מעבר לברקזיט: והפעם, כתבה על נושא כה רחב שהוא מפוצל לשלוש כתבות – גזענות במפלגות הגדולות. ובפרק הראשון, הנושא שמסעיר גם את ישראל: האנטישמיות המיוחסת למפלגת הלייבור. ג’רמי קורבין אמנם התנצל, התחרט והבהיר את כל התקריות בהן היה מעורב לפני שהיה לראש המפלגה, אבל בינתיים נראה שהמפלגה בהנהגתו מתקשה לטפל בנגע. לא רק שהטיפול בתלונות בנוגע לאנטישמיות זוכות לטיפול לוקה בחסר, המפלגה גם התקשתה לאמץ באופן מוצלח את ההגדרה לאנטישמיות. אמנם יש ניסיונות של המפלגה להראות שהיא מעניקה לנושא את הטיפול הראוי, אך נכון לעכשיו היא כושלת בכך. הנושא גם מסייע לקרעים הקיימים גם כך במפלגת הלייבור. כעת, הוויכוח העיקרי הוא האם קורבין עצמו הוא אנטישמי, או שהוא פשוט מאפשר לאנטישמים להרגיש בבית | צילום: mrgarethm
אחד הדברים שתופסים בבריטניה כותרות מדיי פעם הוא הנושא של גזענות במפלגות השונות. אני לא מדבר על מפלגות שיש להן שם של כאלו שמתבססות על גזענות ולאומנות כמו ה-BNP (וגם הגלגול הנוכחי של UKIP קנה לעצמו של מפלגה גזענית, ואת זה לא אני אומר אלא נייג’ל פרג’). אני מדבר על שתי התופעות הקשורות בנושא שמדובר עליהן בהקשר של המפלגות הגדולות: האנטישמיות המיוחסת למפלגת הלייבור והאסלאמופוביה המיוחסת למפלגה השמרנית.
בגלל שגם האנטישמיות המיוחסת ללייבור וגם האסלאמופוביה המיוחסת למפלגה השמרנית מספקות כל אחת מספיק חומרים לכתבה, הכתבה הזו של “מעבר לברקזיט” תתחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון והנוכחי יתרכז בטענות לגבי אנטישמיות בלייבור. החלק השני, שיפורסם לקראת סוף השבוע, יתרכז באסלאמופוביה במפלגה השמרנית. החלק השלישי, שיפורסם כבר בשבוע הבא, יתרכז באופן בו כל מפלגה מתייחסת לגזענות של המפלגה השנייה כדי להתנגח זו בזו ולהתחמק מדיון על הבעיות בתוכן. יש להבהיר שאין בהכרח סימטריה בין שתי התופעות הללו. התופעות לא נקשרות יחד בשם איזשהו “איזון” קדוש, אלא מפני שבלייבור מעלים את האסלאמופוביה המיוחסת לשמרנים כדי להתמודד עם הטענות על אנטישמיות במפלגתם ולהיפך. לכן, נראה לי נכון יותר לסקר אותן באותה מיני-סדרת כתבות ולתת הקשר פוליטי מלא יותר.
אז כעת, בואו נתחיל עם הנושא שהיכה קצת יותר גלים בישראל – האנטישמיות המיוחסת ללייבור.
עניין של הגדרה
ראשית, יש להיכנס להגדרות של אנטישמיות. הדבר נובע מכך שאולי יש הגדרות שתפסו יותר בעולם, אבל עדיין אין הגדרה רשמית בינלאומית מוסכמת. בגלל שבבריטניה עסקינן, ההגדרה כאן היא זו שבריטניה אימצה, שנוסחה ב-2018 על-ידי כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA). ההגדרה אומרת כך: “אנטישמיות היא תפישה מסוימת של יהודים, שעשויה לקבל ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי פרטים יהודים או לא-יהודים ו/או כלפי רכושם, כלפי מוסדות של קהילות יהודיות ומתקנים דתיים”. פשוט, לא?
מעבר להגדרה הזו, כוח המשימה טרח גם לתת דוגמאות לאנטישמיות. ביניהן: הצדקה או עידוד של פגיעה ביהודים בשם אידיאולוגיה רדיקלית או דת; השוואות של מעשי מדינת ישראל למעשי המשטר הנאצי; הכחשת שואה; האשמת יהודים שאינם חיים בישראל, שנאמנותם נתונה לישראל או ליהדות הבינלאומית יותר מאשר למדינה בה הם חיים; האשמת היהודים כולם במעשים של יהודי/ה בודד/ת או קבוצת יהודים; ביטול הזכות להגדרה עצמית של היהודים באמצעות הטענה שמדינת ישראל היא פרויקט גזעני; עידוד הקונספירציות הידועות על יהודים ששולטים בעולם; הפלת אחריות קולקטיבית למדיניות הישראלית על כל היהודים; שימוש בסמלים אנטישמיים קלאסיים כדי לקעקע את דמותה של ישראל; ועוד. כפי שניתן לראות, חלק מהדוגמאות האלו הן אנטישמיות בכל הקשר, וחלקן מאוד תלויות הקשר ונסיבות (למשל, היפותטית, כל מדינה עשויה להידרדר למקום בו לגיטימי להשוות אותה לגרמניה הנאצית), אבל הדוגמאות האלו לא נכנסות לדקויות.
