שאגת הארי

מבצע שאגת הארי יצא לדרך, וממשלת סטארמר מצאה את עצמה מתמודדת עם השאלה: האם היא תומכת או מתנגדת ליוזמה מצד ארצות הברית וישראל? ובכן, עדיין לאף אחד אין מושג. הדברים של סטארמר היו עמומים, ודיברו רק על הצורך שאיראן תפסיק בפעולות העוינות שלה כלפי כל המזרח התיכון בכלל וכלפי אינטרסים בריטיים בפרט. הדבר אף הביא את סטארמר לאשר לאמריקאים להשתמש בבסיסים בריטיים כדי להפציץ מתקנים לשיגור טילים וכטב”מים. ועדיין, הוא זכה לביקורת מימין על כך שלא היה נחרץ יותר ושהתמהמה עם האישור לאמריקאים, ומשמאל על כך שלא עמד על חשיבות החוק הבינלאומי מול טראמפ. הסיבות שסטארמר נוהג כך הן פחד מהאלקטורט, הצלקות ממלחמת עיראק וגם אמונה יוקדת בחוק הבינלאומי. מזה יוצאת תגובה פושרת למדי | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10

אחרי כחודשיים של המתנה, זה קרה: ארצות הברית וישראל תקפו באיראן, במה שזכה בישראל לשם “שאגת הארי”, רק שמונה חודשים אחרי הפעם הקודמת. בכל מקרה, גם הפעם יש לדברים זווית בריטית. כאן אביא לא ענייני צבא, אלא את הפוליטיקה שמאחורי הדברים.

התגובה הראשונית לשאגת הארי

לקח הרבה זמן עד שפוליטיקאי מרכזי כלשהו הגיב למתרחש. הראשון היה ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’, יותר משלוש שעות אחרי שהישראלים הוקפצו בעקבות התקיפה. הוא סיכם בכך שהוא מייחל “לתוצאה הרצויה” לתושבי איראן, דהיינו הפלת משטר האייתוללות. שעה אחריו הצטרפה ראשת האופוזיציה קמי בדנוק, שהביעה תמיכה בתקיפה והזכירה שאיראן מהווה איום גם לבריטניה עצמה. סטארמר נשא הצהרה לתקשורת כמה שעות לאחר מכן. הוא הבהיר שבריטניה לא השתתפה במתקפה, אבל היה ברור באיזה צד הוא בוחר: הוא אמר שהמשטר האיראני מסכן את בריטניה ולכן אסור שיפתח נשק גרעיני, גינה אותו על ירי למדינות לא מעורבות, גרס שהיא זו שצריכה להפסיק בהתנהגותה כדי להביא לסיום המלחמה (מבלי הצבת דרישה כלשהי לישראל או ארצות הברית) והודיע שמטוסים בריטיים נמצאים בשמי המזרח התיכון לצורך “פעולות הגנתיות”.

My statement on Iran. pic.twitter.com/Ki4VVTYO4N

— Keir Starmer (@Keir_Starmer) February 28, 2026

זה בהחלט היה שיפור לעומת התגובה הראשונית של סטארמר אחרי פתיחת מבצע עם כלביא, שפשוט קראה לדה-אסקלציה. ניתן להניח שחלק מהעניין הוא שלסטארמר קל הרבה יותר לבקר את ישראל, אבל כשארצות הברית (ועוד זו של טראמפ) בתמונה הוא כבר צריך יותר לשקול מילים. עם זאת, הוא היה הרבה פחות נחרץ מפרג’ או בדנוק. העובדה שהוא פתח בכך שבריטניה לא הייתה שותפה בשום דרך לתקיפות ביקשה להשאיר את הממלכה מחוץ למשחק, והוא גם לא הביע תמיכה מפורשת במהלך האמריקאי-ישראלי, אלא הבהיר שאיראן היא לא קורבן. לחשוב שתקיפה לא הייתה המהלך הנכון מהווה עמדה לגיטימית, אבל פחות נחרצת.

התפתחות בגישה

לאט-לאט, הגישה של סטארמר נהייתה קצת יותר לוחמנית, בפן ההגנתי של המילה. ביום השני למלחמה (א’), בריטניה, צרפת וגרמניה פרסמו הצהרה משותפת בה נאמר שהשלוש יגנו על האינטרסים שלהן באמצעות “אפשור של פעולות הגנתיות נחוצות ומידתיות כדי להשמיד את היכולת של איראן לשגר טילים וכטב”מים מהמקור”. בהצהרת וידאו מאוחר יותר, סטארמר שוב חזר על כך שבריטניה לא השתתפה בתקיפה ושזה היה באופן מכוון: האמונה שיש להגיע להסכם במסגרתו איראן תוותר על שאיפתה לנשק גרעיני. ולמרות זאת, הוא אמר, איראן תקפה אינטרסים בריטיים וסיכנה את 200 אלף האזרחים הבריטים שנמצאים במזרח התיכון. לכן הוא החליט לאפשר פעולות הגנתיות במסגרת הדין הבינלאומי, וביניהן מתן אפשרות לארצות הברית להשתמש בבסיסים בריטיים – בדגש על דייגו גרסיה ופיירפורד, שפורסם שבריטניה מסרבת לאפשר להשתמש בהם לפעולות התקפיות – לפעולות אלו בלבד. הוא הדגיש שזו לא חזרה על מלחמת עיראק, ושהכל נעשה לצורך הגנה.

