אמורה להיות שלא מצליחים להגיע להסכם סחר עם האיחוד. זה לא היה אמור להגיע גם למצב בו הקרדיט הבינלאומי של בריטניה נמצא בסכנה. זה גם לא היה אמור להגיע למצב בו אולי למרות הכל יהיה גבול קשיח על אדמת אירלנד. אבל זה הניסיון של בוריס ג’ונסון לרבע את המעגל: ידוע שמתוך השלישייה של ריבונות מלאה-בלי גבול קשוח-בלי גבול פנימי, ניתן לבחור רק בשניים. מיי בחרה לוותר על הריבונות המלאה, ולהישאר כפופה במידה מסוימת לחוקי האיחוד. ג’ונסון החליט שהוא מוותר על הרציפות ויוצר גבול פנימי. הוא שיקר לגבי זה וטען שזה לא כך, אבל כל מי שקראו את ההסכם הבינו שזה המצב. כעת, הוא מנסה לעקוף את הגבול הפנימי שיצר. אבל אין אפשרות לקבל את כל השלושה, ולכן יש סכנה רצינית לגבול קשיח במקום הגבול הפנימי.
אבל ברמה המקומית זה כמעט צפוי. מודל המנהיגות של בוריס ג’ונסון הוא המודל הריכוזי. כלומר, לרכז כמה שיותר סמכויות אצלו, הן ממקורות חוץ-ממשלתיים לממשלה עצמה, והן מתוך הממשלה אליו עצמו. זה למה חבר הפרלמנט השמרני סטיב בייקר התעצבן על כך שהממשלה מגבילה התקהלויות בלי דיון פרלמנטרי ראוי. לכן, הפגיעה המסתמנת במשטר ההאצלה לא צריכה להפתיע אף אחד. אמנם טכנית נושא השוק הפנימי של בריטניה הוא נושא מורכב, אבל קשה להיות מופתעים מכך שג’ונסון בחר בפתרון הזה מכל הפתרונות. לא מדובר בתקדים. היחסים בין הממשל המרכזי לממשלים המקומיים והאזוריים בבריטניה הם כמו אקורדיון.
כעת חלק נושאים את עיניהם לבית הלורדים, בתקווה שיעצור את החוק. עקרונית, מעבר להבטחה לחזק את שלמות השוק הפנימי של בריטניה, המצע השמרני לא כולל פירוט. זה מאפשר ללורדים חופש פעולה יחסית גדול כדי להניח תיקונים שיקטינו את הפגיעה בהאצלה ובחוק הבינלאומי. בקרוב נדע אם יש לתקוות בסיס.