השבוע שעבר היה לא קל עבור המפלגה הירוקה ומנהיגהּ זאק פולנסקי (בקדמת התמונה). אחרי שחלק זעום ממתפקדי המפלגה הצליחו להעביר החלטה לפיה המפלגה רואה בציונות צורה של גזענות, בזמן שפולנסקי בכלל השתתף בקמפיין בחירות ולא הצביע, יצרה משבר פנימי בתוך המפלגה. רבים ראו בכך חוסר מנהיגות מצד פולנסקי ועלו קריאות להתפטרותו מתוך המפלגה, וכמובן שכל המפלגות האחרות וגם הקהילה היהודית יצאו נגד ההחלטה. כדי להוסיף על כל זה, הוא הפסיד בבחירות הביניים שלטובתן החמיץ את ההצבעה, מה שבכלל הגביר את הלחץ עליו. כל זה בא על רקע דעיכה של המפלגה שהייתה שם עוד קודם, והסיפור הזה חושף עד כמה המפלגה הירוקה קרועה בין הממסד הישן שלה לבין המתפקדים שפולנסקי הביא, שיש להם אג’נדה אחרת לגמרי | צילום: דן תומפסון
אחרי שזאק פולנסקי נכנס לתפקידו כראש המפלגה הירוקה של אנגליה ו-וויילס לפני קצת יותר משנה, הירוקים טיפסו וטיפסו בסקרים, ולפעמים נשקו ל-20% מהקול הפופולרי. אלא שכבר תקופה שהמפלגה בדעיכה, ביתר שאת מאז שאנדי ברנהם נכנס לתפקיד ראש הממשלה (אבל גם לפני זה). השבוע שעבר בכלל היה שבוע קשה לפולנסקי, שנראה כמי שאיבד שליטה במפלגה ואז גם שליטה בקהל.
ההחלטה שנפלה
הסיפור התחיל בשבוע שעבר (א’) בכנס של המפלגה הירוקה, בו המתפקדים העבירו החלטה לפיה המפלגה מכירה בציונות כצורה של גזענות, כי כנראה יש רצון להחזיר את 1975 או משהו כזה. ורק כדי שלא יהיה לאף אחד ספק, הובהר שזה הופך רשמית את המפלגה לאנטי-ציונית, שכופרת בכך שאנטי-ציונות היא סוג של אנטישמיות, תומכת בזכות השיבה, ב-BDS, אמברגו נשק מלא על ישראל והקמת מדינה אחת בין הירדן לים (בשם הזכות להגדרה עצמית, לא פחות).
אם לא הרגשתם ציונות גדולה עד עכשיו, אז זה לא נגמר כאן: להצעה שהועברה הועלה תיקון, שקבע שלא יינקטו שום צעדים נגד יהודים שחברים במוסדות ציוניים (בדגש על בתי כנסת). הדבר חשוב, שכן יש בתוך המפלגה גם תא יהודי שחלק מחבריו תומכים מובהקים של הציונות. אלא שהתיקון הזה הופל בהצבעה, וכל מה שנשאר לחברים היהודים זו הבטחה שהם לא יגורשו מהמפלגה. תיקון אחר שנפל היה כזה שיוצא את פתרון המדינה האחת מההחלטה.
בואו נשים דברים בהקשר רחב יותר: המפלגה הירוקה האירופית, למעשה מסגרת גג למפלגות ירוקות מרחבי היבשת, שמכנה את מה שישראל עושה בעזה “רצח עם”, גינתה את ההחלטה של המפלגה הירוקה של אנגליה ו-וויילס. לפי המפלגה האירופית, ההחלטה הזו באה בסתירה לתמיכה ארוכת השנים בפתרון שתי המדינות ולמלחמה באנטישמיות. זה עד כמה ההחלטה הזו מהווה שבירה שמאלה בכל מה שקשור לשיח על ישראל.
