בקיעים ביחסים

היחסים המיוחדים בין בריטניה לארצות הברית: לאן? המלחמה באיראן מביאה את המתיחות בין ראש הממשלה קיר סטארמר לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לגבהים חדשים, על רקע הסירוב הבריטי לשתף פעולה כפי שהיו רוצים בבית הלבן. טראמפ אמר על סטארמר שהוא “לא וינסטון צ’רצ’יל” ועל בריטניה שהיא הייתה “פעם בעלת ברית גדולה” של ארצות הברית. בתוך הממלכה הדבר הביא ללחץ מימין ליותר שיתוף פעולה, בעוד משמאל דורשים להיות נחרצים יותר מול טראמפ ולבטל את הביקור המיועד של המלך צ’רלס מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בממשלה מנגד טוענים שהיחסים המיוחדים לא נקבעים רק לפי מה שטראמפ אומר אלא לפי שיתופי פעולה בשטח, וכמו כן הציעו ללמוד את השיעור מעיראק. כעת נשאלת השאלה עד כמה היחסים המיוחדים נפגעו, והאם סטארמר פעל בחוכמה. וגם: למה לא כדאי לגזור מההשוואות בין סטארמר לצ’רצ’יל מסקנות מרחיקות לכת? | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

ב-1953 איראן הייתה מושא לשיתוף פעולה בין הבריטים לאמריקאים. אז הם עשו יד אחת (עם כמה בכירים בצבא האיראני) כדי להדיח את ראש הממשלה האיראני הנבחר מוחמד מוסאדק לטובת השאה פהלווי (איך זה נגמר 26 שנה אחרי זה כולם יודעים). היום, 73 שנים אחרי, נראה שאיראן דווקא מהווה כר למחלוקת קשה בין שתי המדינות, באופן שנראה שמאיים על “היחסים המיוחדים” ביניהן. הפוסט הזה יתמקד במה שקורה בין שתי בעלות הברית סביב הסוגייה האיראנית, כמובן בעיקר מנקודת המבט הבריטית. עניינים כמו ההשפעות הכלכליות ודברים אחרים, יחכו להזדמנות אחרת.

קצת רקע

קודם כל, לפני שניכנס למלחמה הנוכחית עם איראן, רצוי להזכיר מה המדיניות של ממשלת סטארמר מול ממשל טראמפ: לרצות עד כמה שאפשר. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה ההזמנה המלכותית שטראמפ קיבל לביקור מדיני שני בממלכה. הביקור עצמו אף הונדס כך שטראמפ לא יפגוש במחאות מצד בריטים שלא נמנים על אוהדיו. כדי להשלים את התמונה, בסוף אפריל המלך צ’רלס השלישי אמור לבקר בארצות הברית (אם כי טכנית הדבר לא אושר רשמית). לאחר לכידת מדורו, התקשורת הבריטית תודרכה שחוקיות הפעולה לא תיבחן, כדי לא להציב את הממשלה במצב בו היא מרגיזה את טראמפ. המדיניות הזו תוארה על-ידי ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי כ”פייסנות”.

המדיניות הזו הביאה לקצת הישגים כמו הסכם טכנולוגי, מכסים לא פסיכיים לגמרי מצד ארצות הברית והסכם סחר חלקי. הבעיה היא שברגע שסטארמר ניסה לעמוד מעט על שלו, למשל בעניין גרינלנד, טראמפ לא התעניין בעובדה שרוב הזמן סטארמר מתחנף אליו, ויצא על בריטניה במאתיים קמ”ש. אחד ממנופי הלחץ בהם טראמפ השתמש נגד סטארמר היה הסכם מסירת הריבונות בצ’גוס למאוריציוס: פעמיים הוא השמיע ביקורת על ההסכם, למרות שמחלקת המדינה האמריקאית אישרה אותו (ושהוא עצמו נתן לו אוקיי בימים טובים יותר).

