מחר (ש’) יהיה יומו האחרון של ג’רמי קורבין בתפקיד ראש מפלגת הלייבור וראש האופוזיציה. ולכן, סיכום תקופה. ארבע השנים וחצי שלו בתפקיד הביאו הישגים וגם כישלונות. מאדם שהצליח לנצח בניגוד לעמדת חבריו לפרלמנט בזכות השטח, והביא את מפלגתו להיות מפלגת האנטי-צנע, לאדם שלא הצליח לבחור עמדה לגבי הברקזיט. וכמובן, לא נשכח את הגורמים שהפכו אותו בעיניי רבים לדמות בעייתית | צילום: Rwendland, ויקיפדיה
תחת הקורונה זה קצת נשכח, אבל מחר (ש’) מפלגת הלייבור תכריז על המנצח/ת במרוץ לראשות מפלגת הלייבור. במנצח/ת הבלוג יעסוק כשיהיה שם. אבל עוד לפני העידן החדש שיתחיל במפלגת הלייבור, יסתיים עידן אחר, העידן של ג’רמי קורבין כראש המפלגה. היה מדובר בעידן משמעותי מאוד למפלגה, ובמובנים מסוימים גם לבריטניה. לכן, הפוסט הזה יוקדש לסיכום שנותיו של קורבין כראש המפלגה.
פתיחה וסיום
כשמתחלפים ראשי ממשלה או ראשי אופוזיציה, אני חושב שמעניין לבדוק את הברכות שהם מקבלים בפרלמנט בכניסתם וביציאתם מהתפקיד. לרוב, זה קורה בסשן שאלות לראש/ת הממשלה. ג’רמי קורבין הגיע לסשן הראשון שלו כראש האופוזיציה בסוף 2015, כשראש הממשלה אז היה דייוויד קמרון. קמרון בירך את ראש האופוזיציה החדש על התקדמותו לספסלים הקדמיים, אמר שהוא בטוח שיהיו חילוקי דעות רבים ביניהם, אבל היכן שניתן עליהם לעבוד יחדיו.
הסשן האחרון של קורבין בתפקיד היה בשבוע שעבר. ראש הממשלה בוריס ג’ונסון ביקש להקדיש לקורבין מספר מילים. הוא ביקש להודות לקורבין על שירותו את המדינה בתפקיד לא פשוט כלל. השניים לא הסכימו על הרבה מאוד דברים, כך ג’ונסון, “אבל איש לא יוכל לפקפק ביושר שלו, ובכך שהוא ביקש להביא לחברה טובה יותר”. בנוסף, ג’ונסון ביקש להודות לקורבין על האופן בו התנהל כראש האופוזיציה תחת משבר הקורונה.
בין השניים, אולי כדאי להגיד משהו גם על מילות פרידה של מישהי נוספת, אבל הפעם כשהיא הייתה זו שיצאה מתפקידה: ת’רזה מיי. במילות הסיום שלה לקורבין, היא אמרה ששניהם שירתו זמן רב בפרלמנט, כל אחד מעמדתו, ועשו את המיטב עבור מחוזות הבחירה שלהם. אבל, כמו שהיא ידעה שהגיע זמנה ללכת, אולי כדאי שגם הוא יבין שהגיע זמנו.
נו ו..?
לכאורה כמה מילים חמות, אך ניתן ללמוד מהן לא מעט. כמובן, ניתן ללמוד מהן גם על הנימוסים הפרלמנטריים בבריטניה. הרי כשקורבין נבחר דייוויד קמרון צייץ: “מפלגת הלייבור כעת היא איום לביטחון הלאומי שלנו, לביטחוננו הכלכלי ולביטחון של משפחותיכם”. בוריס ג’ונסון נהג להזכיר בכל הזדמנות כיצד ג’רמי קורבין נפגש עם אויביה של בריטניה וסינגר עליהם. אבל בבית הנבחרים הבריטי, צריך להיות קצת יותר מעודנים בביקורת, ולקרוא לזה “חילוקי דעות”. אבל לא רק על נימוסים אפשר ללמוד מהברכות השגרתיות האלו.
