הכנס השנתי של מפלגת הלייבור תם, ואפשר להגיע לסיכומים. הכנס נערך באווירה אופטימית בהרבה מאשר בימי ראש הממשלה קיר סטארמר, כשהבוגימן נייג’ל פרג’ בקושי נכח בחדר כמו בפעמים עברו. שר החוץ אד מיליבנד הציג את החזון שלו למדיניות החוץ, ותפס את תשומת הלב בעיקר בגלל גאוותו בסנקציות על ההתנחלויות. שר האוצר ג’ון הילי נאלץ לצנן את ההתלהבות ולספר שעם כל הרצון הטוב, יהיה צורך לשמור על אחריות פיסקלית. שרת הפנים שאבאנה מאמוד רוצה ליצור מסלול מוסדר לקליטת פליטים, ויש לה גם רציונל. והנאום המרכזי של אנדי ברנהם הביא את מה שראשי מפלגות רבים וטובים לא הביאו כבר זמן רב לכנסים האלו: רגש ותשוקה. בנוסף, הוא סיפק הבטחות לצורה של מצע הבחירות הבא. השאלה היא מה הוא מתכנן לעשות עכשיו | צילום: מחשבון הטוויטר של מפלגת הלייבור
השבוע התקיים בליברפול הכנס השנתי של מפלגת הלייבור, תחת הכותרת “לקוות שוב” (Hope Again). זה היה הכנס הראשון של אנדי ברנהם כראש הממשלה, והסלוגן היה אמור לשדר מסר ברור: הימים הקודרים של קיר סטארמר, שחזו התרסקות ללייבור בכל החזיתות, תמו. עכשיו מגיעים ימים אופטימיים תחת ברנהם, בהם הלייבור תוכל להמשיך לאחוז בשלטון גם אחרי הבחירות הבאות. לכן, אפשר לקוות שוב – להצלחה של הלייבור.
השאלה שריחפה
לאחרונה יש לא מעט ספקולציות שאולי אנדי ברנהם יקדים את הבחירות, למרות שלכאורה זו התאבדות. משהו שחיזק את התחושה הזו היה מודל מושבים של YouGov שהראה שהלייבור תהיה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט תלוי, בעוד הרפורמה תגיע ככל הנראה רק למקום השלישי. זו עדיין הידרדרות, ביחס למצב הקיים, אבל יש מי שחושבים שאולי במצב הנוכחי זה הכי טוב שניתן להוציא. אבל כבר ביום הראשון ברנהם אמר באופן נחרץ שהבחירות יהיו ב-2029, בשנה האחרונה לעריכתן, ולא לפני.
הנאום של אד
נאום שעשה כותרות היה זה של שר החוץ אד מיליבנד. הנאום עצמו, באורך כ-22 דקות, שהיה ברובו מוצלח לדעתי, קשר את הסיפור האישי של מיליבנד כבן לשני פליטים יהודים בתקופת השואה, לעמידה של בריטניה על ערכיה במלחמת העולם השנייה, לתרומתה של הלייבור לכינון הסדר העולמי החדש לאחר המלחמה, ולצורך לעשות את אותו הדבר כיום אל מול האתגרים בני זמננו: המלחמה באוקראינה, איראן ושליחיה, משבר האקלים, הבינה המלאכותית, המשבר ההומניטרי בסודאן וגם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הדבר האחרון שהזכרתי הוציא כותרות. מיליבנד התגאה בהטלת סנקציות על ההתנחלויות (לצד המחויבות לביטחון ישראל ושהפעולות הן נגד מדיניות הממשלה ולא נגד המדינה). הנאום לא חידש הרבה לעומת תחילת ספטמבר, והדיווח יום לאחר הנאום (ג’) על כמעט שילוש של רישיונות ייצוא הנשק לישראל שהוקפאו הוא יותר משמעותי. מה שצרם היה האמירה למי ש”זעקו” נגד המלחמה בעזה “צדקתם”. לא כי אסור להתנגד למלחמה בעזה, אלא כי הזעקה נעשתה בהפגנות עם לא מעט גילויי אנטישמיות (מספיק כדי ששוטר יבקש מיהודי חובש כיפה לא לעבור בסמוך להפגנה). אז נכון שמיליבנד הבטיח באותו נאום להילחם באנטישמיות, אבל כשהמילה “צדקתם” נאמרת ככה ללא סייג, זה מרוקן את ההבטחה מתוכן.
