ג’ייסון ארדיי (בתמונה), הפרופסור השחור הצעיר בתולדות קיימברידג’ התפטר אחרי חשיפה של שורת מקרי גניבה ספרותית ועוד שקרים לגבי קורות החיים שלו, ונדמה שאין בריטי בלי דעה על הנושא. איך מרצה אחד הפך בשבוע האחרון לסמל “מלחמת התרבות” בבריטניה? | צילום: הרובע המלכותי של גריניץ’
בבלוג הזה, לפעמים אנחנו נותנים זווית אחרת על אירועים בחדשות בבריטניה שמדווחים גם מחוצה לה, כולל בישראל. ולפעמים, כמו בפוסט הזה, אנחנו עוסקים בסיפורים שמכים גלים בבריטניה אבל כמעט ולא מדווחים מחוצה לה. כזו היא פרשת ג’ייסון ארדיי, שנדמה שאין בריטי בשבוע האחרון שלא כתב עליה טור דעה לספקטייטור או לטלגרף (מהצד הימני) או לגארדיאן מהשמאל, או לפחות כתב איזה מכתב זועם למערכת. איך הפכה שערוריית פיטורי פרופסור אחד מקיימברידג’ לעניין שמעסיק מדינה שלמה שיש לה בעיות יותר גדולות לעסוק בהן כרגע?
מעללי ג’ייסון ארדיי
ג’ייסון ארדיי התפטר בשבוע שעבר מהפרופסורה שלו בקיימברידג’. ארדיי, בן 41, הוא השחור הצעיר ביותר שמונה לפרופסור באוניברסיטה היוקרתית אי-פעם, וכיהן כפרופסור לסוציולוגיה של החינוך. מחקרו עסק בעיקר בדה-קולוניזציה של החינוך וביחסי שחורים ולבנים בבריטניה. המינוי שלו משך תשומת לב תקשורתית והוא זכה גם לדוקטורט של כבוד מכמה אוניברסיטאות, הופיע בטלוויזיה ומהר מאוד המרצה הכריזמטי הפך לסופר-סטאר אקדמי שמוכר גם מחוץ לאקדמיה. לא נכון יהיה לומר שזה רק בגלל המחקר שלו, אלא גם (אולי בעיקר) בגלל סיפור חייו הייחודי: ארדיי טען שלא ידע לדבר עד גיל 11, אובחן כאוטיסט, למד קרוא וכתוב רק בגיל 18 – והנה, הוא הצליח להשלים דוקטורט באוניברסיטת ג’ון מורס (הלא מאוד יוקרתית) שבליברפול ומשם דרך כוכבו עד למינוי הכי יוקרתי שהאקדמיה הבריטית יודעת להציע. סיפור מעורר השראה. או לפחות ככה חשבנו.
כבר ב-2023, מרצה אמריטוס זיהה שחלק ממאמר שארדיי פרסם נראה דומה מדי למאמר אחר שהכיר. ארדיי הגיב בתלונה למשטרה (!) על הטרדה, ושאל את המרצה “למה אתה עסוק בלחפש טעויות שלי במקום לפרק את הגזענות והאייבליזם?”. המשטרה סירבה לחקור. ב-2025, הכתב ג’ק גרוב מ-Times Higher Education שלח לארדיי רשימת שאלות לגבי שורת חשדות למקרים של גניבה ספרותית, כולל בעבודת הדוקטורט שלו. המשטרה שוב פתחה בחקירה לבקשת ארדיי, אבל הפעם המשיכה בחקירה במשך חודשים, ללא ידיעתו של גרוב, ששמע שיש חקירה נגדו רק כשהיא נסגרה. נציב המשטרה מארק ראולי הודה שזו הייתה טעות לפתוח בחקירה, אבל זה לא הולך לעזור לו להיאבק בנרטיב הימני לפיו המשטרה כל כך ווק שהיא מאמינה אוטומטית לכל מה שבן מיעוטים אומר.