רקע
נתחיל עם ברכותיו של קמרון. הוא בירך את קורבין על התקדמותו לספסלים הקדמיים. 2015 הייתה הפעם הראשונה מזה יותר מ-32 שנותיו של קורבין בפרלמנט (היום זה כבר נושק ל-37 שנים) בה הוא לא ישב על הספסלים האחוריים. הוא מעולם לא קיבל תפקיד כלשהו בממשלה או בממשלת צללים. הוא נכנס לפרלמנט בבחירות 1983, אחת ממערכות הבחירות ההרסניות ביותר עבור הלייבור (עד שהגיעו בחירות 2019). ראש המפלגה אז היה מייקל פוט, שנחשב לשמאל קשה. ייתכן שתחתיו היה סיכוי לקורבין להתקדם, אך זה התפטר בעקבות התבוסה ובמקומו עלה ניל קינוק, שניסה למרכז את המפלגה. ב-1988 קורבין ניסה להריץ את טוני בן מהשמאל הקשה לראשות המפלגה ולהדיח את קינוק, אך ניסיון זה נכשל. כשטוני בלייר, מהצד הימני של הלייבור, נהיה לראש המפלגה ב-1994, לקורבין כבר לא היה סיכוי להתקדם לתפקידים בכירים במפלגה.
ג’רמי קורבין נועד להיות אופוזיציונר. היה לו קל מאוד להתנגד לממשלותיהם של מרגרט ת’אצ’ר וג’ון מייג’ור, אבל לא רק להם הוא התנגד. כאמור, הוא עזר לטוני בן לאתגר את ניל קינוק כשזה היה ראש המפלגה. זאת, בזמן שחברו הטוב קן ליווינגסטון דווקא ניסה להתמתן כדי להתחבר עם קינוק. כשטוני בלייר נהיה ראש הממשלה, קורבין לא היסס לא פעם ולא פעמיים להצביע נגד עמדת מפלגתו. למשל, הוא היה אחד הקולות הברורים נגד ההצטרפות של בריטניה למלחמת עיראק ב-2003.
אבל זה לא סתם שקורבין התנגד לכל אחד בערך. קורבין היה תוצר של שמאל שהתחיל לפרוח בבריטניה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים. רבים נוהגים לזהות את השמאל הזה עם מרקסיזם, אבל זו תהיה השטחה של הדבר. השמאל הזה התחיל לעסוק יותר ויותר בפוליטיקת זהויות, בזמן שהשמאל הישן יותר האמין שמדובר בפוליטיקה של הבורגנות שמנוגדת לפוליטיקה המעמדית. השמאל הזה גם התנגד להרבה דברים שזוהו כמערביים. זה למה קורבין נפגש עם אנשי IRA בתקופת הצרות, וזה למה הוא תומך בשלטונו של ניקולס מדורו בוונצואלה. וזו הייתה סיבה נוספת בגלל סיכוייו של קורבין להתקדם לא היו קיימים.
התקדמות
לקורבין, כאמור, לא היה סיכוי להתקדם לספסלים הקדמיים של המפלגה, קרי לקבל תפקיד בממשלה או בממשלת הצללים. על להגיע לראשות המפלגה בכלל אין מה לדבר. למזלו, במהלך השנים השיטה לבחירת ראש מפלגה בלייבור השתנתה כך שהמתפקדים קיבלו יותר ויותר כוח על חשבון חברי הפרלמנט ואיגודי העובדים. לו הדבר היה תלוי בחברי הפרלמנט בלבד, קורבין כנראה היה מודח בסבב ההצבעה הראשון. אבל כשהוא ניסה להתמודד ב-2015, קהל המתפקדים כבר קיבל כוח רב, ומרגע שקורבין קיבל את התמיכה הראשונית של עשרה אחוז מחברי הפרלמנט של המפלגה ושל גופים המשויכים למפלגה, קורבין היה יכול לעבור למה שהוא באמת טוב בו: קמפיין.
