By: אוריה בר-מאיר Posted on
פשיעה רבותיי, פשיעה. בתקופה האחרונה הנושא של אכיפת החוק, וגם פגיעה בחופש הביטוי בשל חוקים שאולי אבד עליהם הכלח, נמצא חדשות לבקרים בכותרות. אז הנה פוסט אחד, גדול ומפורט, עם כל מה שצריך לדעת: גניבה מחנויות, התפלחות לרכבות, פרסום המוצא האתני של פושעים והעלמות מס; וגם על מעצרים בגלל פוסטים ברשתות החברתיות, אכיפה בררנית לכאורה, מעצרים בגלל מחאה על הכרזה על ארגון כטרוריסטי וגם על מה שעבר מי שניסה לתלות שלט חצוף נגד עבריינים. וגם: קצת נתונים שיהפכו את התמונה לקצת יותר מורכבת | צילום: יוקיקו מאצוקה

לאחרונה נושא של אכיפת חוקים הוא נושא בוער בבריטניה. חלק אומרים שאין ממנה מספיק, מה שהופך את הממלכה לממלכת פשע. אחרים טוענים שיש אכיפת יתר בחוקים שנוגעים לחופש הביטוי, מה שיוצר פגיעה בו. אז הגיע הזמן לעשות סדר בכל הסוגייה. אזהיר מראש: בגלל שיש פה הרבה מאוד סיפורים קטנים תחת קורת גג אחת, ובגלל שזה נושא שתופס הרבה תשומת לב כך שחשוב לי שלא יתפספס כלום, זה פוסט מאוד ארוך, ייתכן שהארוך ביותר בתולדות הבלוג. לכן יש הרבה כותרות ביניים, כדי לאפשר לכם לקרוא, להפסיק ולחזור.

פשעים שונים

במוקד הדברים, כמובן, נמצאת הפשיעה עצמה. לפני שנתחיל אציין שכל הקשור להחלטה לגרש פושעים זרים יקבל מקום בפוסט אחר שעיקרו הגירה.

קצת נתונים

הפוסט הזה עוסק בפשיעה, שבחלקים רבים שלה עלתה. ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ מריץ עכשיו קמפיין בשם “בריטניה נטולת החוק”. סקר מראה ש-49% מהבריטים חושבים שזה המצב, ו-56% שהפשיעה עלתה בחמש השנים האחרונות. כפי שכבר אראה, אכן ישנם תחומים בהם הפשיעה עלתה. אבל, רצוי תמיד להסתכל על התמונה המלאה, שכן ישנם גם פשעים בהם דווקא נראתה ירידה.

זירת פשע
התמונה מורכבת. צילום: kat wilcox

כך למשל, לפי מחקר של אוניברסיטת קרדיף על פשיעה אלימה באנגליה ובוויילס, ב-2024 אכן היו יותר תקיפות מב-2023, 2021 ו-2020, אבל פחות מבכל שנה אחרת זה יותר משני עשורים. למעשה, מאז 2002 ישנה מגמה ברורה של צניחה בתקריות האלימות, שנראה שנבלמה עם הקורונה. סקר של המשרד לסטטיסטיקה לאומית (הלמ”ס הבריטית) מראה ממצאים לא שונים בהרבה. אמנם מדיווחים למשטרה נראה שבכל הנוגע לפשיעה מקושרת סכינאות המצב כעת חמור יותר מלפני עשור וחצי, אבל הנתונים הכלליים כן מראים שיפור.

ואם סקירה של נתונים כאלו עלולים לדעתכם להעיד על תת-דיווח, מה שבהחלט אפשרי, רצוי לדעת שגם ההגעה לבתי החולים בעקבות היתקלויות אלימות היה נמוך יותר מב-2020 ובכל שנה שקדמה לה. כמובן, זה יכול להראות שיותר אנשים מעדיפים פשוט לתת לתוקף את מה שהוא רוצה, העיקר שיעזוב אותם, אבל אז צריך להסביר מה קרה לאורך זמן שעכשיו אנשים משתפים יותר פעולה.

