הונג קונג רועדת עכשיו, עקב מה שנראה כמו הפרת האוטונומיה של האזור על-ידי המשטר הסיני. מי שכמובן נחלצה לעזרה היא הממשלה הבריטית, שדורשת מסין להבטיח את זכות ההפגנה בהונג קונג. וזה לא סתם: לבריטניה יש חלק היסטורי במעמד המיוחד של הונג קונג בסין, כפי שהתבטא בהצהרה הסינו-בריטית המשותפת בה הוחלט על האוטונומיה. כמובן, זה לא אומר שהסינים פשוט יעמדו דום לדרישות הבריטים. עכשיו נשאלת השאלה עד כמה בריטניה תלך רחוק עם המאמצים שלה בנושא. כנראה שלא יותר מדי | צילום: Voice of America
אלא אם התנתקתם מהעולם, כנראה ששמעתם על ההפגנות בהונג קונג. כדי לקבל קצת יותר קונטקסט על מה שקורה בהונג קונג עכשיו, ומה ההיסטוריה של הפגנות בהונג קונג נגד המשטר הסיני, אני ממליץ לקרוא את הכתבה הזו (בעברית). בכל מקרה, בקצרה, חוקים חדשים שרוצים להעביר בהונג קונג לגבי הסגרת פושעים לסין מציב איום חדש לחירות תושבי המקום. ומי עוד מעורבת במשבר הזה? בריטניה כמובן. שר החוץ ג’רמי האנט נוקט בקו חריף מאוד כלפי סין, והזהיר מפני דיכוי המפגינים. הסינים, מצדם, מזהירים את בריטניה שלא תתערב. אבל מה הסיפור, בעצם?
הקולוניה הבריטית
בואו נחזור קצת אחורה: בשנות הארבעים של המאה ה-19, וממש לא בדרכי שלום, סין נאלצה להעביר את האי הונג קונג לידי הבריטים. בתהליך שנמשך עד סוף אותה מאה, הוחכרו לבריטניה עוד מספר שטחים, שביחד עם האי הונג קונג מהווים את כל הטריטוריה אליה מתייחסים בשם “הונג קונג”. ההחכרה הזו הייתה אמורה להסתיים ב-1997. בפועל, הייתה איזו הפסקה קטנה, כאשר יפן כבשה את האזור במהלך מלחמת העולם השנייה. בסוף המלחמה, כוחות בריטים וסיניים כבשו מחדש את האזור.
בריטניה חזרה לשלוט באזור, אבל המשך השליטה עד 1997 היה פחות מובן מאליו עבור בריטים רבים. הדבר נבע גם מההתפרקות של האימפריה הבריטית, אבל בגלל שהסינים היו בעלי ברית של הסינים במלחמה. כאשר קלמנט אטלי היה ראש הממשלה (1945-1951), עלו קולות במפלגתו להחזיר את הונג קונג לסין באופן מידי. הדבר הפך לפחות רלוונטי לאחר המהפכה הקומוניסטית בסין ב-1949. כמובן, זה לא אומר שהדילמה בעניין נגמרה. הכלכלן אנדרו שונפילד התלונן ב-1957 על ההוצאות שהקולוניות הבריטיות – ובכללן הונג קונג – נשאו עמן עקב הצורך להגן עליהן. בשנות השישים, הבריטים דווקא קיבלו עידוד מצד האמריקאים לשמור על דריסת רגל באזור זה ובאחרים.
מרגרט ת’אצ’ר קיוותה שתוכל לשכנע את סין לאפשר לאזור הסחר המשגשג ושמו הונג קונג להמשיך להיות כזה. הסינים לא נעתרו לרעיון מיד, אבל בסופו של דבר ב-1984 נחתם הסכם בין בריטניה לבין סין העממית שהסדיר את הנושא. ההסכם דיבר על כך שבהונג קונג יהיו שיטות כלכלית ופוליטית שונות מאשר בשאר סין. הדבר זכה לכינוי “מדינה אחת, שתי שיטות”. עם זאת, ההסכם לא מכיל כלים אפקטיביים לאכיפת ההסכם. רבים מתושבי הונג קונג לא היו מרוצים מהעניין. ב-1989 הממשלה סירבה להעניק אזרחות בריטית לשלושת מיליון תושבי האזור שהחזיקו בדרכון בריטי. ב-1990 עבר חוק שאפשר ל-50,000 מהם להשתקע בבריטניה, על סמך כישורים. בכל מקרה, ב-1997 הונג קונג חזרה לסין.
מה בדיוק כולל ההסכם?
בהצהרה הסינו-בריטית המשותפת, סין מתחייבת לאוטונומיה בהונג קונג. כמו כן, היא התחייבה שהחוק בעת חתימת ההצהרה, שנקבע על-ידי בריטניה, יישאר בגדול ללא שינוי. כך גם השיטה הכלכלית. והכי חשוב אולי: שמירת החירויות של תושבי הונג קונג. הציניקנים יגידו שעבור הבריטים, החלק החשוב ביותר הוא שמירה על הונג קונג כעל אזור סחר ופיננסים בינלאומי וחופשי. כל זה אמור להתקיים במשך חמישים שנה מרגע העברת השליטה לסין, כלומר עד 2047. מה אמור לקרות אחר כך? לא כתוב בהצהרה. בכל מקרה, וזה חשוב לענייננו, לא כתוב בשום מקום שבריטניה מחויבת לשמירת המצב הפוליטי בהונג קונג.
ומה קורה עכשיו?