My update on the situation in the Middle East. pic.twitter.com/DvsOVcTDMy

— Keir Starmer (@Keir_Starmer) March 1, 2026

ביום השלישי (ב’) הוא הגיע לפרלמנט כדי לעדכנו במתרחש. הוא שוב חזר על כך שבריטניה בכוונת מכוון לא השתתפה במתקפה, וטען שזה היה הדבר הנכון מבחינת האינטרס הבריטי. אבל בעקבות המתקפות האיראניות על אינטרסים בריטיים, כשהבולטת שבהן היא ההתקפה על בסיס חיל האוויר המלכותי בקפריסין, בריטניה החליטה לאפשר לכל הפחות פעולות הגנתיות. מאחר שלא ניתן ליירט כל טיל וכל כטב”ם, הסביר, יש צורך לחסל את המלאים במקור שלהם, מה שהוביל להחלטה שארצות הברית תוכל להשתמש בבסיסים הבריטיים לשם כך. עם זאת, הוא שב והדגיש, המטוסים האמריקאיים יוכלו לצאת מהבסיסים הבריטיים למטרות אלו בלבד, ולא לצרכים התקפיים. הוא חזר על כך שהלקחים ממלחמת עיראק נלמדו, ובראשם שלמלחמה צריך להיות בסיס חוקי.

הגישה של סטארמר, גם אם לא תסכימו איתה, היא קוהרנטית: המשטר האיראני מסוכן לבריטניה, ולכן אסור שיהיה לו נשק גרעיני. עם זאת, הדרך להגיע לשם היא הסכם, והמלחמה לא בהכרח עומדת בכללי המשפט הבינלאומי. ולמרות זאת, בריטניה מוצאת את עצמה מותקפת על-ידי איראן. לכן, בריטניה לא משתתפת בהתקפה (מבלי להתנגד מפורשות), אלא רק בהגנה.

הביקורת

רבים לא התחברו לגישה של סטארמר לגבי שאגת הארי. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר שהוא “מאוכזב” מהתנהלותו של סטארמר, בעיקר בהקשר של הזמן שלקח עד שניתן האישור לאמריקאים להשתמש בבסיסים הבריטיים. נייג’ל פרג’ הציע שזו אולי הפעם הראשונה שטראמפ היה מתון בדבריו, ואמר שסטארמר סיכן את “היחסים המיוחדים” עם ארצות הברית ואולי אף היווה איום על נאט”ו. בדנוק ביקרה בטוויטר את העובדה שסטארמר לא נקט עמדה לגבי המתקפה באיראן, וטענה שזה נובע משיקולים אלקטורליים של יותר ויותר אזורי בחירה שמושפעים מהנעשה במזרח התיכון. בפרלמנט היא גם הוסיפה שההיצמדות לחוק הבינלאומי אינה תירוץ לא להביע עמדה לגבי התקיפות, שכן עובדה שאוסטרליה וקנדה הביעו תמיכה. כמו כן, לדבריה, באופן בו הוא מפרש את החוק הבינלאומי הוא פוגע באינטרסים הבריטיים. צריך להגיד, מצב הצבא הבריטי לא בשמיים כבר שנים, ולכן גם אם בדנוק או פרג’ היו ראשי ממשלה כנראה שהיינו מקבלים תמיכה ברורה וחופש פעולה יותר גדול לשימוש בבסיסים, אבל לא הרבה מעבר.

גם מצד שמאל נשמעה ביקורת. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי אמר שבכך שסטארמר לא עומד על שלו מול טראמפ לגבי אי-החוקיות (לשיטתו, איני משפטן) של התקיפה באיראן הוא הופך את בריטניה לפחות בטוחה. ראש המפלגה הירוקה זאק פולנסקי הלך אפילו יותר רחוק, גרס שבריטניה “נגררת” למלחמה לא חוקית, דרש הצבעה בפרלמנט על ההיתר לשימוש בבסיסים הבריטיים ואמר שעמדתו היא ביטול ההיתר הזה. לדבריו, זה יאפשר להגן על האינטרסים של בריטניה.

למה זה?