על ג’רמי קורבין אפשר להגיד דברים רבים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לו: הוא יודע איך להגיע לשטח. על בסיס של תנועות שורשיות שמאסו בבלייריזם שאחז בלייבור, הוא הצליח לבנות תנועה וקמפיין מוצלחים שהביאו לו תמיכה רבה. זאת, כאמור, בניגוד לעמדת רוב חברי הפרלמנט ממפלגתו. כישורי הקמפיין האלו עמדו לו גם ב-2016, אז נאלץ שוב להתמודד על התפקיד אחרי שהפסיד בהצבעת אי-אמון במפלגתו עקב תוצאות משאל העם על הברקזיט, ובבחירות 2017.
זו הסיבה העיקרית שבגללה קורבין הביא עמו קיטוב פנימי בתוך המפלגה: הבחירה בו יצרה ניגוד בין מתפקדי המפלגה, שהצביעו עבור קורבין, לבין חברי הפרלמנט שהיו רובם עוד מהימים של טוני בלייר וגורדון בראון בראשות המפלגה. הדבר הזה יצר שני מוקדי כוח לא חופפים, שדינם היה להביא להתנגשות. הפרישה של חלק מחברי המפלגה ליצירת הקבוצה העצמאית לשינוי לא הייתה אמורה להפתיע אף אחד. קורבין, בכל מקרה, כשל בהתמודדות עם “מלחמת האזרחים” במפלגתו.
חברה טובה יותר
כעת אפשר לעבור קצת לדברי הפרידה של ג’ונסון: קורבין רצה חברה טובה יותר. עכשיו, כליות ולב אני לא יכול לבחון, אבל לפחות מן השפה אל החוץ קורבין אכן רצה את מה שהוא ראה כחברה טובה יותר. מהרגע הראשון שלו בפוליטיקה, שהיה עוד לפני בחירות 1983, הוא רצה לפעול למען העניים, אלו שהשיטה הכלכלית לא רק שלא שירתה אותם אלא גם פגעה בהם. הוא רצה לצמצם פערים. הוא רצה שאיש לא יצטרך לישון ברחוב או ללכת לבתי תמחוי כדי להביא אוכל למשפחתו. הוא רצה גם צדק שנשען על זכויות אדם בכל העולם. רצה, ועודנו רוצה. כפי שהוא הבטיח לג’ונסון, הוא ימשיך להיות פעיל למען מה שהוא מאמין בו. הפתרונות שלו לבעיות אלו הם רדיקליים, שנשענים על הלאמות, העלאת מסים לעשירים ולתאגידים והתערבות נוספת של המדינה בכלכלה. לכן, למרות שרבים הסכימו עם המטרות שלו, הייתה מחלוקת רבה על הדרך.
קורבין הגיע לראשות המפלגה, כאמור, ב-2015. בשלב הזה בריטניה הייתה אחרי יותר מחמש שנים של מדיניות צנע שהוביל דייוויד קמרון. למעשה, במובנים רבים, הבחירה של מתפקדי הלייבור בקורבין הייתה תגובה למדיניות זו. מה שקורבין עשה היה למקד את המאבק של מפלגת הלייבור במדיניות זו בדיוק, באופן שקודמו בתפקיד אד מיליבנד לא הצליח לעשות. רבים אמרו, ביניהם קיר סטארמר, המוביל להחליף את קורבין בתפקידו: “ג’רמי קורבין הפך את מפלגת הלייבור למפלגת האנטי-צנע”. וזה במובנים רבים נכון. העובדה שרבים הרגישו שהם נשארו מאחור בשל הפתרונות של קמרון למשבר הפיננסי של 2008 והמענה שקורבין ביקש לתת לכך סייעו לו לסחוף לא מעטים תוך כדי שהוא מזיז את המפלגה שמאלה. לדברי שר האוצר בממשלת הצללים שלו, ג’ון מקדונל, זה היה סוד הקסם של המפלגה ב-2017.
