מסיימים את השנה האזרחית עם נושא אהוב במיוחד: ברקזיט. לאחרונה נראה שממשלת סטארמר לא חוששת מתומכי הברקזיט, ואפילו ששה להאשים את השמרנים ואת נייג’ל פרג’ בהשלכות של אותו משאל עם מ-2016 על הכלכלה. יותר מזה, הממשלה אפילו מחזירה את בריטניה לתכנית ארסמוס, והמתחרים של סטארמר על הנהגת המפלגה גם רומזים לצורך בהתקרבות עמוקה יותר לאיחוד האירופי. זה כמובן מעלה את השאלה האם בריטניה בדרך לחזור לאיחוד. ובכן, על פניו, השטח מוכן לזה. בפועל, זה קצת יותר מסובך מזה | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
אם תשאלו את ראש הממשלה קיר סטארמר על האיחוד האירופי, סביר להניח שהוא יגיד שהוא לא מעוניין לחזור לשם, אבל שהוא רוצה יחסים קרובים יותר. אבל האם יכול להיות שהכיוון הוא דווקא כן של חזרה בריטית לפרויקט האירופי, שקורע את הפוליטיקה הבריטית במשך עשורים? לאחרונה החלו דיבורים רציניים על לפחות חזרה חלקית בנושא. אז על רקע דיווחים אלו, וביום בו אנו נפרדים מהשנה בה צוין יובל מאז שהבריטים החליטו להישאר בקהילה האירופית ונערכים לקבל שנה בה יצוין עשור להחלטה לעזוב את האיחוד האירופי – רק מתבקש לדבר על תמונת המצב.
המצב הנוכחי
בואו נגיד שהיישום של הברקזיט הוא לא איזו הצלחה מסחררת. לפי המשרד לאחריות תקציבית (OBR), היציאה מהאיחוד האירופי במתכונתה הנוכחית, כפי שנקבעה בהסכם הסחר, תביא לכך שבטווח הארוך הפרודוקטיביות הבריטית תהיה נמוכה ב-4% ממה שהייתה יכולה להיות בתוך האיחוד. את סחר החוץ היא הורידה ב-15% בטווח הארוך, והסכמים עם מדינות אחרות לא צפויים לפצות על זה. ובכל מקרה, לפני שבועיים נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הכניס את ההסכם הטכנולוגי בין המדינות להקפאה בגלל מחלוקות על סחר. נקודה רגישה היא ההתעקשות של טראמפ על פתיחת השוק הבריטי לעוף שעבר טיפול בכלור, רעיון שהבריטים לא עפים עליו ושמהווה נקודת מחלוקת כבר שנים.
גם דברים אחרים שהובטח שהברקזיט ישיג טרם הושגו. לצורך העניין, הגירה. ב-2022 ו-2023 היא התגלתה כמשמעותית גבוהה יותר ממה שהיה טרם היציאה מהאיחוד. רק לאחרונה הם חזרו, פחות או יותר, למה שהיה בימים שקדמו לבחירות 2019 (בהן השמרנים הבטיחו להשתמש בברקזיט כדי להוריד את ההגירה). זה כמובן בתחום ההגירה המוסדרת. בנוסף לכך, מספר מבקשי המקלט שחוצים את תעלת למאנש ונכנסים לבריטניה באופן לא מוסדר רק עולה משנה לשנה, וגבוה יותר ממה שהיה בימיה של בריטניה באיחוד. זה לא שבריטניה השתמשה בחברות באמנת דבלין כדי להחזיר מבקשי מקלט בהמוניהם ליבשת טרם עזיבת האיחוד, אבל המצב מאז לבטח לא השתפר. גם השאיפה להיפטר מתקנות האיחוד מימי השמרנים צומצמה משמעותית תחת שרת מסחר שתהפוך לראשת המפלגה השמרנית, אחת קמי בדנוק.
וגם, פשוט, פוליטית, זה פיאסקו אחד גדול. אחרי הסכם היציאה אליו הגיע בוריס ג’ונסון עם האיחוד האירופי ב-2019, הוא ניסה לכפות שינויים בהמשך כהונתו. רישי סונאק נקט בגישה יותר פרגמטית והגיע למתווה וינדזור, שהיה אמור לפתור את הבעיה שנוצרה סביב צפון אירלנד. בפועל, חלפה עוד כמעט שנה עד שהוא הצליח לשכנע את היוניוניסטים בצפון אירלנד לשתף פעולה. ואז במאי האחרון גם סטארמר הגיע להסכמות חדשות עם האיחוד. אני לא חושב שברקזיט בטעם פארסה הוא גזירת גורל, אבל בפועל זה המצב.
