התקשורת הבריטית כמרקחה עקב ריאיון שהעניק ראש הממשלה לשעבר דייוויד קמרון לטיימס, לקראת צאת ספרו החדש. בריאיון, קמרון לא רק הביע צער על חלקו במה שהברקזיט הפך להיות, אלא גם תקף ברקזיטרים כמו בוריס ג’ונסון ומייקל גוב, בטענה שבמהלך משאל העם של 2016 התנהגו באופן לא ישר. כמו כן, הוא הביע תמיכה מסויגת במשאל עם שני. אבל האם באמת יש סיבה לבאזז התקשורתי? מהתגובות, לא נראה שהברקזיטרים מתרשמים ממנו יותר מדי, ולא נראה שהרימיינרים באמת רוצים אותו לצדם. היחידי שאולי עלול לסבול מזה – וגם זה בקטנה – הוא בוריס ג’ונסון | צילום: Chatham House
חמישה ראשי ממשלה לשעבר נותרו בחיים: ג’ון מייג’ור (1990-1997), טוני בלייר (1997-2007), גורדון בראון (2007-2010), דייוויד קמרון (2010-2016) ות’רזה מיי (2016-2019). מחמשתם, שלושת הראשונים (מייג’ור, בלייר ובראון) פעילים כבר תקופה לא קצרה בניסיון להחזיר את גלגלי הברקזיט לאחור. אפשר גם להבין את התשוקה האישית שלהם לעניין: מייג’ור היה מי שצירף את בריטניה לאמנת מאסטריכט (1992), שמהווה את אבן הדרך הרשמית במעבר מהקהילה האירופית לאיחוד האירופי. בלייר ובראון, בתורם, העמיקו את חברותה של בריטניה באיחוד, וייתכן שאם זה היה תלוי בהם בלבד, בריטניה הייתה גם חלק מגוש האירו.
לעומתם, דייוויד קמרון ות’רזה מיי לא נוקטים עמדה ציבורית דומה. זה לא בגלל שהם לא תומכים בחברות באיחוד האירופי – הרי השניים עודדו הצבעה לטובת הישארות באיחוד ב-2016 – וכנראה שהיו שמחים אם הייתה נמצאת דרך לא בעייתית למשאל עם שני. אבל הם שומרים על שתיקה, מסיבות טובות. מיי הרי רק פרשה מתפקידה, ונשארה נאמנה למפלגתה מטעמה היא עדיין משרתת בפרלמנט, ובכל מקרה מעדיפה לכבד את תוצאות המשאל מ-2016. קמרון הוא האיש שבגללו בריטניה נמצאת במצב הנוכחי, והוא מתעקש לעמוד מאחורי החלטתו לקיים משאל עם, אז רצוי שישתוק.
אז עכשיו דייוויד קמרון שובר שתיקה. בערך.
מה הסיפור?
מאז שהתפטר מתפקידו ב-2016, דייוויד קמרון עובד על ספר הזיכרונות שלו. הספר, שזכה לכותרת “לציטוט” (For the Record), צפוי לצאת ביום חמישי הקרוב (19.9). לקראת צאת הספר, קמרון סיפק ריאיון לטיימס, שהתפרסם אתמול (ו’). בריאיון הזה, קמרון הטיח במספר ברקזיטרים ביקורת שקשה להגדיר כ”קלה”. במרכז הביקורת הזו, שני המובילים הגדולים של הקמפיין בעד הברקזיט ב-2016, בוריס ג’ונסון ומייקל גוב. לדבריו, הם וברקזיטרים אחרים “השאירו את האמת בבית”. לא רק זה, הוא גם אמר שבניגוד לגוב, שאכן היה ידוע בגישה אירוסקפטית, ג’ונסון “מעולם לא טען בעד עזיבת האיחוד האירופי, נכון?”. הוא גם אמר שיש דברים שהוא ציפה ששמרנים לא יעשו, ובכל זאת נעשו על-ידי שמרנים.
קמרון גם התייחס לתחושותיו לגבי מה שקורה עכשיו. הוא טען שעניין הברקזיט הפך ל”פסיכודרמה טוֹרית (כינוי למפלגה השמרנית – אב”מ)”, תוך שהוא מבקר את השעיית הפרלמנט ואת השעיית המורדים מהמפלגה השמרנית. לדבריו, הוא לא מפסיק לחשוב על ההחלטה לקיים את משאל העם של 2016, וגם אמר שהוא חושש מהעתיד לבוא, והביע צער על חלקו בעניין. בנוסף לכך, קמרון אמר שייתכן שמשאל עם נוסף נחוץ כדי לשבור את המבוי הסתום שנוצר.
עם זאת, קמרון הגן על ההחלטה שלו לקיים את משאל העם, בטענה שהופעל עליו לחץ פוליטי לקיים אותו, ושהנושא לא עמד לרדת מסדר היום. עכשיו, את הטענה הזו צריך לשים בקונטקסט המתאים שלה. קמרון אכן היה תחת לחצים פוליטיים, אבל הפתרון שלו היה חסר אחריות. הוא יצא מנקודת ההנחה שהבריטים יחליטו להישאר באיחוד, ויצר משאל עם בו ברור מה עושים רק במקרה של החלטה להישאר בסטטוס קוו. הרי יש כרגע שלוש גישות עיקריות לברקזיט: ברקזיט רך, ברקזיט קשה ויציאה ללא הסכם. והגישות האלו מתפצלות גם בתוכן. משאל העם לא נתן מנדט ברור לאחת הגישות האלו, כך שאף גישה לא יכולה לטעון ברצינות למנדט מהציבור (או לחלופין, שלגישה אחרת אין מנדט מהציבור). וזו אחת הסיבות העיקריות לפארסה שבפנינו.