הפיל שבחדר
אבל למרות שהיה לו הרבה על מה להישען כדי להצליח, ג’רמי קורבין סבל מכמה עקבי אכילס. הקהל הישראלי בעיקר מכיר את האנטישמיות המיוחסת לו. בבריטניה רבים גם הוטרדו מהאנטי-מערביות שלו. על האנטישמיות בלייבור כתבתי בהרחבה כאן, אבל בקצרה. קורבין בהחלט לא היה אוהד גדול של המדיניות הישראלית בשטחים, והעדיף לראות מדינת כל אזרחיה לצד מדינה פלסטינית. בנוסף, הוא גם עשה מספר צעדים שעשויים להיחשב לאנטישמיים. עם זאת, קורבין שיחק בתחום האפור לא מעט, וגם יריבים רבים שלו, כשנשאלו אם קורבין אנטישמי, אמרו שהם לא יודעים. אבל דבר אחד בטוח: בתקופת כהונתו כראש המפלגה, הרבה אנטישמים הרגישו בנוח תחת קורתו. זה מחדל אדיר שלו, שלמפלגה ייקח שנים להתאושש ממנו.
לגבי האנטי-מערביות, אין ספק שהיא פגעה מאוד באמון שהיו מסוגלים לתת הבריטים בקורבין. הנה שתי דוגמאות חלשות אך כאלו שעשו לו נזק רב: ראשית, בפרשת סולסברי, אותו ניסיון התנקשות במרגל רוסי לשעבר ובתו על-ידי שלטונות רוסיה, קורבין אמר שצריך למצוא יותר ראיות נגד רוסיה לפני שמאשימים אותה. שנית, כשהממשלה הבריטית מיהרה להפנות אצבע מאשימה נגד איראן בגלל צרות במפרץ עומאן, קורבין שוב דרש להראות קודם הוכחות. אמנם דרישה להוכחות היא סבירה, אבל רבים ראו זאת כהגנה על צריה של בריטניה.
ויש לכך סיבה: העובדה שבזמן “הצרות” קורבין נפגש עם אנשי IRA, למשל, סימנה אותו כאנטי-מערבי. אגב, זה למה אני לא חושב שהמפגש שלו עם אנשי חמאס וחזבאללה וכינוים “חברים” מצביע על אנטישמיות דווקא. העניין הוא אחר: קורבין פשוט לא מבין שגם אם הוא חושב שארצו שלו או ישראל נוהגות באופן מדכא במקומות מסוימים, יש צורות התנגדות שאינן לגיטימיות. או לכל הפחות לא הראה שהוא מבין, גם אם גינה את פיגועי האינתיפאדה השנייה יחד עם הגינוי למבצע חומת מגן. סביר להניח שהוא באמת רוצה שלום, אבל קשה לבטוח בו כשהוא מאשים את המדינה שלו או את המערב בכל הרוע בעולם.
לכן, כאשר נבחר לראשות המפלגה, הכינוי שדבק לו היה “בלתי בחיר”.
בואו של הברקזיט
ג’רמי קורבין הגיע לתפקידו כראש האופוזיציה מתוך הנחה שהוא יאתגר בעיקר את דייוויד קמרון, אבל המצב הזה לא שרד אפילו שנה. ביוני 2016 התקיים משאל העם על הברקזיט, עמדתו של קמרון נדחתה ברוב של 52%, וזה התפטר מתפקידו. במקומו של קמרון נכנסה לדאונינג 10 מי שכנראה הייתה האויבת המרה ביותר של קורבין, ת’רזה מיי.
בתחילה, היה נראה שלמרות שגם קורבין הצביע בעד הישארות באיחוד האירופי, הוא הצליח לשמור על הספינה שלו יחסית יציבה. אחרי שאולץ להתמודד שוב על מקומו כראש המפלגה הוא הצליח לעשות זאת ברוב מוחץ. לאחר מכן, הוא הצליח לשמור על האג’נדה המקורית שלו של אנטי-צנע. ב-2017, קורבין הבלתי בחיר הצליח להביא לעלייה השלישית בגודלה (בקול הפופולרי) שהלייבור חוותה בשנות קיומה, תוך כדי שהוא לקח ממיי את הרוב המוחלט שהיה לה בפרלמנט. ניצחון היה נראה בהישג יד.