רבים טוענים שקו המדיניות הזה נובע מפוליטיקה פנימית של הלייבור. יש בזה מן האמת: עוד לפני שנכנס לתפקידו, ברנהם אמר למתפקדים שהיה צריך להקשיב להם יותר בעניין עזה, ומיליבנד נאם בפני ידידי פלסטין בלייבור בזמן שאף שר לא דיבר בפני ידידי ישראל בלייבור. אבל רצוי להימנע מלהפוך את זה לסיבה הבלעדית, כי במודע או שלא הוא שולל מישראל את ה-agency שלה (לפחות כלפי המערב) – שכן לא חשוב מה יעשו היהודים, הגויים (או היהודי מחו”ל) יגידו אותו דבר – וכפועל יוצא גם מאחריות להשלכות למעשיה, כי הרי אותו דבר יקרה. אלא שבכל הנוגע לשטחים, יחסי ישראל עם המערב מבוססים על מצב עדין בו משאירים לכאורה פתח לפתרון מדיני. ממשלת נתניהו זנחה את זה, ויש גבול כמה אפשר לבקש מהבריטים להעמיד פנים שכלום לא קורה.
יציבות פיסקלית
נאום חשוב נוסף היה של שר האוצר ג’ון הילי. אחרי עשר דקות שלגמרי היה אפשר בלעדיהן, הוא סוף-סוף הגיע לדבר העיקרי: כולם זוכרים בחדווה את ממשלת הניו לייבור של טוני בלייר עם שר האוצר גורדון בראון. אלא שכפי שהילי הזכיר, הכסף שהיה זמין אז (הודות לכך שהשמרנים השאירו ב-1997 כלכלה במצב טוב) לא זמין עכשיו. השמרנים בין 2010 ל-2024 לא הצליחו לשחזר את הצמיחה שהביאו בלייר ובראון (להגנתם, המשבר של 2008 קצת הקשה על זה), ועל זה נוספו דברים כמו ברקזיט והמיני-תקציב של ליז טראס. בגלל שהוא לא מתכוון לסגת מהכללים הפיסקליים של קודמתו רייצ’ל ריבס, פירוש הדבר הוא בחירות קשות. אבל, הוא גם הדגיש, הוא מגיע עם נחישות לחלץ את בריטניה מהמצב הזה. בגדול, התמה של הנאום הזה הייתה משמעת פיסקלית, שמבחינתו היא הבסיס עליו ניתן לקיים כל הבטחה כלכלית אחרת. למשל, דבר שחשוב לו מאוד, יצירת עוד מקומות עבודה והכנסת יותר צעירים למעגל העבודה.
גם אנדי ברנהם נאלץ להסכים שהבריטים עומדים בפני חורף קשה. ובאופן כללי, קשה להגיד שהנאום הזה יצר התלהבות רבה במפלגה. רבים שנשאלו עליו, בעיקר מהאגף השמאלי של המפלגה, אמרו שהוא יוצר תחושה של המשכיות מימי סטארמר וריבס. עבורם, ברנהם היה אמור להיות שבירה שמאלה מהמדיניות של סטארמר, שניסתה אולי להיות יותר מרחיבה מזו של השמרנים, אבל עדיין תוך היצמדות לכללים פיסקליים נוקשים. חלקם סבורים שצריך לכל הפחות להגמיש אותם או לבחון אותם מחדש.
מסלול לפליטים
ונעבור לנאום של שרת הפנים שאבאנה מאמוד (מחמוד). מאמוד נחשבת לחברת האגף הימני של הלייבור, בטח כשזה נוגע להגירה, ביטחון לאומי ומאבק בפשיעה (שכולם חונים תחת המשרד שלה). הנאום נועד להסביר לא מה היא הצליחה להשיג בתפקידה, אלא למה היא מפעילה מדיניות שנחשבת לקשוחה. לדבריה, כדי שאנשים יוכלו להרגיש נוח אלה עם אלה, במיוחד בהקשר של קהילות שונות וקבוצות אתניות שונות, עליהם לחוש הוגנות וביטחון. כשהם מרגישים כך, הם מרשים לעצמם להיפתח ולא לפחד מהשונה. אם אלו לא בנמצא, הפילוג והקיטוב חוגגים. לכן, יש להבטיחם כדי שכל הבריטים, לא משנה מאיזה מוצא, יוכלו לחיות יחד.