ואז הגיע מבצע שאגת הארי, או זעם אפי, או הבטחת האמת 4, או שם אחר שגורם לג’ימיני להסמיק ממבוכה. בריטניה סירבה לאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסי חיל האוויר שלה לצורך פתיחת המתקפה על איראן (לפי דיווחים, זו לא הייתה החלטה של סטארמר לבדו, ושריו הבכירים הראו מולו חזית מאוחדת נגד מתן אישור שכזה, למרות עמדת הצבא). בהמשך, ולאחר שאיראן פגעה באינטרסים בריטיים באזור, סטארמר הסכים שמטוסים אמריקאיים ישתמשו בבסיסים לצורך פגיעה במשגרי טילים בליסטיים וכטב”מים, אבל לא שום דבר מעבר. כשהוא הסביר בפרלמנט את העניין, הוא אמר שהלקח העיקרי ממלחמת עיראק הוא שכשיוצאים למלחמות צריך להיות בטוחים שיש לכך בסיס חוקי ולחשוב עליה כמו שצריך. טראמפ מצדו אמר שהוא “מאוכזב מאוד” מסטארמר.

מה קרה מאז?

הרטוריקה של טראמפ כלפי סטארמר החריפה: הוא דיבר עם התקשורת בחדר הסגלגל והתייחס לכך שלא קיבל רשות להשתמש בבסיסים הבריטיים לתקיפות באיראן: “זה לא וינסטון צ’רצ’יל שאנחנו מתעסקים איתו”. נו, לפחות עכשיו אנחנו יודעים שלטראמפ יש את האופציה של אנדרסטייטמנט. עוד הוא אמר ש”היחסים [המיוחדים] הם לא מה שהיו”, וכדי לזרות בכלל מלח על הפצעים הוא הנגיד את בריטניה לצרפת ועליה אמר שהיא “הייתה נהדרת”.

בינתיים, בעקבות הפגיעה באינטרסים הבריטיים באזור, ובראשם הבסיס בקפריסין, בריטניה הודיעה שתשלח לאזור את ספינת הוד מלכותו דרגון, שמחזיקה ביכולת ליירט טילים בליסטיים, וכמו כן מסוקים לצורך יירוט כטב”מים. למרבה המבוכה, הספינה לא תצא לדרך לפני מחר (ד’), ולכן לא תגיע לים התיכון לפני הסופ”ש. כמה ימים לאחר ההודעה על שליחת דרגון לאזור (ש’), פורסם שבריטניה מכינה גם את ספינת הוד מלכותו נסיך ויילס, נושאת מטוסים שמהווה את ספינת הדגל של הצי המלכותי, למקרה שיוחלט לשלוח אותה למזרח התיכון. אמנם משרד ההגנה הבהיר שהחלטה לא התקבלה, אבל זה לא מנע מטראמפ להתייחס. הוא כתב שסוף-סוף בריטניה – “פעם בעלת ברית גדולה” – שוקלת את העניין ברצינות, אבל שכבר אין בכך צורך. “אבל אנחנו נזכור”, הוא המשיך. “אנחנו לא צריכים אנשים שמצטרפים למלחמות אחרי שכבר ניצחנו”. מאז, אגב, כבר הוחלט שלא לשלוח את נסיך ויילס למזרח התיכון, תוך הכחשה מטעם משרד ההגנה שאי-פעם הייתה תכנית לעשות כן.

ההתפתחות האחרונה היחסים בין ראש הממשלה לנשיא הייתה שהם שוחחו בטלפון לראשונה מאז הביקורת הפומבית של טראמפ. דאונינג 10 מסר שהם שוחחו על שיתוף פעולה באמצעות שימוש בבסיסי חיל האוויר המלכותי, כחלק ממאמץ הגנה עצמית קולקטיבית של השותפות באזור. כמו כן, סטארמר הביע תנחומים בפני טראמפ על החיילים האמריקאים שנהרגו. אתמול (ב’) דווח שבפועל השיחה הייתה מתוחה ושטראמפ לא התעניין בניסיונות של סטארמר להסביר את העמדה הבריטית.