ואז, אחרי שהפרשה התפוצצה, פתאום התחילו לבדוק טענות אחרות של ארדיי. מסתבר שהארגון שמקדם גישה למים נקיים בעולם שארדיי טען שהוא התנדב עבורו בברזיל כלל לא שולח מתנדבים לחו”ל. מסתבר שאם ארדיי באמת היה רץ 30 מרתונים ב-35 יום, עם שבר מאמץ, בזמנים שהוא טען שהוא רץ – הוא קרוב לקצב של שיאני עולם באתלטיקה. כל הכסף כמובן נתרם לצדקה, אלא מה. מסתבר שהספר שארדיי טען שהוא פרסם בכלל נדחה על ידי המו”ל. מסתבר שהוא לא באמת היה מרצה אורח בכל האוניברסיטאות שהוא טען שהרצה בהן, ומסתבר שהמשטרה לא מכירה סיפור על ראש כרות של חזיר שנשלח להורים שלו בדואר כדי לאיים עליו, למרות שארדיי טען שהמשטרה חקרה את הפרשה ואף איתרה את האטליז ממנו נקנה החזיר (לא, גם באטליז לא מכירים סיפור כזה). בקיצור, הבנתם, מדובר בשקרן פתולוגי.
האוניברסיטה של החיים
מה לזה ולפוליטיקה? “מלחמת התרבות” הבריטית ניזונה מסיפורים כאלה. בנרטיב הימני, זו עוד הוכחה לכך ששוויון ואינקלוסיביות (ובעיקר העדפה מתקנת) מובילים להידרדרות הסטנדרטים באקדמיה ולקבלה של אנשים לא ראויים רק בגלל מוצאם. אי אפשר גם להפריד את האיש מהמחקר שלו: מי שחוקר יחסי גזעים בבריטניה ומטיף לצדק חברתי ושוויון מתגלה כמנצל (את הסטודנטים שהוא גנב מהם), שקרן, בריון וגם מתקרבן בלי סוף. לאנשים לבנים שחשים שלא לבנים פחות מוכשרים מהם מועדפים על פניהם )שזה תירוץ נהדר אם אתה איש לבן לא כל כך מוכשר) – פרשת ארדיי היא הטוטם המושלם.
ובצד שמאל? תלוי את מי שואלים. בשמאל הרדיקלי יותר יש מי שעדיין מאמין לארדיי (שאמנם התפטר, אבל מכחיש את ההאשמות נגדו), למרות בערך 3,000 סימנים שזה רעיון רע מאוד. ראש המפלגה הירוקה זאק פולנסקי חתם על מכתב שמגן עליו וטוען שההתקפות על ארדיי נובעות מגזענות. כך עשו גם ג’ון מקדונל (שהיה שר האוצר בממשלת הצללים של ג’רמי קורבין) ודמויות שוליים נוספות בשמאל הבריטי. דמויות מרכזיות יותר (ובוודאי מהממשלה) לא רואות צורך להתערב בסיפור על נוכל אחד באקדמיה, וכנראה שטוב שכך.
אנשי אקדמיה שחורים אחרים לא מצדיקים את מעשיו של ארדיי, אבל בכל זאת מרגישים שיש מידה לא מועטה של גזענות בסיפור הזה – יש המון אנשי אקדמיה לבנים שנתפסים מדי פעם בגניבות ספרותיות ובעבירות אתיקה, ולא מפוטרים, או שכן מפוטרים אבל זה לא פותח מהדורות חדשות בשום מקום. דווקא הפרשן של הדיילי מייל, לא עיתון שבוחל בהתססה על כלום בימים כתיקונם, ביקש להרגיע: “הוא לא השחור היחיד באקדמיה והוא לא מייצג אף אחד. תפסו אותו, הוא שילם מחיר. בואו נעבור הלאה”.