שיח האשמות
כל זה מביא לשיח האשמות מצד הממשלה את הברקזיט ותומכיו במצב הזה. כך למשל, סטארמר אמר שהסירות הקטנות הן “הסירות של פרג'”, שכן ראש מפלגת הרפורמה הוא זה ששכנע שאפשר להסתדר גם בלי אמנת דבלין. כאמור, למרות שיש מי שטוענים שהייתה השפעה לחברות באמנה – שמאפשרת לחברות באיחוד להחזיר מבקשי מקלט זו לזו במקרה של מעבר לא מוסדר – על מספר הנכנסים, בפועל בין 2016 ל-2020 יותר מבקשי מקלט הועברו לבריטניה במסגרת האמנה מאשר הוצאו ממנה. גם לפי מומחים שסבורים שלברקזיט יש חלק בעליית המספר של מבקשי המקלט שחוצים את התעלה, סביר להניח שהיו כשלים במשרד הפנים עוד קודם לכן שמנעו שימוש באמנה הזו.
וזו רק דוגמה אחת. בנאום בסיטי של לונדון, סטארמר טען: “איך ש[הברקזיט] נמכר ובוצע היה פשוט שגוי. אנחנו נושאים בהשלכות עד היום”. בלי להתבייש, הוא אמר שהגיע הזמן להודות שהיציאה מהאיחוד האירופי גרמה לנזק כלכלי, ושבהתאם צריך להקטין את החיכוך עם בריסל כדי להביא ל”התחדשות כלכלית” בממלכה. שרת האוצר רייצ’ל ריבס ניצלה את החישובים של ה-OBR כדי לספר לקרן המטבע הבינלאומית ש”הדרך בה עזבנו את האיחוד האירופי” מהווה אתגר לפרודוקטיביות הבריטית.
סטארמר אמר בנאום בסיטי שממשלתו תמיד תכבד את תוצאות משאל העם מ-2016, אבל לא ניתן להתעלם מהשינוי הרטורי פה. אם לאחר בחירות 2019, ומות התקווה למשאל עם שני בעקבותיהן, סטארמר וחבריו ללייבור היו אומרים שהם רוצים לנצל את ההזדמנויות שברקזיט כולל בתוכו וכל הג’אז הזה. היום הוא כבר לא מפחד להגיד שהיציאה מהאיחוד האירופי, בטח בצורה בה נעשתה בפועל וביחס להבטחות שניתנו לפני כמעט עשור, היא לא בהכרח הדבר הכי טוב שקרה לבריטניה. הוא גם לא מפחד להגיד שאנשים כמו קמי בדנוק ונייג’ל פרג’ הם אלו שבגללם בריטניה הגיעה אל עבר פי פחת זה. כלומר, הוא מעז לחזור לימים בהם דיבר בעד משאל עם שני, וצריך “להתבייש” הרבה פחות בכך שתמך בהישארות באיחוד.
מעשים וכוונות
מעבר לעקיצות, הדבר מגיע גם למעשים או לכל הפחות הצעות. החודש הממשלה הודיעה על הכוונה להחזיר את הממלכה לתכנית ארסמוס, מה שיאפשר לסטודנטים בריטים ללמוד כחלק מהתואר שלהם במוסדות אירופיים בלי לשלם שכר לימוד נוסף. זאת בהמשך למזכר הבנות ממאי בין בריטניה לאיחוד. ההסכם כרגע רלוונטי רק לשנת הלימודים 2027/28, ולאחר מכן יהיה צורך בהסכם נוסף. לפני שש שנים בריטניה הודיעה שתצא מהתכנית, כשאחת הסיבות לכך הייתה שיותר סטודנטים אירופאים הגיעו לבריטניה מאשר בריטים נסעו לאירופה (דיי הגיוני), כך שבריטניה הוציאה יותר כסף משקיבלה. לא במקרה שרת החוץ בממשלת הצללים פריטי פאטל כינתה את המהלך הנוכחי “בגידה בברקזיט”. לדעתי בלבד, התכנית הזו היא לא איזו פגיעה בריבונות בריטניה כמו שפשוט היא קשורה לאיחוד האירופי, ולכן התגובה פה היא מעט פבלובית.
אבל יש גם רעיונות קצת יותר נועזים. למשל, שר הבריאות וס סטריטינג, שלפי השמועות מעוניין להחליף את סטארמר ברגע שתינתן לו ההזדמנות, התראיין לאובזרוור, ואמר שני דברים שיחד נתפסו כרמז. ראשית, שהסיבה למכה הכלכלית של בריטניה היא ההפסד של יתרונות כמו השוק המשותף ואיחוד המכסים. שנית, שהאתגר הוא לחזק את השותפות עם האיחוד מבלי לחזור לחופש התנועה (כלומר, היכולת של אזרחי האיחוד להיכנס ולצאת כאוות נפשם). מאחר שאיחוד המכסים לא כולל את חופש התנועה, הדבר נתפש כרמז שסטריטינג מעוניין לחזור אליו. מטעם סטארמר טרחו להודיע שאין שום מצב לדבר כזה, בעיקר בגלל פגיעה בהסכמי הסחר שהושגו עם הודו וארצות הברית.
אבל סטריטינג לא לבד: פול נובאק, מזכ”ל קונגרס האיגודים המקצועיים (TUC), הפציר בסטארמר לא לפסול את החזרה לאיחוד המכסים על הסף, בטענה שזה יסייע לכלכלה המתקשה. אבל חשוב מכך: בפרלמנט נערך דיון על “הצעת 10 דקות” (שבאופן מאוד גס אולי תיתן אפשרות לדיון נרחב יותר בעתיד) של הליברל-דמוקרטים, שעניינה דרישה מהממשלה לשאת ולתת על חזרה לאיחוד המכסים. ההצעה עברה הודות לקול השובר שוויון של סגנית היו”ר קרוליין נוקס, אבל חשוב מכך: 13 חברי לייבור הצביעו בעד.