ובכן, כבר שנים שסין נוגסת עוד ועוד באוטונומיה של הונג קונג. כעת, ישנו ניסיון נוסף לעשות זאת, מה שמוציא את תושבי הונג קונג להפגנות ענק. בריטניה, מדינה נאצלת שכמותה – ובעיקר כזו שטרם הפנימה שאינה אימפריה עוד – מנסה להתערב נגד הפרת ההצהרה הסינו-בריטית. ציניקנים יגידו שזה כדי לא להפסיד את ההון שיש בהונג קונג. ציניקנים אחרים יטענו שזה בגלל 300,000 האזרחים הבריטים שחיים שם. אנשים עם קצת יותר אמונה באנושות יטענו שהדמוקרטיה משחקת פה תפקיד. אחרים יגידו שבריטניה בסך הכל מנסה לאכוף את ההסכם עליה היא וסין חתומות.
ג’רמי האנט צייץ ביום שני לגבי תמיכת בריטניה בהונג קונג ובחירויותיה. הוא אמנם הדגיש שהוא נגד האלימות שחלק מההפגנות נושאות עמן, אך דרש מסין לאפשר את החופש להפגין באופן שקט ומסודר, דבר שסין לא ממש עשתה. הוא חזר על אותו המסר בכלי התקשורת וגם בקמפיין שלו במרוץ לראשות המפלגה השמרנית. קשה להגיד שהסינים העריכו את המחווה. הם טענו להתנהלות אימפריאלית מצדה של בריטניה, ואף הגישו קובלנה רשמית נגד האנט. לדברי הגורמים הסיניים, מדובר בצביעות, שכן כאשר הונג קונג נשלטה על-ידי בריטניה, היו שם אפילו פחות אלמנטים דמוקרטיים. השגריר הסיני בלונדון, ליו שיאומינג, טען שהיחסים בין המדינות נשענים על “כבוד הדדי”, והזהיר מההשלכות של אי-הכרה בריטית בריבונות הסינית בהונג קונג. הוא גם טען שההפגנות אינן על חופש אלא על הזכות להפר את החוק.
האם זה נגמר כאן? לא ממש. האנט צייץ בתגובה לדבריו של השגריר ליו כי כבוד הדדי הוא לא הדבר היחידי עליו נשענים יחסים טובים בין מדינות, אלא גם כיבוד של הסכמים מחייבים. ברביעי, ת’רזה מיי טענה בפני הפרלמנט שהיא העלתה את הנושא בפני נשיא סין שי ג’ינפינג בפסגת ה-G20. ג’רמי האנט ממשיך להתבטא בנושא, וטוען שהוא רוצה “לשמור על האפשרויות פתוחות”, כולל הטלת סנקציות אם יהיה צורך, אך הוא סירב להתחייב לצעד קונקרטי כלשהו כדי לא להחמיר את המתיחות.
Message to Chinese govt: good relations between countries are based on mutual respect and honouring the legally binding agreements between them. That is the best way to preserve the great relationship between the UK and China
— Jeremy Hunt (@Jeremy_Hunt) July 3, 2019
יש הצדקה?
ובכן, תלוי את מי שואלים. ישנו ויכוח לגבי השאלה האם ההצהרה הסינו-בריטית היא אכן בגדר חוזה מחייב, כפי שהאנט טוען. אלו לא רק הסינים שטוענים שלא. ישנם גם היסטוריונים של בריטניה שמפקפקים באיכות ההסכם שהשיגה ת’אצ’ר בכל הנוגע לא רק ליכולת לאכוף אותו, אלא גם להיות ההצהרה כמבוססת על יותר מאשר רצון טוב של שני הצדדים. כמו כן, כפי שהוזכר קודם, בהצהרה לא מדובר על מחויבות של בריטניה כלפי הונג קונג לאחר העברת הריבונות עליה לסין. זה מאפשר לסין לטעון כי בריטניה מתערבת בעניינים לא לה. כמובן, יש שיגידו שישנה הצדקה מוסרית להתערב למען מדוכאים ברחבי העולם בלי קשר לחוזים.
עד כמה רחוק בריטניה תלך?
קשה לדעת, אבל לדעתי לא מאוד רחוק. למה? ב-2017, הסחר עם סין היווה 3.6% מסך הייצוא של בריטניה ו-7% מסך הייבוא שלה. מדובר במסחר בהיקף של עשרות מיליארדי ליש”ט. עכשיו, זה נכון שבריטניה שותפה לאמברגואים שונים על סין. עם זאת, עכשיו בריטניה נמצאת על הסף של יציאה מהאיחוד האירופי בלי הסכם, קרי תלות בכמה שיותר הסכמי סחר שייחתמו כמה שיותר מהר. מול ארצות הברית זה עלול להציב את בסיכון את ה-NHS. מול סין, ובכן, במקרה הטוב הסרת הסנקציות תהיה על השולחן במשא ומתן, ובמקרה הרע קיומן של סנקציות חדשות מצד בריטניה יקשו על המו”מ להתחיל. הדבר יקשה על בריטניה להטיל סנקציות חדשות מלכתחילה. לכן, סביר להניח מאוד שהאנט יתקשה לקחת את האיומים שלו יותר מדי רחוק.
רק תהייה קטנה
אני יודע שיש בקרב אנשים, בעיקר בימים האחרונים, סלידה ממחאות אלימות. אני לא מומחה למה שהולך בהונג קונג (בכל זאת, אתם קוראים בלוג על בריטניה), אבל בהנחה שאכן הדיווחים על רמיסת הזכויות של התושבים באופן מוסדי נכונים – האם זו לא בדיוק הנקודה בה אין טעם לשחק לפי הכללים, כי גם הממשל לא משחק לפיהם?