ענייני הפשיעה והביטחון הלאומי דיי בנאליים, ולא איכנס אליהם כאן. מה שמעניין הוא נושא ההגירה, בדגש על הפליטים. לשיטתה, המצב שיש כרגע הוא של חוסר הוגנות: מצד אחד, לא הוגן שאנשים שבאמת מחפשים מקלט לא יכולים להגיע בצורה מסודרת לבריטניה, ומצד שני גם לא הוגן שקהילות בבריטניה צריכות לשאת בעול של אירוח מבקשי המקלט שמגיעים בצורה לא מוסדרת (מאמוד אמרה “לא חוקית”, אבל בפועל מרגע שמדובר במבקשי מקלט, במיוחד אם זכאים למעמד פליט, הכניסה אינה בלתי חוקית). לכן, יש בו-זמנית לאפשר מסלול מוסדר לפליטים “אמיתיים” ולחסום את מי שמגיעים בצורה לא מוסדרת.
הממשלה כבר עושה צעדים שונים כדי לעצור סירות קטנות, והמספרים אכן יורדים. במקביל, היא תפתח מחדש את מסלול החסות: עמותות יוכלו להציע חסות כדי שקהילות שמעוניינות בכך יורשו לשכן פליטים, ואוניברסיטאות יוכלו להציע חסות לסטודנטים פליטים. למספר הפליטים תוצב מגבלה, אם כי מאמוד לא נקבה במספר מדויק. בנוסף, תוחזר תכנית השיכון לפליטים בשיתוף האו”ם. לפי הציפיות, כרבע מהפליטים בתכנית יהיו פלסטינים מעזה או נשים אפגניות שבורחות מהטליבאן. הערכת הממשלה היא שבשיא המספרים יגיעו לאלפים בודדים של פליטים בשנה בכל המסלולים. זה גם המקום להזכיר שמעמד פליטות מוגבל בזמן. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק טוענת שחוקי איחוד משפחות יגרמו לכך שלא תהיה להגבלות מספריות שום משמעות, והממשלה תצטרך לראות מה היא עושה עם זה.
הנאום הגדול
ונעבור לאירוע המרכזי, הנאום של אנדי ברנהם, מהיום השלישי לכנס. הוא פתח בכך שהוא מעוניין להחזיר את התקווה, ואת התחושה שהמדינה תומכת באזרחיה לא משנה מיהם ומאיפה באו. לדבריו, בשביל להביא תקווה יש קודם כל צורך בכנות, שפירושה להגיד שבריטניה נעה במסלול הלא נכון כבר תקופה ארוכה, למעשה מאז שמרגרט ת’אצ’ר הרסה את מה שהלייבור בנתה אחרי מלחמת העולם השנייה והפריטה הכל.
הוא פירט איזו בריטניה ברצונו לראות, ושהוא יפרסם בהמשך השנה תכנית לעשור הקרוב כדי שהיא תתגשם. זו בריטניה בה לכל אחד יש קורת גג מעל הראש (עם שלל הבטחות לרפורמות בשוק הדיור); חברות מים שמתפקדות ולא שולחות את הביוב לים (באמצעות הלאמת הכושלות שבהן); חשבונות חשמל נמוכים יותר (באמצעות שבירת הקשר בין החשבון הביתי למחיר הגז בשווקים הבינלאומיים); ועוד.
לדידו של ברנהם, “בעלות ציבורית” אינן מילים גסות, שכן גם העסקים זקוקים לכך שדברים כמו בינוי, חשמל ומים יתפקדו כמו שצריך ויהיו נגישים. בחלק מהמקרים, יש לציין, המטרה בבעלות ציבורית היא להוות תחרות לשוק הפרטי, ובכך להגביר אותה. יחד עם זאת, הוא מתכוון לדבוק בכללים הפיסקליים שמטרתם הורדת החוב הלאומי. לשיטתו, הגישה שלו היא האחראית ביותר, שכן דאגה לתנאי בסיס תאפשר לאנשים להסתמך פחות על הרווחה (שלדבריו, כרגע “מתגמלת כישלון”), ושליטה בשירותים חיוניים תסייע לשלוט באינפלציה.