בתוך בריטניה

עד כאן, בקליפת אגוז, מה שקרה בין בריטניה לארצות הברית. הדבר, מטבע הדברים, הביא להרבה מאוד תגובות בתוך הבית. שר הפנים בממשלת הצללים כריס פילפ טען שסטארמר “פגע נואשות ביחסים המיוחדים”. בשאלות לראש הממשלה בשבוע שעבר, חבר הפרלמנט גארת’ בייקון (שמרני) תהה אם התגובה של סטארמר למשבר במזרח התיכון הפך את היחסים המיוחדים לחזקים יותר או חלשים יותר. ביקורת מהכיוון השני הגיעה מצד אד דייווי, שקרא מספר פעמים לביטול הביקור של המלך צ’רלס בארצות הברית, בטענה שטראמפ יצא משליטה ושביקור כזה ישים את המונרך בסיטואציה פוליטית מביכה.

גם מחוץ למערכת הפוליטית היו מי שהגיבו: ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר אמר שמאחר שארצות הברית היא נדבך כה מרכזי בתפישת הביטחון הבריטית, על סטארמר היה “להופיע מיד” לתחילת המלחמה. זה מעניין שביקורת כזו באה ממנו, שכן ההצטרפות שלו למלחמת עיראק ב-2003 היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהבריטים לא ששים להצטרף להרפתקאות אמריקאיות מעבר לים. בלייר, יצוין, טען שזה לא דומה לעיראק בגלל שבריטניה רק התבקשה לספק את בסיסיה, אבל גם אם הביקורת על סטארמר מוצדקת הרי שלא בלתי סביר לחשוש להיגררות של בריטניה למלחמה בגלל שיתוף פעולה כזה.

הממשלה לא נשארה חייבת: סטארמר השיב לבייקון שהיחסים המיוחדים נקבעים בשיתופי הפעולה בין המדינות שנמשכים, והציע שלא “להיתלות בדברים האחרונים של טראמפ” כדי לנתח אותם. כשנשאל על-ידי עיתונאית לגבי שיחת הטלפון עם טראמפ, הוא שוב חזר שמה שמשנה זה שיתוף הפעולה בשטח, ושראש ממשלת בריטניה הוא זה שצריך להחליט מה יקדם את האינטרסים הבריטיים, ולא טראמפ. שרת החוץ איווט קופר אמרה שהיא “לא מסכימה” עם דברי בלייר, וטענה שיש ללמוד את השיעור מעיראק. בנוסף, היא ביקרה את אלו שחושבים שצריך תמיד להסכים עם ארצות הברית (בלייר) או תמיד להתנגד לה (השמאל העמוק). ומה לגבי הדרישה של דייווי (וחברי לייבור שונים)? לפי שעה, ההכנות לביקור המלך מעבר לים נמשכות. לפי סקר אחד, נראה שדעת הקהל הבריטית דווקא בעד הביטול (46% מול 36% שרוצים בקיום הביקור).

כמה המצב חמור?

האם מצב היחסים המיוחדים בלתי ניתן לתיקון? לדעתי, לא צריך להגזים. יש משבר חריף, שלפי דעת הקהל מנוהל רע, אבל זה לא משהו בלתי הפיך. ראשית, זו לא הפעם הראשונה שהנשיא מאוכזב מבריטניה. דווייט אייזנהאואר רתח מזעם במשבר סואץ, לינדון ג’ונסון ממש לא היה מרוצה מסירובו של הרולד וילסון לשלוח חיילים בריטים לווייטנאם, וריצ’רד ניקסון עשה פאסיב-אגרסיב פומבי לאדוארד הית’ בעקבות ההצטרפות הבריטית לקהילה האירופית. היחסים האלו תמיד ידעו עליות ומורדות, ולא תמיד הם נראו כמו הקשר החם בין מרגרט ת’אצ’ר לרונלד רייגן או בין בלייר לג’ורג’ בוש. שנית, רצוי לזכור שטראמפ לא יודע להתמודד היטב עם מצב בו לא מתיישרים עם רצונו, במקרה הזה הסירוב להתיר שימוש אמריקאי בבסיסי חיל האוויר המלכותי. זה לא בהכרח אומר שאחרי תום כהונתו היחסים יישארו באותו מצב. כפי שסטארמר אמר, טיב היחסים לא נקבע רק לפי הדברים שטראמפ אומר.

