אז מה בעצם קרה אתמול בפרלמנט? בית הנבחרים מצד אחד אישר את החקיקה שצריכה לקדם את הסכם היציאה מהאיחוד האירופי. מצד שני, הוא סירב לאפשר לממשלה להעביר את החקיקה בהליך מקוצר של שלושה ימים. בתגובה, בוריס ג’ונסון הודיע על השהיית החקיקה עד לקבלת תשובה מהאיחוד האירופי לגבי דחיית הדדליין. אורך הדחייה – אם תוענק – תכריע אם הממשלה תחזור להליך החקיקה או תנסה ללכת לבחירות. הכדור אצל האיחוד האירופי | צילום: דאונינג 10
אתמול (ג’) היה בהחלט יום יוצא דופן. מצד אחד, הפרלמנט הצליח בפעם הראשונה להתאחד ולתת רוב בעד גרסה כלשהי של ברקזיט. מצד שני, החקיקה בעניין לא הולכת להתקדם, וכעת דחייה של הדדליין אל מעבר ל-31 באוקטובר נראית כבלתי נמנעת, גם בשל הצבעה של הפרלמנט. הברקזיט, אין ספק, ממשיך להוציא מהפוליטיקה הבריטית את הסיטואציות הסוריאליסטיות ביותר.
מה קרה?
אתמול התקיימו שתי הצבעות חשובות. הראשונה היא הקריאה השנייה על החקיקה שתהפוך את הסכם היציאה של בוריס ג’ונסון לחוק (הקריאה הראשונה היא הליך טכני שלרוב לא כולל הצבעה). השנייה הייתה על הצעת הממשלה לקצר את לוח הזמנים של הליך החקיקה לשלושה ימים בלבד, כולל אתמול. זה הביא לכך שהדיון נסב סביב שני דברים עיקריים: טיב ההסכם (והנכונות של ברקזיט באופן כללי) ולוח הזמנים שהוקצב.
על הדיון הראשון אין יותר מדי מה להרחיב, והוא לא היה מחדש בהרבה ממה שהיה בדיון בשבת. שווה רק להזכיר כאן את אמירתו של דומיניק גריב, הנמנה על השמרנים המורדים שהושעו מהמפלגה: מדובר בהסכם בינלאומי, עליו גם הצד השני צריך להיות חתום. לכן, לא ניתן לשנות את ההסכם שהושג, אלא רק לתת לו מעט עוגנים (למשל, אישורו במשאל עם) שלא משפיעים על תוכן ההסכם.
הדיון השני הוא עניין אחר. הניסיון של הממשלה לקצר כך את לוח הזמנים נובע – לפחות באופן רשמי – מעניין אחד פשוט: הצורך לסיים את כל העניין הזה לפני ה-31 באוקטובר, כדי להימנע מדחייה של הברקזיט. אבל באופוזיציה התקשו לתמוך בלו”ז צפוף. ראשית, כי הדבר לא מאפשר להם לעבור על הצעת החוק – שכוללת יותר ממאה עמודים ופורסמה רק ביום שני – באופן ראוי ורציני כדי לדון עליה באופן ראוי ורציני. שנית, שוב הוזכרה העובדה ששר האוצר סירב לפרסם הערכה מקצועית של ההשפעות הכלכליות הצפויות כתוצאה מההסכם, מה שיצר את הרושם שיש לממשלה מה להסתיר.
תומכי ההסכם ניסו לטעון מצדם שרוב ההסכם הזה הוא הסכם היציאה של ת’רזה מיי, שמוכר דיי היטב. זה אמנם נכון, אבל אין פירוש הדבר שהחקיקה עצמה סביב ההסכם זהה. הילארי בן הסכים עם הקביעה שרוב ההסכם דומה לזה של ת’רזה מיי, ולכן תהה מדוע הממשלה פרסמה את החקיקה המורכבת רק יום לפני ההצבעה.
ובהצבעה?
ובכן, בהצבעה על החקיקה עצמה קרה דבר שאף אחד לא חשב שיכול לקרות בפוליטיקה הבריטית: הפרלמנט אמר “כן” למשהו. זה לא היה לגמרי מפתיע, שכן היו לא מעט שמרנים מורדים שאמרו שברגע שתהיה תעודת ביטוח מפני יציאה ללא הסכם דרך החלון, הם יתמכו בהסכם. אליהם הצטרפו גם מספר חברי לייבור שמעוניינים לצאת עם הסכם כלשהו כדי לכבד את תוצאות משאל העם מ-2016. זה הביא לכך שהחקיקה עברה את הקריאה השנייה בהפרש של שלושים חברי פרלמנט, רוב נוח לכל הדעות. זאת, יש לציין, הפעם הראשונה בה ממשלת ג’ונסון מצליחה לנצח בהצבעה כלשהי.