לאחר מכן הוא עבר לדבר על השירות הסיעודי, נושא שקרוב ללבו (וגם היה ניתן לשמוע זאת בקולו), שגם עורר סקרנות רבה בימים שקדמו לנאום. הוא הבטיח שירות סיעודי לאומי, כמו ה-NHS, שיהיה חינמי בנקודת השימוש, ושהמדינה לא תממן מהלוואות. אבל זה יהיה כרוך גם בכאבים, לדוגמה שינוי המנעול המשולש, שמעלה את שווי קצבאות הזקנה משנה לשנה, החל מ-2030.
כמובן, אי-אפשר נאום של ברנהם בלי איזושהי התייחסות להאצלת סמכויות לרשויות המקומיות. כדי להראות שהוא מקשיב למצביעיו ומתפקדי מפלגתו, הוא הבטיח ועדה שתבחן רפורמה בשיטת הבחירות. הוא גם הבטיח למצוא נתיב שייתן בהירות ארוכת טווח לגבי היחסים עם האיחוד האירופי, שמאז ברקזיט משתנים חדשות לבקרים. היו עוד הבטחות, ולגבי כולן הוא הבהיר: הוא ינסה להגיע להסכמות, אבל כשזה לא יתאפשר, הוא ייאבק על מה שהוא מאמין שנכון.
לקראת סוף הנאום, עם דמעות בעיניים, הוא דיבר על אביו, שהלך לעולמו בתחילת ספטמבר. הוא סיפר על המדינה שאפשרה לאביו להצביע לממשלה שתדאג לילדיו לחינוך הטוב ביותר, עד-כדי-כך שאחד מהם, בנו של איש ממעמד הפועלים, הגיע להיות ראש הממשלה. הוא אמר שבריטניה אולי אינה מושלמת, אבל יש בה הרבה טוב, ושהוא רוצה להיות ראש הממשלה הראשון ש”מחווט אותה מחדש”, כך שתפעל למען כולם, כקונטרה לאמירה של ג’ון סוויני שהוא יהיה “ראש הממשלה האחרון של הממלכה המאוחדת”.
ניתוח
גישה
ברנהם הביא איתו משהו שקיר סטארמר אף פעם לא הצליח: רגש. אמת, מות אביו כל-כך סמוך לכנס סייע לו להכניס את העניין הזה ביתר קלות, אבל כנראה שהוא היה מוצא משהו אחר אם אביו עדיין היה חי. הפואנטה היא שבניגוד לסטארמר, שנשמע כמו טכנוקרט שבוחר במשהו כי החישובים שלו הובילו אותו למסקנה שזה הדבר הנכון, אצל ברנהם מבצע כל בחירה פוליטית מדם לבו. האם אנחנו רוצים מנהיג כזה? זה נתון לוויכוח, אבל אחרי שנים רבות בהן התחושה הייתה שראשי הממשלה לא פעלו מתוך אמונה יוקדת (למעט אולי ליז טראס, אבל בניגוד אליה ברנהם מצליח להיראות כמי שלא התנתק מחללית האם), גישה כזו יכולה לעזור מול הציבור. כל זה כמובן בנוסף, ולא במקום, השטיקים הרגילים של ברנהם: נאום בלי פודיום, הרבה הומור וכדומה.
עניין נוסף הוא מה שעולה מהמושג “לחווט מחדש” את בריטניה, ושהוא רוצה להיות הראשון שעושה זאת. לא נעים להגיד, אבל כבר עשו זאת לפניו. ספציפית בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, קלמנט אטלי ומרגרט ת’אצ’ר. בכל מקרה, מה שברנהם למעשה אומר בכך הוא שהוא מעוניין להיות כמוהם. לא בהכרח מבחינת אג’נדה, אבל כן מבחינת זה שהוא רוצה שהכהונה שלו תהיה רדיקלית, כזו שמעצבת מחדש את הקונצנזוס בבריטניה. זו משימה לא פשוטה, ובהנחה שהוא לא ילך לבחירות מוקדמות אז בשלוש השנים הקרובות הוא מסונדל למדי כיוון שהוא עדיין מחויב למצע של סטארמר, שממש לא בכיוון של מה שברנהם שואף אליו.