הבעיה הייתה שבסוף 2018 ת’רזה מיי הציגה את הסכם היציאה שלה, שלא היה מקובל על אף אחד מהצדדים הוויכוח. לאחר שההסכם שלה נדחה בפרלמנט, הברקזיט נכנס עמוק אפילו יותר לדיון הציבורי והשתלט עליו לחלוטין. קורבין נאלץ לראות כיצד הוא מגשר בין מצביעי הלייבור הקוסמופוליטיים שחיו בערי המטרופולין שהתנגדו לברקזיט ובין מצביעי הלייבור מעיירות הפועלים שתמכו בברקזיט. משימה לא פשוטה.
דעיכה
במהלך 2019, קורבין ניסה למצוא איזשהו גשר בעניין הברקזיט. הוא הציע פשרות מסוימות שיאפשרו לו להצביע בעד הסכם היציאה של מיי, אך שיחות הפשרה בין הלייבור לשמרנים הגיעו למבוי סתום. לאחר מכן, הוא התקשה במשך זמן רב להחליט מה הוא רוצה, ברקזיט או להישאר באיחוד. בסוף הוא החליט על פשרה מפא”יניקית כמעט: הוא יכבד את משאל העם בכך שהוא ידרוש הסכם יציאה טוב, ואותו יביא למשאל עם מחייב. מאוחר יותר, בבחירות 2019, קורבין אמר שבזמן משאל העם על ההסכם החדש אין לו כוונה לקחת צד כדי להיות “מתווך הוגן”. אבל כבר נגיע לבחירות האלו. לכל העניין הזה אפשר להוסיף את כך שנושא האנטישמיות בלייבור התחיל לבעבע, כשאחד השיאים היה תחקיר של ה-BBC על טיוח החקירות בנושא על-ידי המנגנון המפלגתי. הייתה הרגשה שקורבין מאבד שליטה.
בשלב הזה מיי אמרה שאולי הגיע גם זמנו של קורבין ללכת. ייתכן שהיא ראתה את המציאות טוב ממנו. לאחר שבוריס ג’ונסון החליף את מיי בראשות הממשלה, קורבין ניסה לגבש סביבו את האופוזיציה נגד מדיניות הברקזיט של ג’ונסון, אך כשל. הדבר נבע בעיקר מכך שמה שהפך את קורבין לשנוי במחלוקת גרם לכל מי שהיה מסוגל לשתף איתו פעולה, למעט ה-SNP שלפעמים עקפו אותו משמאל (כבישים בריטיים, בכל זאת), לא רצה בכך. בתחילה ג’ונסון ניסה ללכת לבחירות, והלייבור מנעה זאת ממנו. אבל לאחר שג’ונסון אולץ לבקש דחייה של הברקזיט, לקורבין כבר לא באמת היה תירוץ והוא נאלץ להסכים.
בחירות 2019
הבחירות הכלליות של 2019 סוקרו בבלוג בהרחבה, ואין טעם להרחיב עליהן שוב. אבל אם לסכם את מה שקרה עם קורבין, ניתן לסכם זאת כך: ראשית, מדיניות הברקזיט הפשרנית שלו, שסירבה לקחת צד אחד בוויכוח, פגעה אנושות באמון בו. מאחר שהבחירות האלו היו על הברקזיט, ומאחר שג’ונסון כבר ביקש להרחיק את עצמו ממדיניות הצנע של קודמיו, מה שעבד לקורבין ב-2017 לא היה יכול לעבוד לו כאן. שנית, הקמפיין של הלייבור היה חלש באופן מביך, כשהוא התקשה לעשות שימוש בכל המתנות שג’ונסון היה מסוגל להעניק לו. כמובן, גם הבעיות האישיות האחרות שלו, שהפכו אותו ל”בלתי-בחיר”, היו בעוכריו.
זה נגמר בתוצאות ההרסניות ביותר עבור הלייבור מאז 1935, עם דגש על כך שמחוזות לייבור מסורתיים שמעולם לא הצביעו למפלגה השמרנית אבדו ללייבור. באותו לילה קורבין הכריז על כך שלא ימשיך לעמוד בראש המפלגה.