למעשה, זה גם מהווה שבר בתוך המפלגה הירוקה עצמה: קודם כל, המפלגה מונה יותר מ-230 אלף מתפקדים. יודעים כמה השתתפו בהצבעה, בעד ונגד ביחד? 1,835 איש. כלומר, פחות מאחוז מהמתפקדים. כמו כן, ארבעה מתוך חמישה חברי פרלמנט של המפלגה הצביעו נגד ההחלטה. מי שנעדר לחלוטין מההצבעה היה ראש המפלגה זאק פולנסקי, שהיה בקמפיין לבחירות הביניים בהוברן וסנט פנקרס (כבר נגיע לזה). עוד לפני ההצבעה הוא אמר שהוא היה רוצה הצעה מתוקנת, שלא מתחייבת למדינה אחת ושמבטיחה את מקומם של החברים הציונים במפלגה.
תגובת הנגד
אתם יכולים לתאר לעצמכם שזה לא עבר חלק. קודם כל, במפלגה הירוקה עצמה. אחד מהמצביעים נגד טען שעכשיו יש “שתי מפלגות ירוקות”, זו של המתפקדים ה”אמיתיים”, וזו של אלו שהתפקדו רק בשביל הנושא הפלסטיני. דמויות בכירות במפלגה העבירו ביקורת על פולנסקי, יהודי בעצמו, על כך שלא גילה יותר מנהיגות בנושא, בניגוד לחברי פרלמנט של המפלגה (פולנסקי אינו חבר פרלמנט), שעשו מאמצים נגד ההחלטה. יו”רית היהודים הירוקים ויוויאן ליכטנסטין אמרה שהיא עשויה לעזוב את המפלגה.
גם פוליטיקאים ממפלגות אחרות ביקרו את ההחלטה. ראש הממשלה אנדי ברנהם גינה את ההחלטה וקרא להנהגת המפלגה הירוקה לבטלה, תוך שהוא מדגיש שהדבר בא בסתירה לפתרון שתי המדינות שמהווה את עמדת הממשלה. ואכן, אפילו בנאומים החריפים ביותר של שר החוץ אד מיליבנד (שבשלב מאוחר יותר גם יצא נגד החלטת הירוקים), זכותה של ישראל להתקיים בביטחון מוזכרת. בד בבד, הוא סירב להתחייב שלא ישב עם הירוקים בקואליציה במקרה של פרלמנט תלוי, בטענה שהוא לא מתכוון לעסוק בספקולציות. בכירים במפלגה הליברל-דמוקרטית תקפו את ההחלטה, ביקרו את המנהיגות של פולנסקי והזמינו את המתפקדים הירוקים לערוק אליהם. וכשזה המצב במרכז-שמאל, אתם יכולים לתאר לעצמכם שהשמרנים והרפורמה לא בדיוק צידדו.
הקהילה היהודית בבריטניה, נראה שלא יפתיע אתכם, גינתה מקיר לקיר. ועד שליחי הקהילות ומועצת המנהיגות היהודית הוציאו הודעה משותפת, בה מעבר להגנה על הציונות עצמה גם נטען שהירוקים הפכו את עצמם למפלגה קיצונית שמספקת פלטפורמה לאנטישמים, והוצעה סולידריות ליהודים הירוקים. הרב הראשי אפרים מירוויס טען שמדובר ב”אנטישמיות רעילה”.
וכמובן יש את התגובה של ממשלת ישראל: שר החוץ גדעון סער החליט לאסור את כניסתו של פולנסקי לישראל. לפי משרד החוץ הישראלי, ההחלטה נופלת בתוך ההגדרה לאנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, שגם בריטניה אימצה, בשל ביטול זכות העם היהודי להגדרה עצמית. מתן בר נוי, שליח ההסתדרות הציונית העולמית לבריטניה ואירופה, ערך מחווה לחיים הרצוג ולהחלטת האו”ם מ-1975 שקבעה שציונות היא גזענות, וקרע את נוסח ההצעה על רקע בניין הפרלמנט הבריטי.
בחירות הביניים
נקפוץ קצת קדימה. זוכרים שהזכרתי קודם את בחירות הביניים בהוברן וסנט פנקרס, מחוז הבחירה לשעבר של קיר סטארמר? הן התקיימו ארבעה ימים לאחר אותה החלטה (ה’), כשמי שרץ מטעם המפלגה הירוקה היה זאק פולנסקי עצמו. למרות שהיו לו הזדמנויות אחרות לנסות להיבחר לפרלמנט, הוא חיכה כדי לנסות לרוץ מטעם מחוז בחירה לונדוני. בכל מקרה, כראש מפלגה עם פרופיל גבוה שמנסה להתמודד על מושב שמאלי למדי, היה נראה שיש לו סיכוי טוב מאוד.