מה שחשוב לשים אליו לב, זה שמדינת ישראל מככבת בדוגמאות האלו. בין השאר, מאחר שנטען שיש מי שמשתמשים במושג “ציונות” כדי כביכול לתקוף יהודים בלי לצאת אנטישמים. הרבה מהוויכוח הזה קשור, כמובן, לאופן בו מתנהל הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן, כדאי לציין שוועדת הפנים של הפרלמנט הבריטי אימצה את ההגדרה של כוח המשימה, אך תוך כדי הסתייגות שיש להוסיף להגדרה שלא כל ביקורת על המדיניות הישראלית היא אנטישמית.
הסיפור של ג’רמי
ב-2015, לאחר שאד מיליבנד פרש מראשות מפלגת הלייבור לאחר כישלונו בבחירות הכלליות, ג’רמי קורבין ניצח בבחירות לראשות המפלגה. עד אז, קורבין והמיליה שלו היו בקבנצ’רס, כשמי שהצליח מתוכם להגיע הכי רחוק היה קן ליווינגסטון כראש עיריית לונדון (2000-2008). לכן, כשקורבין עבר לשבת על הספסלים הקדמיים של האופוזיציה, החל פתאום עניין רב בהתבטאויות עבר שלו ושל המקורבים לו, בעיקר בכל הנוגע לישראל וליהודים.
לקורבין יש רשימה לא קצרה של מעשים שבעיניי רבים הופכים אותו לאנטישמי. ב-2009 הוא קרא לאנשי חמאס וחזבאללה “חברים” (בהמשך התחרט על השימוש במונח). ב-2010 הוא אירח אירוע בו השתתף ניצול שואה שהשווה את ישראל לנאצים (קורבין התנצל על כך בהמשך, ואמר שפעמים רבות הוא חלק במה עם אנשים שהוא דוחה את תפישותיהם). ב-2012 הוא הראה התנגדות להסרת גרפיטי שכלל סממנים אנטישמיים (לאחר מכן טען שלאחר שהתבונן לעומק, הוא מבין שהציור אכן אנטישמי). ב-2013 הוא טען שלציונים בריטים אין “הבנה של האירוניה האנגלית” (ונאלץ להבהיר שהוא לא השתמש במונח “ציונים” כיופימיזם ליהודים). ב-2014, הוא נכח בטקס אזכרה בתוניס, שכיבד בין השאר את זכרם של מעורבים בפיגועים באולימפיאדת מינכן ב-1972 (קורבין טען שלא כיבד את זכרם, ושהוא הגיע לשם כחלק מכנס רחב יותר למען שלום במזרח התיכון). מאז שנכנס לתפקידו כראש המפלגה, בכל אופן, קורבין מתנהג יותר בזהירות.

ההאשמות
כל מה שנאמר על קורבין נעשה כשהיה חבר פרלמנט זוטר, ועל כל מה שעשה התנצל או התחרט. אפשר להתווכח האם מקבלים את זה או לא, אבל זה עניין אחר. כמובן, זה לא הכל. טענה מרכזית כלפי קורבין, היא שמאז כניסתו לתפקיד, הצטרפו למפלגה אנשים שתומכים במדינה פלסטינית בלי הניואנס של זכותה של מדינת ישראל להתקיים. כמו כן, מספר חברים בולטים במפלגה נתפסו באמירות בעייתיות. קן ליווינגסטון, שמקורב לקורבין, אמר שבתחילת הדרך היטלר תמך בציונות. ליווינגסטון הושעה מהמפלגה על רקע אמירה זו, ולבסוף פרש מהמפלגה, כשלדבריו אמירתו אינה אנטישמית (אך היא בהחלט בורות היסטורית). ממש בימים אלו, מקומו במפלגה של בן ברית אחר של קורבין, כריס ויליאמסון, נמצא בדיון במוסדות המפלגה, לאחר שזה אמר שהמפלגה אפולוגטית מדי לגבי הטענות על אנטישמיות בתוכה.