והגישה שלו גם הייתה חיובית. הוא לא דיבר על נייג’ל פרג’, קמי בדנוק או זאק פולנסקי. כן, הוא ביקר את הגישה של הימין, והוא הזכיר את ת’אצ’ר, אבל גם זה רק כדי להגיד מה דורש תיקון. הוא לא עסק ב-14 שנות השלטון השמרניות, כי מבחינתו הבעיה יותר עמוקה. הוא לא הזהיר מכמה מסוכן נייג’ל פרג’, כי הוא העדיף למכור את הסחורה שלו. במילים אחרות, בהתכתבות עם הטענה שסטארמר לא ידע לספר סיפור, לברנהם יש אחד משלו לספר.
מדיניות
בואו נדבר על כמה צעדים ספציפיים, ואני נוטה להסכים עם המסגור של נייג’ל פרג’ שמדובר בטיוטה למצע לבחירות הבאות. על האצלה והשירות הסיעודי דיברנו בעבר ואין יותר מדי מה להוסיף כאן. משהו שכן משך תשומת לב היה ההתחייבות שלו לשנות את המנעול המשולש. נכון להיום, קצבאות הזקנה עולות ב-2.5%, לפי האינפלציה או לפי ההכנסה הממוצעת – הגבוה מביניהם, כך שתמיד הקצבה לפחות שומרת על ערכה הריאלי. אבל, יש מי שטוענים שלא סביר לממן את זה. ברנהם מתכוון להוציא את הרכיב של ההכנסה הממוצעת, אבל הקצבה עדיין תמשיך לעלות. פרג’ טען שזו למעשה מתקפה על הקשישים. מן הסתם, יש פה גם עניין אלקטורלי: אנשים בגיל פנסיה מצביעים משמעותית יותר לרפורמה מאשר ללייבור. צריך גם להגיד שלפי מומחים, עיקר החיסכון יהיה בטווח הארוך, ולא יספיק למימון פרויקטים גדולים כמו שירות סיעוד לאומי.
עוד עניין הוא היחסים עם האיחוד האירופי. נכון לעכשיו הוא לא יכול לעשות הרבה בגלל ההגבלות של המצע, שלא מאפשרות אפילו חזרה לשוק המשותף או לאיחוד המכסים. אבל, הוא כבר עכשיו אומר בראיונות שהוא ממש לא שולל את האפשרות שהוא ישתמש בבחירות הבאות כדי לקבל מנדט לנסות לחזור לאיחוד. אני לא יודע כמה הציבור הבריטי באמת רוצה להתעסק עכשיו במשאלי עם נוספים על העניין, אבל זה כן מראה, שוב, שהלייבור קצת פחות מפחדת מהצל של עצמה בעניין הזה.
אבל, כמובן, אין פה הרבה הבטחות לגבי המימון של כל הדברים הטובים האלו בטווח הקצר. זאת משום שבקרוב שר האוצר ג’ון הילי יציג את התקציב שלו, ובהתאם למוסכמות ברנהם רוצה להימנע מלהגיד מה יהיה שם טרם ההצהרה הרשמית בפרלמנט. לרוע המזל, זה עדיין משאיר תחושה של תכנית שלא בושלה עד הסוף, ובקהילת העסקים יש מי שחוששים שזה יכול להפיל את כל מגדל הקלפים הזה. אני מניח שמאותן סיבות, גם הופרה ההבטחה להציג בנאום הסבר כיצד להגיע לתקציב הגנה של 3.5% מהתמ”ג, מה שגם לא מרגיע.
בשורה התחתונה
התחושה היא שהיה מדובר בכנסים הרבה יותר חיוביים מאלו שנעשו בשנתיים הקודמות. הטון לא היה “צריך להיזהר כי אנחנו עומדים להפסיד”, אלא “יש לנו עבודה לעשות”. כמובן, לא הכל היה בתחושה חיובית, בעיקר לאור המגבלות הרבות על התקציב. אבל, זה עדיין שיפור לעומת ימי סטארמר. גם חלוקת העבודה הייתה ברורה: השרים דיברו בעיקר על מה שהם עושים כעת, וניסו להלהיב באמצעות זאת. ראש הממשלה התחיל לפזר הבטחות לבחירות הבאות. אלא שבמקום שהדבר יהווה שני אגפים משלימים, זה בעיקר השאיר שאלות פתוחות.