למה בעצם סטארמר הססן ככה? ראיתי ניתוח לפיו הבעיה של סטארמר היא הפחד מהקול המוסלמי. זו אופציה, אבל אני בספק: לפי סקר של YouGov, שנערך כשבוע לפני התקיפה, 58% מהציבור הכללי בבריטניה התנגד במידה זו או אחרת למתן היתר לארצות הברית להשתמש בבסיסי חיל האוויר המלכותי בממלכה לתקיפה באיראן, לעומת 21% שתמכו. בקרב מי שהצביעו לשמרנים ב-2024, 44% התנגדו ו-39% תמכו. רק בקרב הרפורמה היה יתרון לתומכים: 43% לעומת 40% מתנגדים. סקר אחר, מסוף ינואר, הראה אפילו התנגדות דומה לגבי תקיפה אמריקאית כדי לסייע למפגינים נגד השלטון האיראני (57% מול 17% תמיכה בלבד). השמרנים הראו התנגדות רבה (51% מול 24%) ומצביעי הרפורמה תמכו ברוב של 40% מול 36%. כלומר, גם בקרב הימין הבריטי יש כיסי התנגדות משמעותיים לתקיפה באיראן, ובקרב אף קבוצה אין רוב מוחלט לתומכים.

(תוספת 3.3.26: במקביל לכתיבת שורות אלו התפרסם סקר נוסף של YouGov, לפיו אמנם 49% מהבריטים מתנגדים לתקיפה לעומת 28% תומכים בלבד. עם זאת, בקרב מי שהצביעו לשמרנים ב-2024, התמיכה עומדת על 49% לעומת התנגדות של 35%, ובקרב מצביעי הרפורמה היחס בין התומכים למתנגדים עומד על 58% ו-25% בהתאמה. באשר לשאלה האם ההחלטה של סטארמר לאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסים הבריטיים, למרות התנגדות בציבור הרחב – 50% מול 32% – בקרב מצביעי השמרנים מדובר ב-50% תומכים מול 40% מתנגדים ובקרב מצביעי הרפורמה ב-62% מול 26%. שאלה נוספת שנשאלה היא איך בריטניה הייתה אמורה להגיב מבחינה דיפלומטית: 21% מהנשאלים השיבו שהיה על סטארמר לגנות את התקיפה, 12% ענו שלתמוך ו-45% השיבו שאף אחד מאלו. בקרב השמרנים, רק 8% חשבו שיש לגנות, 20% לתמוך ו-60% שאף אחד מאלו. בקרב מצביעי הרפורמה היה מדובר ב-6%, 39% ו-39% בהתאמה. מכאן ניתן להסיק שלאחר מעשה הימין הבריטי כבר יותר תומך בפעולות האמריקאיות, אבל עדיין יש בו כיסי התנגדות משמעותיים, ויש בו גם תמיכה משמעותית לגישה המעומעמת של סטארמר. בכל מקרה, לסטארמר לא היה את המידע הזה כשהוא בחר את דרך הפעולה שלו.)

עוד רצוי לזכור שהבריטים לא ממהרים לתמוך בכל הרפתקה צבאית מעבר לים (מלחמת פוקלנד לא נחשבת כי היה מדובר בטריטוריה בריטית). אמת, היא סייעה לארצות הברית במלחמת קוריאה ומלחמת המפרץ. עם זאת, עד היום אחד הדברים שנזקפים לזכותו של הרולד וילסון הוא סירובו לשלוח חיילים בריטים לווייטנאם, ומלחמת עיראק לנצח תרדוף את המורשת של טוני בלייר. זה לא אומר שסטארמר לא מפחד מהאלקטורט, אבל מדובר בהתנגדות שממש אינה סקטוריאלית. ההשפעה של האלקטורט, סביר להניח, היא שסטארמר לא רוצה לגמור כמו בלייר. מלחמת עיראק לא רק נכנסה עמוק לדי-אן-איי האמריקאי, אלא גם לזה הבריטי.

וכן, יש גם את עניין החוק הבינלאומי. זה נראה לפעמים מגוחך, אבל צריך להבין שסטארמר באמת רואה בזה מדריך (יצוין, הניתוח שהזכרתי קודם לא מסכים איתי). העובדה שהוא גם נרתע מלאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסים מראה שזה לא סתם שהוא חושב שמה שמותר ליופיטר אסור לשור ושבריטניה אינה יופיטר, אלא שהוא חושב שהחוק הבינלאומי חל גם על יופיטר. לכן, הוא מחכה שדברים יקרו ככה שהחוק הבינלאומי יאפשר לו לפעול. במקרה מדורו הוא ניסה להחליק את זה, אבל הדבר היה לאחר מעשה.

לסיכום

העמדה של סטארמר לגבי שאגת הארי רחוקה מלהרשים. אם לדבריו התקיפות לא היו צריכות להתרחש, שיגיד את זה. אבל הוא מפחד מטראמפ. אם הוא חושב שהתקיפות מוצדקות, גם אם הוא לא רוצה להצטרף, שיגיד את זה. אבל הוא חושש מהאלקטורט. בקיצור, הוא לא מראה פה אומץ של ממש. עם זאת, הוא כן יותר נחרץ לגבי איראן ומוכן לשתף פעולה בדרך זו אחרת עם תקיפות בשטחה, ולו לצורכי הגנה. השאלה היא אם הדבר יוכל להחזיק ככל שהמלחמה תתארך, ואולי גם תסתבך.