האם פנינו לחזרה אל האיחוד האירופי?
ובכן, לכאורה נראה שיש קרקע: הפעם האחרונה שיותר בריטים ענו בסקר שברקזיט היה ההחלטה נכונה מאשר שגויה הייתה ב-2021. נכון ליוני האחרון (כשלמשאל העם מלאו תשע שנים), 56% הביעו תמיכה בחזרת בריטניה לאיחוד לעומת 34% שהתנגדו. סקר טרי יותר הראה ש-73% מעוניינים שהממשלה תיכנס לשיחות עם האיחוד על העניין. יש לכך גם מוכנות מצד תושבים של מדינות מפתח באיחוד האירופי. אם זה יותר מדי, אז הסקר מיוני הראה ש-65% מעוניינים ביחסים קרובים יותר עם האיחוד, וסקר שבחן החודש את הגישה לגבי איחוד המכסים מצא ש-80% ממצביעי הלייבור בעד כניסה אליו. הנתונים הגבוהים האלו, או התמיכה הגבוהה בקרב מצביעי הירוקים והליברל-דמוקרטים לא מפתיעה – אבל אפילו בקרב מי שהצביעו לרפורמה ב-2024 יש תמיכה של 20% במהלך כזה. וכדי לסיים את זה, אז הרבה יותר בריטים חושבים שהאחריות לכישלון הברקזיט נמצאת על כתפי השמרנים ונייג’ל פרג’ מאשר על קיר סטארמר.
על פניו, סטארמר יכול להודיע מחר שהוא מתכוון להחזיר את בריטניה לאיחוד האירופי ולזכות בתמיכה עצומה. בפועל, זה יותר מורכב. ראשית, סטארמר פחדן, ולמרות שהוא מרשה לעצמו להגיד שברקזיט לא היה הצלחה מסחררת כמו שהבטיחו, צעד דרסטי כזה כבר גדול עליו. שנית, ברקזיט נעשה בשם מנדט דמוקרטי מאוד ברור, ועם כל הכבוד לסקרים סטארמר לא באמת יוכל להפוך את המנדט הזה בלי לכל הפחות להכניס את זה למצע הבחירות הבא, או עדיף (מבחינת רבים) לקיים משאל עם בנושא. שלישית, כמו שאמר חבר הפרלמנט גראהם סטרינגר (לייבור): לשאול על תמיכה בהצטרפות מחדש לאיחוד זה דבר אחד, אבל אם השאלה תהיה על מוכנות לעבור את התהליך המייגע שכרוך בהצטרפות, לא בטוח שהתמיכה תהיה כה גורפת. לראיה, התוצאות בסקר לגבי משאל עם להצטרפות בחמש השנים הקרובות צמודות מאוד. ולסיום, כששאלת ההגירה מעסיקה כל-כך את הפוליטיקה הבריטית, צעד שפירושו פתיחת השערים לאזרחי האיחוד אינה מובנה מאליה.
לסיכום
היחס של הבריטים לפרויקט האירופי תמיד היה אמביוולנטי, והחלוקה של פופוליסטים נגד לא פופוליסטים היא במקרה הטוב פשטנית. אבל הממצאים בשטח, וגם דעת הקהל, מראים שהברקזיט שקיבלנו לא ממש עובד. אפילו בקרב מי שהצביעו לברקזיט יש יותר כאלו שחושבים שמדובר בכישלון (32%) מאשר בהצלחה (29%), ועוד 34% שיושבים על הגדר. וכעת, אפילו בקרב אותם ברקזיטרים יש 24% שחושבים שצריך לחזור לאיחוד האירופי. רוצה לומר, אנחנו נמצאים בעוד פנייה במערכת היחסים המסובכת הזו, כנראה לכיוון יותר אוהד לאיחוד.
זה מביא לכך שבלייבור כבר פחות מפחדים מדיבורים על “בגידה בברקזיט” שמגיעה מימין בכל פעם שסטארמר מעז ללחוץ את היד לנשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין. סטארמר אפילו מרשה לעצמו לעשות צעדים כמו חזרה לארסמוס. זה גם למה סטריטינג ואחרים מרשים לעצמם לרמוז שאולי אפשר אפילו להיכנס לאיחוד המכסים. אבל חזרה מלאה לאיחוד תעלה שאלות על דמוקרטיה (וזה הזמן להזכיר שלבריטניה אין כללים ברורים למשאלי עם ושאולי כדאי לטפל בזה מתישהו), וכרגע הרצון להפחית את ההגירה מונעת מהממשלה כל דבר שיאפשר את חזרת חופש התנועה. לכן, אנחנו נראה את חברי הממשלה אומרים – לפחות ברמת הסאבטקסט – שהברקזיט היה טעות, אבל הם ישאירו את הצעדים האמיצים לממשלה אחרת.