הבעיה היא שכאמור, קשה להפריד את האיש מפועלו האקדמי שהוא גם פוליטי מאוד. הרקע למינויו של ארדיי היה מחאת Black Lives Matter בבריטניה בה המוחים הצביעו (ובצדק) על מספרם הנמוך מאוד של מרצים שחורים בקיימברידג’. כשהוא מונה על ידי ועדת איתור שכללה פרופסורים וגם את הברונית (והשרה לשעבר) סאלי מורגן, האוניברסיטה התגאתה במינוי הזה. פרופסור הילארי קרמין, ראשת הפקולטה לחינוך בקיימברידג’, הסתכלה עליו בעיניים נוצצות ואמרה לו בקליפ ששודר ב-BBC: “אתה הכי טוב בעולם במחקר שאתה עושה, יש לנו מזל שיש לנו אותך”. ארדיי שקרן, אבל יש אוניברסיטה, שאמורה להיות מהטובות בעולם, שפשוט האמינה לו, או התעצלה לבדוק.
יש מועד ב’
ואולי זו המסקנה הנכונה מהסיפור הזה: פרופסור פרייומוודה גופאל, חוקרת פוסט-קולוניאליזם ממוצא הודי ולא אחת שבקלות אפשר לפטור כ”גזענית”, קוראת לחקירה של הליך המינוי של ארדיי, ואיך קורה שממנים בכלל אקדמאי צעיר יחסית ולא מאוניברסיטה יוקרתית במיוחד למשרה הכי בכירה שיש, אפילו אם לא היה בנוסף גם רמאי. לא הייתי בחדר, ובוודאי שאני לא קורא פה להפסיק לנסות להשיג שוויון באקדמיה. אני יכול רק לשער שכשנכנס לריאיון עבודה אדם עם סיפור חיים מעורר השראה כמו של ארדיי, קל ליפול בקסמו. איזה סיפור נפלא זה, לא לדעת לדבר עד גיל מאוחר ולהפוך, למרות המגבלה, ולמרות האפליה והגזענות, לאיש אקדמיה ופעיל חברתי שמנסה לעשות טוב בעולם. בטוח שהסטודנטים הצעירים יתחברו אליו יותר טוב מאשר לאיזה מרצה חנון ויבשושי. חוץ מזה, זה מאפשר לאוניברסיטה לטפוח לעצמה על השכם ולהגיב במהירות ללחץ פוליטי למנות מרצים שחורים. כנראה שהחיפזון היה מן השטן.
“These manifestly false claims have the potential to set back the modest progress Cambridge has made in addressing historical underrepresentation.” https://t.co/1rieDMyVRi
— Priyamvada Gopal © (@PriyamvadaGopal) August 7, 2026
אוניברסיטה, ודאי כזו עם מסורת ויומרה כמו של קיימברידג’, לא יכולה להתנהל כמו תכנית ריאליטי. יש הרבה יותר בעלי תואר דוקטור ממשרות אקדמיות פנויות, ולבי יוצא אל מועמדים שחורים שיש להם רעיונות מבריקים ולא יגיעו לקיימברידג’ כי אין להם סיפור חיים סקסי כמו שארדיי העמיד פנים שיש לו – אסור לשכוח שנוכל כמו ארדיי פוגע קודם כל בשחורים. אין שום ספק שבפני מועמדים לא לבנים בבריטניה עדיין עומדים מכשולים שלבנים לא צריכים להתמודד איתם, אבל כדי לעזור לראויים לעבור אותם, כדאי שבקיימברידג’ (ובמקומות אחרים) יהיו פחות עצלנים ויקראו מה יש להם לומר יותר מאשר מי הם ובכמה עמותות הם התנדבו וכמה מרתונים הם רצו. פחות סופר סטארים בבקשה, יותר עבודה קשה ורעיונות מעניינים. אם קיימברידג’ תלמד משהו מהמקרה הזה, זה באמת יהיה מעורר השראה.