עדנה מחודשת
אבל ימיו האחרונים של קורבין, בחסות הקורונה, דווקא רואים אותו נהנה מקצת יותר עדנה. זוכרים שקמרון קרא לקורבין לעבוד ביחד היכן שניתן? הדבר בא לידי ביטוי בסופו של דבר עם ג’ונסון, שאף החמיא לו על התנהלותו. קורבין שם לו למטרה לפקח על הממשלה תוך כדי שהוא משתף איתה פעולה. כך, מצד אחד, הוא עוזר לה, חושף את הנקודות החלשות שלה, דורש ממנה תשובות, ומצד שני גם בודק אילו מהלכים ניתן להעביר יחד. אני חושב שזו צריכה להיות ההתנהלות של אופוזיציה אחראית בכל העולם במצב החירום הנוכחי, ובמקרה הזה נראה שגם ג’ונסון מסכים איתי.
אגב, נושא הפיקוח על הממשלה לא עלה הרבה ברטוריקה של קורבין, עד להפסד בבחירות 2019. לאחר מכן, הוא הבין שזו המורשת היחידה שהוא יוכל להשאיר בטווח הקצר, שכן גם אם מורשת האנטי-צנע שלו תישאר, היא תיאבד מהרלוונטיות שלה עקב הרטוריקה של ג’ונסון ועקב העובדה שיורשיו של קורבין ירצו להתנער ממנו לפחות קצת. מאז, הוא לא הפסיק להעלות את המשפט שזו תפקידה של האופוזיציה.
לסיכום
ג’רמי קורבין הוא טיפוס מורכב. הוא לא מנוול גדול כמו שאוהבים לעשות ממנו, אלא מישהו שתפישתו דבריו מסוימים – גורמי טרור, למשל – בעייתית בלשון המעטה. אדם שלא פעם לא הצליח לראות מעבר לשחור ולבן. אדם שתמיד היה החלטי, עד שהגיע הצורך לגשר ואז הוא כשל להכריע בבירור. אדם עם כוונות טובות, אך האפולוגטיקה שלו הביאה לכך שבמקרה הטוב הוא התרשל בטיפול בגורמים אנטישמיים במפלגתו. אדם שרוצה להוציא אנשים מעוני, אבל רבים סבורים שהוא רק יכניס יותר אנשים אליו. בסופו של דבר, הוא גרם לאובדן אמון קשה במפלגה, שבא לידי ביטוי בתבוסה צורבת, וגם כשל מלאחד את המפלגה סביבו. הוא משאיר מאחוריו מפלגה חבולה, מדממת ומסוכסכת בתוך עצמה.
אבל הישג אחד אמיתי יש לו: הוא הזיז את המפלגה שמאלה, הפך אותה למפלגת אנטי-צנע, כשהוא מנצל את תזוזת הקונצנזוס שמאלה לשם כך. משם, הוא הצליח להזיז את הקונצנזוס שמאלה אפילו יותר, עד שג’ונסון היה צריך להזיז את המפלגה השמרנית שמאלה כדי לעמוד בקצב. קורבין לא באמת ניצח בוויכוח, אבל הוא כן הצליח להזיז אותו לטובתו.
ועכשיו ליורש/ת שלו תחכה המשימה לשקם את המפלגה מההריסות, תוך כדי שימור ההישגים.
ועוד דבר אחד
קורבין היה ראש האופוזיציה בתקופה של חוסר יציבות. אני לא הצלחתי למצוא דוגמה למצב בו ראש אופוזיציה אחד כיהן תחת שלושה ראשי ממשלה שונים ברצף. הדבר הכי קרוב לכך היה הרולד וילסון, שכיהן תחת שלושה ראשי ממשלה אך לא ברצף, שכן כהונתו הראשונה כראש ממשלה קטעו את הרצף. לרוב ראשי האופוזיציה אמורים להתחלף תחת ראש הממשלה ולא להיפך. אין ספק שהברקזיט הביא למצבים מעניינים. זוכרים שפעם היה כיף?