אלא שהוא הפסיד, בפער, למועמדת הלייבור סגל עבדי-ואלי, כשאפילו הצבעה לאיש השמאל הקיצוני ג’ורג’ גאלוויי לא יכולה להסביר. תחת פולנסקי שיעור התמיכה בירוקים עלה משמעותית לעומת בחירות 2024, אבל זה היה בעיקר על חשבון עצמאים פרו-עזתים ולא הלייבור. בהתחשב בכך ששיעור ההצבעה היה נמוך (הנמוך ביותר בבחירות ביניים בפרלמנט הנוכחי), הדבר גם מראה שפולנסקי לא בדיוק הצליח להוציא מצביעים מהבית.
מה גרם להפסד הזה? רצוי לזכור שעבדי-ואלי התחילה לכהן במאי כראשת מועצת קמדן, בתחומה נמצא מחוז הבחירה. כלומר, למרות שלפולנסקי יש פרופיל לאומי גבוה יותר, זה לא שהמקומיים לא ידעו מה השם של עבדי-ואלי (למרות שלפעמים לבריטים באמת אין מושג למי הם מצביעים בבחירות המקומיות). בנוסף, כבר חודשים ארוכים שפולנסקי משתף הרבה פוסטים בעייתיים שגורמים לו להרבה מבוכה, וכנראה מסבירים חלק מהדעיכה של הירוקים בסקרים. וכמובן, אנדי ברנהם נהנה מבוסט של תחילת כהונה, שלבטח עזר. בקיצור, הקרב מעולם לא באמת היה בכיס של פולנסקי.
ומה לגבי החלטת “הציונות היא גזענות”? ובכן, הפער בין עבדי-ואלי ופולנסקי הוא יותר מ-12 נקודות אחוז, שזה הרבה מאוד, ואני בספק שהיו כל-כך הרבה אנשים שהתכוונו להצביע לו ובגלל ההחלטה של המפלגה שלו עברו ללייבור. עם זאת, כמובן, תוצאה כזו תיתן שקט נפשי לברנהם וללייבור, בידיעה שאפשר לנצח את הירוקים גם עם עמדה שמתנגדת להתנחלויות אך מכירה בישראל. מה שכן, אני מניח שלו פולנסקי לא היה נעדר מההצבעה ונוקט בעמדה רצינית בנושא (לכאן או לכאן), לכל הפחות יותר אנשים היו יוצאים להצביע לו.
ההשלכות
כעת זאק פולנסקי נמצא תחת לחץ רב, ושוב ושוב עולות שאלות לגבי המנהיגות שלו לאור ההברזה מההצבעה ההיא. אמנם בכירי המפלגה אמרו שכרגע פולנסקי צריך להישאר בתפקידו, אבל אחרים טענו שהגיע הזמן ללכת, ביניהם ויוויאן ליכטנסטין אותה הזכרנו קודם. הסיבה שלה היא אמנם ההחלטה לגבי הציונות, אבל ברור שלו פולנסקי היה מנצח הדרישה לא הייתה עולה כי המומנטום היה בצד שלו. פולנסקי, כמובן, הבהיר שהוא נשאר במקומו לעת עתה. מה שבכירי המפלגה הסכימו עליו היה שצריך לשכלל את המוסדות הדמוקרטיים של המפלגה, שכן בעייתי משהו שפחות מאחוז מהמתפקדים קיבל החלטה כל-כך שנויה במחלוקת.
לאחר הבחירות, פולנסקי גם בחר להתבזות בריאיון ל-BBC. לא עצם הריאיון היה ההתבזות, אלא מה שפולנסקי עשה שם. המראיין ניסה להבין למה פולנסקי לא נכח בהצבעה, וזה השיב שזה היה בגלל הצורך להיות בקמפיין. אם אלו סדרי העדיפויות שלו אז כמובן זכותו, אבל זה מעיד עליו משהו שאלו סדרי העדיפויות שלו. כשנשאל אם מבחינתו לישראל יש זכות להתקיים כמדינה בטוחה לעם היהודי, הוא התחמק ממענה ישיר. שזה הרבה יותר פתטי ממי שפשוט אומרים שהם אנטי-ציונים באופן ישיר ומופגן, כי לפחות איתם אפשר לדבר.