למה זה מעניין?
ובכן, מאז התפטרותו ועד לאחרונה, דייוויד קמרון מיעט להתראיין. אמירה קטנה פה, אמירה קטנה שם. זהו בערך. הוא הסביר שהוא לא רצה להיות למעמסה על יורשתו, ת’רזה מיי. הציפייה הייתה שהוא יישאר בשקט כדי שלא יפריע לבוריס ג’ונסון. זה ככל הנראה גם היה התכנון המקורי שלו. לכן, העובדה שהוא סוף-סוף מדבר, ועוד אומר כאלה אמירות על ג’ונסון (כאן הובאו רק חלקן), יוצרת באזז תקשורתי. כמו כן, כנראה שקמרון באמת רואה בפניו מציאות שהוא לא סתם לא מסכים איתה, אלא כבר לא יכול לשתוק לה.
בדיון הפוליטי
כשראש ממשלה לשעבר מחווה את דעתו על נושאי היום, זה כמובן לא נשאר באוויר. בהתאם, הריאיון של דייוויד קמרון הביא לתגובות רבות. הנה מספר דוגמאות: הלורד פיטר לילי, שהחזיק בעבר בתפקידים בכירים בממשלות שמרניות, האשים את קמרון שהוא משתמש ברטוריקה של “בועת וסטמינסטר”, ושנראה שקמרון משנה רטוריקה מאז ההבטחה לקיים את תוצאות משאל העם מ-2016. וס סטריטינג, חבר פרלמנט מטעם הלייבור, טען שקמרון “עזב והשאיר את המדינה בבלגן”. שרה ואלאס, שמרנית שערקה לקבוצה העצמאית לשינוי ומשם למפלגה הליברל-דמוקרטית, אמרה שקמרון חווה בצדק לילות ללא שינה. עוד לפני הריאיון, בוריס ג’ונסון עצמו נשאל לגבי חששות ממה שקמרון יספר עליו בספר. ג’ונסון ענה ששום דבר שייכתב בספר לא יגרום לג’ונסון להוריד מהכבוד שהוא חש כלפי קמרון.
או בקיצור, קשה להגיד שהמערכת הפוליטית – הרשמית, על כל פנים – מאוד מתרשמת מחזרתו של דייוויד קמרון לזירה. קמרון, מבחינתה, הוא או זה שאחראי למצב הנוכחי ורצוי שישתוק, או שהוא לא מכבד את הכרעת הציבור ולכן רצוי שישתוק. בוריס ג’ונסון, מצדו, מנסה להראות שהוא לא מתרגש. גם סביר להניח שאין לו יותר מדי ממה: תדמית של שקרן פתולוגי הייתה לו עוד לפני שקמרון פתח את הפה, כך שסביר להניח שהאמירות שלו לא הולכות להיות מה שיטה את הכף יותר מדי. כנראה שגם הספר לא ישפיע יותר מדי. עם זאת, זה לא אומר שג’ונסון באמת מרוצה מהעניין.
משמעויות
כרגע, לא ברור אם דייוויד קמרון הולך להצטרף לקודמיו בתפקיד ולקחת חלק פעיל בקמפיין למשאל עם נוסף. הוא במצב בעייתי בהרבה על-מנת להרשות לעצמו: ג’ון מייג’ור סירב לשים את השאלה האירופית להכרעת הציבור כולו, וטוני בלייר קיים בעיקר משאלי עם בהם הציבור התבקש לאשר או לדחות תכנית מסודרת שהציגה הממשלה ולא רק לתת כיוון כללי, כך שלא היה בהם סיכון לגרום לכאוס כזה. קמרון, לעומת זאת, הבטיח לכבד את תוצאות משאל העם יהיו אשר יהיו. כלומר, שלישיית מייג’ור-בלייר-בראון נמצאת בעמדה מוסרית טובה יותר מאשר קמרון להגיד שההכרעה שהתקבלה במשאל הביאה את בריטניה למבוי סתום ושצריך לפתור אותו. לכן, ייתכן מאוד שבדומה לשתיקתו בשלוש השנים האחרונות כדי לא להפריע לת’רזה מיי, הוא יחזור לשתיקתו כדי לא להפריע לג’ונסון.
גם אם הוא מתכוון לחזור כדי לפעול למען משאל עם שני, לא בטוח שהרימיינרים רוצים אותו שם. הוא, מבחינת רבים מהם, אשם בעניין. אמנם התפטרותו ושתיקתו תרמו לכך שת’רזה מיי נחרטה במקומו בזיכרון הציבורי כאחראית לאחת הפארסות המפוארות שידעה הפוליטיקה המודרנית. אבל, אם קמרון ידבר יותר מדי, עלולים לזכור גם את החלק שלו.
ועדיין, ולמרות הנזק המזערי, לא בטוח שבוריס ג’ונסון באמת רוצה שדייוויד קמרון יתחיל לבקר אותו באופן תדיר מדי. זה לא נוח לראש הממשלה לענות לביקורת מפי אלו ששירתו לפניו בתפקיד, ועוד מאותה המפלגה. ג’ונסון משחק על הקו שבין הפוליטיקאי הפופוליסט (“הצעת הכניעה”, כפי שהוא קורא לחוק שעבר שעשוי להכריח אותו לבקש דחייה בברקזיט) לבין הפוליטיקאי הממלכתי. ייתכן מאוד שהוא יצטרך להיצמד לקו השני כשיענה לביקורת מקמרון, וזה לא יהיה נוח. מהבחינה הזו, יכול להיות שקמרון כן יכול לתרום דבר או שניים.