אבל, כמובן, הדבר לא נגמר בבכירים. לפי נתונים של המפלגה עצמה, המוסדות הרלוונטיים במפלגה קיבלו לא פחות מ-673 תלונות על אנטישמיות נגד חברי מפלגה, בין אפריל 2018 לינואר 2019. הטיימס הראה שלמעלה מרבע מהתלונות אפילו לא נחקרו, ולגבי יותר ממחצית מהן לא התקבלה החלטה. גם במקרים בהם התקבלה החלטה, רק בפעמים מעטות ההחלטה הייתה השעיה. בלייבור דחו את הטענות האלו, ובקול היהודי ללייבור, גוף שתומך בקורבין, טענו שמדובר במאות תלונות במפלגה המונה למעלה מחצי מיליון חברים.
עניין של הגדרה (2)
אחת הביקורות נגד הלייבור נגעה לאימוץ ההגדרה לאנטישמיות כפי שהגדיר אותה כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה. המפלגה אמנם אימצה את ההגדרה ביולי 2018, לא הרבה לאחר שההגדרה נוסחה, אבל עם כמה שינויים. בתחילה, דוגמאות מסוימות לאנטישמיות שהציע כוח המשימה – כמו הטענה שיהודים נאמנים יותר לישראל מאשר לארץ מגוריהם, או לדרוש מישראל סטנדרטים יותר גבוהים מאשר ממדינות אחרות – לא הוכנסו להגדרה שהוחלט לאמץ בלייבור. לאחר הביקורת, הוחלט במפלגה לאמץ את ההגדרה במלואה, אבל עם תוספת: “אין בכך כדי לפגוע בחופש הביטוי לגבי ישראל או זכויות הפלסטינים”. קורבין רצה גם להכניס את האפשרות לבקר את הקמת ישראל כ”מאמץ גזעני”, אבל במפלגה התנגדו. המבקרים טענו שבכסות חופש הביטוי המפלגה מאפשרת התבטאויות אנטישמיות נגד ישראל, אבל במפלגה טענו שזה כדי שלא כל ביקורת על ישראל תפורש כאנטישמית. אבל אם זה המצב, לא ברור למה לא לאמץ את ההסתייגות הפחות שנויה במחלוקת של ועדת הפנים שהוזכרה קודם.
טיפול מנע
בלייבור מנסים להראות שלוקחים את נושא האנטישמיות ברצינות. ב-2016, קורבין הורה על הרכבת ועדה מיוחדת שתבחן את הנושא, בראשות שאמי צ’קרבארטי. צ’קרבארטי היא פעילת זכויות אדם ותיקה, משפטנית ומאז אוקטובר 2016 גם התובעת הכללית לאנגליה ווויילס בממשלת הצללים. הדוח של צ’קרבארטי אמנם קבע שהלייבור “לא מנוהלת על-ידי אנטישמיות, אסלאמופוביה או צורות אחרות של גזענות”, אך גם ציינה שבמפלגה יש לא פעם “אווירה רעילה”. יש לציין שצ’קרבארטי לא מקבלת את הנרטיב לפיו אנטישמיות בלייבור היא חידוש של קורבין, והצביעה על רטוריקה בעייתית במפלגה עוד מבחירות 2005. מהסיבה הזו, היא דורשת לא להפוך את העניין הזה לאישי נגד קורבין. כמו כן, היא טוענת שכדי להילחם בגזענות בכל המפלגות (היא לא מכחישה לרגע את קיום התופעה במפלגתה שלה), אסור להפוך את הנושא למפלגתי.
הדוח זכה לביקורת רבה. המלצתו של קורבין לתת לצ’קרבארטי מושב בבית הלורדים באוגוסט 2016, גרם לרבים לגרוס שזה נעשה כפרס על דוח לא נשכני. ועדת הפנים של בית הנבחרים הוציאה דוח משלה בנושא, בו נטען שהמפלגה אנטישמית באופן מוסדי. כמו כן, הדוח קובע שהמבחן למפלגה התופשת את עצמה כפרוגרסיבית אינה בשאלה אם יש לה בעיות, אלא באופן בו היא מתמודדת עמן. ופה קבור הכלב בכל הנוגע ללייבור. באפריל התפרסם התחקיר של הטיימס שהוזכר קודם (למרות שצ’קרבארטי טוענת שיש בו טעויות עובדתיות), ובחודש שעבר התפרסם תחקיר של ה-BBC על הטיפול של המפלגה באנטישמיות. שני התחקירים דיווחו על מה שבמקרה הטוב אפשר לכנות כטיפול לוקה בחסר בתלונות לגבי אנטישמיות. במאי, הנציבות לשוויון וזכויות אדם הכריזה על חקירה של האנטישמיות במפלגה. בכך, הלייבור הופכת למפלגה השנייה להיחקר על-ידי הנציבות, אחרי ה-BNP המזוהה עם הימין הקיצוני.

דף חדש?