ויש עוד עניין: פולנסקי אמר שהוא רוצה לפחות עכשיו לתקן את ההחלטה, כך שהמפלגה תחזור לתמוך בכך שהישראלים והפלסטינים יקבעו את עתידם באזור. ללא ספק ריכוך מסוים. הבעיה היא שכללי המפלגה לא מאפשרים לערוך תיקונים מרחיקי לכת שכאלה בהחלטת מדיניות למשך קרוב לשנתיים, ולמעשה רק בספטמבר 2028 יהיה אפשר לתקן את ההחלטה, אלא אם ישונו כללי המפלגה. בנוסף, פולנסקי הביא למפלגה הרבה מתפקדים פרו-פלסטינים, שעלולים לפנות נגדו אם הוא ינסה מהלך כזה. בקיצור, בהצלחה לו לצאת מהעניין הזה.
לקחים
הנה כמה דברים שאפשר ללמוד מהעניין הזה. ראשית, מבלי לזלזל במה שההחלטה עצמה מייצגת מבחינה רחבה יותר בבריטניה, אבל כדאי לתת לזה גם פרופורציות. מעבר לזה שפחות מאחוז מהמתפקדים הצביעו על העניין הזה, בניגוד לעמדת הנהגת המפלגה ובמה שזכה לגינוי נרחב מכל מפלגה אחרת ומתוך המפלגה עצמה – זה התקבל רע מאוד בציבור הבריטי. 34% חושבים שלירוקים יש בעיה של אנטישמיות (עלייה של תשע נקודות אחוז לעומת מאי), לעומת 28% שסבורים שלא, וירידה חדה במי שאמרו שהם פתוחים להצביע לירוקים. כאמור, זה לא אומר שצריך לזלזל במה שהעברה של החלטה כזו אומר, אבל כנראה שהיקף התופעה הרבה יותר קטן ממה שעשו ממנו בחלק מהתקשורת הישראלית.
שנית, ההחלטה הזו לא מהווה ניצחון של הפופוליזם השמאלי בבריטניה, אלא התגלעות של משבר בתוכו. מצד אחד מי שקידמו את ההצבעה הזו שהם בפועל איקרוסים שעפו קרוב מדי לשמש, ומנגד הממסד הישן של המפלגה הירוקה, שאמנם הלך הרבה יותר שמאלה מהלייבור בכל מה שקשור למלחמה בעזה אבל גם מבין שהוא מאבד שליטה. מה שהיה פעם מפלגת שמאל עם אג’נדה סביבתית הפך לבית לפרו-פלסטינים וגם אסלאמיסטים, ולא כולם שמחים על זה. ועל כל זה אף אחד לא מנצח, כי המנצח הלך להפסיד בבחירות ביניים. רוצה לומר: זה לא שאין בבריטניה כוח אנטי-ישראלי משמעותי, אבל הוא הרבה פחות מאורגן ממה שנראה, וייתכן מאוד שהירוקים הולכים עכשיו לסדרת מאבקים פנימיים.
שלישית, שבאופן כללי נראה שהממסד מצליח להתאושש בעוד הפופוליזם דועך. כפי שהוסבר כאן, הירוקים נמצאים בדעיכה מזה זמן, וכפי שהוזכר בכמה וכמה פוסטים, גם מפלגת הרפורמה מאבדת גובה. זה לא רק כי פולנסקי ונייג’ל פרג’ מסתבכים כל שני וחמישי, אלא גם כי אנדי ברנהם וקמי בדנוק מצליחים – לעת עתה – להחזיר מצביעים למפלגות המסורתיות. בריטניה עוד לא יצאה מהאפיזודה הרב-מפלגתית שלה, אבל נראה שלמרות שלבריטים נמאס מהמערכת הקיימת, הביקוש לאלטרנטיבה הפופוליסטית קטן. והנה, השבירה הזו שמאלה של הירוקים יותר הרחיקה מאשר קירבה.