עוד דבר שסטארמר צדק לגביו הוא שעליו, כראש ממשלת בריטניה, לפעול לפי האינטרסים הבריטיים. אם הוא מגיע למסקנה שלסרב לארצות הברית ישמור על האינטרסים האלו טוב יותר מאשר להיענות לבקשה, הוא צריך לפעול בהתאם. היו גם פרשנים ששיבחו אותו שפעל כך. זה לא בהכרח אומר שהחישוב שלו לגבי מה יועיל לאינטרסים היה נכון, וזה לא אומר שהוא לא נתן לדברים שאינם בהכרח רלוונטיים כמו דעת הקהל (שלא מראה סימני התלהבות ממעורבות עמוקה מדי במלחמה באיראן) ודינמיקה פנימית בלייבור להשפיע על ההחלטה – אבל הרציונל נכון. כמו כן, אזכיר שוב, הצבא הבריטי ממש לא במצב למלחמות של ממש, עוד מימי השמרנים, מה שגם מסביר את ההססנות של סטארמר, גם אם לא מסכימים איתה. בכל מקרה, כעת סטארמר יצטרך לדאוג שגם אם טראמפ כבר לא יחבב אותו כבעבר, שהדבר באמת לא יפגע בשיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין שתי המדינות, שעלול לפגוע בביטחון הבריטי.

ועוד עניין אחד קטן

אני רוצה להתייחס להשוואות של סטארמר לצ’רצ’יל, שנעשות בעיקר כדי להראות כמה הראשון עלוב ביחס לשני. יש מי שלקחו את זה למקום שמראה כמה בריטניה דעכה, אם האומה שהביאה את צ’רצ’יל עכשיו מעמידה בראשה את סטארמר. מבלי להגן על ראש הממשלה המכהן, נראה לי שרצוי לקחת את העניין בפרופורציות: באופן כללי, הפוליטיקה לא מספקת הרבה צ’רצ’ילים. אחרי מלחמת העולם השנייה, הספרות המקצועית בקונצנזוס שהיו לבריטניה שני מנהיגים מהליגה הכי גבוהה: קלמנט אטלי ומרגרט ת’אצ’ר. ראשי הממשלה האחרים אולי יכולים להיחשב, בחלקם, לטובים, אבל הם לא היו עילוי מנהיגותי. צ’רצ’יל עצמו, בכהונת השלום שלו, היה בינוני למדי, והשמרנים הצניעו את נוכחותו בקמפייני הבחירות של 1950 ו-1951. בן חסותו אנת’וני אידן התגלה כפלופ במשבר סואץ. בלייר, כאמור, הצליח לחרב לעצמו את המורשת עם ההצטרפות למלחמה בעיראק.

זה לא אומר שסטארמר הוא ראש ממשלה טוב, או אחד שמצליח להתעלות לגודל השעה. אבל רצוי לזכור שהבריטים התחילו את שתי מלחמות העולם עם ראש ממשלה שהיה צריך להחליף באמצע. המדינה שהביאה דמויות כמו לויד ג’ורג’, צ’רצ’יל, אטלי ות’אצ’ר היא גם אותה מדינה שהביאה פייסנים כמו בולדווין וצ’מברלין, שלימזלים כמו אסקווית’, וכן – גם את קיר סטארמר. באופן כללי, וזה נכון לרוב המדינות, הדמוקרטיה הייצוגית לא מביאה בשגרה את המנהיגים הגדולים שלומדים עליהם בשיעורי ההיסטוריה, והם בעצם מהווים את החריג. רוב הזמן המנהיגים הם טיפוסים לכל היותר אפקטיביים, ולא פעם הם גם כישלונות. מה שאני רוצה להגיד בזה אינה שלא צריך לבקר את סטארמר, אלא שרצוי לא לקחת את ההשוואות האלו לכדי מסקנות לא רלוונטיות. היו לבריטניה ראשי ממשלה גרועים לפני סטארמר, יהיו גם אחריו, ופה ושם גם יבליחו מנהיגים עילאיים, או ברוב המקרים סתם סבירים.