בסוף יולי, המפלגה פרסמה עלון לחברי המפלגה במטרה להתמודד עם התופעה. העלון, בקצרה, מבקש לתת כלים למלחמה באנטישמיות. הוא מתייחס למשמעות התופעה, להיסטוריה שלה וגם מדריך כיצד להפריד בין ביקורת על מדינת ישראל או על הרעיון הציוני לבין ביקורת אנטישמית. כמובן, הוא מוביל לוויכוחים בגלל משפטים כמו: “לא ציונות ולא אנטי-ציונות הן גזעניות בבסיסן”. פרסום העלון גם לווה בהודאה של קורבין על כך שיש בעיה אמיתית במפלגה ושהיא הייתה איטית מדי בכל הנוגע לטיפול בנושא האנטישמי. בלייבור מנסים להראות שהם מפנימים את גודל הבעיה ופועלים בהתאם. נצטרך לחכות ולראות.
השפעה פנים מפלגתית
בתוך המפלגה, הנושא גורם לקרעים. למשל, כאשר נוצרה הקבוצה העצמאית (שהתגלגלה אחר-כך ל-Change UK, ששינתה לאחר מכן שם ל”הקבוצה העצמאית לשינוי”) מחבורה של פורשי לייבור, אחת הסיבות שניתנו לכך הייתה האנטישמיות המיוחסת להנהגת המפלגה. התחקיר של ה-BBC בנושא גרם למחלוקות קשות בתוך המפלגה. כפי שהוצג קודם, אפילו הדוח של שאמי צ’קרבארטי יצר מחלוקות פנימיות.
עם זאת, לא כדי להעמיד פנים שלולא הטענות לאנטישמיות היחסים הפנים-מפלגתיים היו אידיליים. במפלגה יש קרע גדול בין האגף הבלייריסטי הימני יותר, לבין האגף הקורביניסטי המשתייך לשמאל הקשה. אז אין ספק שאנטישמיות היא נושא שחשוב לטפל בו, אבל יש רבים שטוענים שהרבה מההתנגחות בתוך הלייבור בנושא היא רק עוד אמצעי בארגז הכלים של האגף הבלייריסטי. זאת, כחלק מהניסיון להדיח את קורבין ולהחזיר את המפלגה לימי הניו-לייבור של טוני בלייר וגורדון בראון.
האם מפלגת הלייבור באמת אנטישמית?
אם הוויכוח כמעט לא קיים לגבי טענה כלשהי, היא שיש במפלגת הלייבור אנטישמים. כפי שאמרה שאמי צ’קרבארטי, מידה מסוימת של גזענות תהיה בכל מפלגה תמיד, השאלה היא איך מטפלים בה כשמגלים אותה, ואם הגזענות הזו נהיית לקו מוביל במפלגה. כאן, ישנו ויכוח יותר גדול. כאמור, קורבין נוקט בזהירות רבה יותר מאז שנבחר לראשות המפלגה. לא רק בנוגע לנושא הישראלי-פלסטיני, אלא באופן כללי. פגישות עם ארגון ה-IRA הטרוריסטי שקיים בתחילת דרכו הפוליטית, כנראה לא יקיים היום. ניתן להתווכח גם לגבי השאלה אם להגיד שהקמת ישראל הייתה מאמץ גזעני היא אנטישמית, כשהיא באותה מידה יכולה לנבוע מבורות היסטורית (לבטח היו ציונים גזעניים בתקופה הרלוונטית). וזו לא סתם אפולוגטיקה: רבים מהמבקרים של קורבין מתקשים להגיד שהוא בעצמו אנטישמי. קורבין עצמו, יש לציין, אומר כל הזמן ש”אין במפלגה שלנו או בחברה שלנו מקום לאנטישמיות או לגזענות מכל סוג”.
אבל, אם יש משהו שעליו קצת יותר קשה להתווכח, הוא שהנהגת הלייבור, בייחוד ג’רמי קורבין ומזכ”לית המפלגה ג’ני פורמבי, מאפשרת לאנטישמים אמיתיים להרגיש בבית. אמת, יש חברי מפלגה שסולקו ממנה בעקבות התבטאויות אנטישמיות. מצד שני, תחקירים חושפים עבודת טיוח רבת היקף, שאפשרה לחברים רבים להישאר, כולל כאלו שאמרו “היהודים הם הבעיה”. לכן, גם אם קורבין עצמו אינו אנטישמי, הוא במקרה הטוב מאפשר לאנטישמיות לצמוח במפלגה. יש כאלו שעדיין מאמינים בקורבין. טום ווטסון, סגנו של קורבין שנבחר בנפרד ממנו (כך שקורבין לא יכול להדיחו) אמנם מבקר את קורבין לא פעם, אך לדבריו קורבין הוא היחידי שיכול לטפל בנגע האנטישמיות במפלגה. עכשיו נטל ההוכחה עליו.

בפרק הבא: האסלאמופוביה במפלגה השמרנית.