הבעיה של הממשלה הייתה עם ההצבעה השנייה. שם, שוב הפרלמנט פנה נגד ג’ונסון ודחה את לוח הזמנים הצפוף שהממשלה ביקשה להציג. חלק מחברי הפרלמנט שהצביעו בעד ההסכם מעדיפים לדחות במעט את היציאה כדי לדון עליו כמו שצריך, לאפשר תיקונים ראויים לחקיקה וכדומה. נושא אחד שעשוי להיות מרכזי בדיון הוא האופן בו חוקי האיחוד – שכיום מהווים חלק מחוקי בריטניה – ישתנו לאחר היציאה. אבל זה לא יהיה הנושא היחידי, ואין ספק שלחברי הפרלמנט יש מקום לרצות לדון על החקיקה כראוי.
בעקבות הכישלון בהצבעה
שני דברים עיקריים קרו בעקבות ההצבעה השנייה. ראשית, כולם העלו טיעונים לא נכונים. באופוזיציה טענו ששוב הפרלמנט מסרב לגבות את הברקזיט שבוריס ג’ונסון מנסה להביא. זה, כמובן, לא נכון. הפרלמנט מסרב לתת לג’ונסון צ’ק פתוח, אבל כשההצבעה הייתה על ההסכם עצמו הוא הצביע בעד. מנגד, במפלגה השמרנית החלו בתעמולת רשת לפיה הפרלמנט אישר את ההסכם של ג’ונסון. גם זה לא נכון. הפרלמנט אישר את השלב הראשון של החקיקה. אין בכך שום ערובה שההסכם יגיע לשלבים הסופיים ויעבור אותם בהצלחה.
שנית, וזה יותר חשוב, בוריס ג’ונסון הודיע שהוא משהה את החקיקה בנושא עד לקבלת תשובה מהאיחוד האירופי לגבי הדחייה. ג’ון ברקו הצהיר שמצבה הנוכחי של החקיקה הוא לימבו. ג’רמי קורבין, בתגובה, הזמין את ג’ונסון להיפגש כדי לדון בלוח זמנים הגיוני לדיון, כדי לאפשר להעביר את החקיקה בצורה ראויה. השניים אכן נפגשו הבוקר (ד’), אך לא נשמע שיצאה משם בשורה.
למה בעצם להשהות?
נשאלת השאלה: למה להשהות את החקיקה, אם אפשר להמשיך בה בלוח זמנים פחות דוחק ולהיכנס להארכה של פרק הזמן עד הברקזיט? במה תועיל ההשהיה הזו? ובכן, כי ג’ונסון מעוניין לראות עד מתי תהיה הדחייה הזו. לפי הפרשנויות, אם האיחוד האירופי ייתן דחייה קצרה, נגיד של חודש, ג’ונסון ימשיך בהליך החקיקה כמתוכנן. אבל, אם האיחוד ייתן דחייה עד לתאריך המבוקש במכתב אותו ג’ונסון אולץ לשלוח, הוא יעדיף ללכת לבחירות, על מנת לנסות לקבל כמה שיותר תמיכה מאחוריו סביב ההסכם ולהחליש את יכולת האופוזיציה להעביר תיקונים שיקשו עליו. אם תינתן דחייה, סביר להניח שהאופוזיציה תאפשר לג’ונסון ללכת לבחירות.
כעת, הכדור אצל מנהיגי מדינות האיחוד האירופי. הם יצטרכו להכריע פה אחד לא רק אם להעניק דחייה, אלא גם עד מתי. הם אלו שיקבעו למעשה אם בריטניה תלך לבחירות, תסיים את ההליך בחקיקה בלו”ז סביר או תיאלץ לצאת ללא הסכם. אמנם לא ברור מה תהיה החלטת האיחוד, אבל אם לצטט את קנת’ קלארק מהיום, יכול להיות מאוד ש”ה-31 באוקטובר עכשיו הוא רק ליל כל הקדושים”.