כל זה לא נועד להראות שאין בעיה של פשיעה בבריטניה. כאמור, יש גם אזורים של החמרה. גם לא מעט ביקורת הועברה על הנתונים עצמם, אבל בהיעדר משהו יותר טוב, נצטרך להתבסס עליהם. אפילו כשנייג’ל פרג’ ביקש להתווכח עם הנתונים, הוא לא טען שהם לא נכונים (למרות שהזכיר את הבעיות בסקרים), אלא שהם לא כוללים כל מיני פשעים שתיכף נדון בהם. המשמעות היא שהעובדה שיש תחושה של אובדן שליטה או שהתקשורת נותנת לזה יותר ביטוי, ואפילו זה שבאמת יש עלייה בשנים האחרונות וצריך לטפל בה, אין פירושה שהכל פעם היה יותר טוב.

סחיבה מחנויות

נתחיל במה שזוכה לתשומת לב: “סחיבה” מחנויות (shoplifting). הכוונה היא למי שמנסים “לפלח” ממדפים של חנויות. ב-2014 עבר חוק שהגדיר סחיבת סחורה בשווי של פחות מ-200 ליש”ט כ-summary offence, שמלבד שוני בהליך המשפטי פירושה גם עונשים קלים יחסית. הדבר היה אמור לפשט את טיפול המשטרה במקרים “קלים”, אבל בפועל זכה לביקורת, בטענה שהביא את המשטרה לתת עדיפות נמוכה למקרים כאלו, ואף הוגדר כ”חסינות בפועל” לסוחבים קטנים. ואלו לא מילים של נייג’ל פרג’, אלא של מצע הלייבור האחרון. בהתאם, הוא כלל הבטחה לבטל את החוק, ונאום המלך מהשנה שעברה כלל הבטחה לטפל בנושא. כעת, הממשלה עובדת על חקיקה שלא רק תבטל את החוק מ-2014, אלא גם תקבע עבירה מיוחדת לתקיפת עובדים בחנויות כדי לספק להם הגנה.

שלט שבו נכתב באנגלית: "מפלחים יוכו, יידקרו ויירמסו. השורדים יישפטו"
במציאות זה פחות מצחיק. צילום: קווין פרירי

אבל עד אז, הנתונים זועקים: בסוף יולי פורסמו נתונים שמראים שבשנה שבין אפריל 2024 למרץ 2025 מספר מקרי הסחיבות באנגליה ובוויילס שבר את כל השיאים מאז שהתחילו המדידות בתחילת שנות האלפיים, אחרי שגם בשנה הקודמת נרשם שיא. הזינוק הממשי לא היה סביב העברת החוק המדובר מ-2014, אלא אחרי היציאה מסגרי הקורונה. הדבר הביא את אגודת הקמעונאים הבריטית להגיד שהסחיבות האלו אינן פשע נטול קורבנות, שכן מעבר לגניבה עצמה הן גם מעודדות אלימות נגד צוותי החנויות ופשיעה מאורגנת של כנופיות. כמובן, לא רק חנויות מכולת סובלות מכך, אלא, למשל, גם בתי מרקחת. בהתאם, התחושה של רבים היא חוסר שליטה.

אז מה נעשה כדי להתמודד עם התופעה, מעבר לשינוי החוק? כרגע המשטרה עובדת על פיילוט תחת השם “מבצע קלהר”, בו בעלי החנויות ייתנו לה גישה למצלמות האבטחה כדי לתפוס גנבים סדרתיים. הרעיון הוא שאם מישהו נתפס על עבירה קטנה אחת, השופטים יתייחסו לזה בצורה אחת. אבל אם הוא ייתפס על סדרת גניבות ששוויין המצטבר הוא מאות ליש”ט ויותר, זה כבר סיפור אחר. הממשלה גם מחויבת לחזק את השיטור הקהילתי – גישה שאפיינה גם את ת’אצ’ר בשאיפתה להביא “חוק וסדר” לרחובות – אך כאן עלולה להיות בעיה של תקציב.

גישת המשטרה

רגע, לא סיימנו עם הנושא. להגיד מה הדברים שהממשלה והמשטרה מנסות לעשות זה טוב ויפה, אבל יש גם שורה של כשלים. בבתי המרקחת, שם מדווחת עלייה גבוהה מהממוצע בסחיבות (כנראה בשל סוג המוצרים), טוענים שהמשטרה בקושי מראה נוכחות ולפעמים אפילו לא מגיעה בעקבות קריאות של הבעלים.

המשטרה, מצדה, לא תמיד לוקחת אחריות: נציב השיטור והפשיעה של ת’מז ואלי, מת’יו ברבר (שנבחר דמוקרטית לתפקיד כמועמד המפלגה השמרנית), אמר שהתמודדות עם התופעה לא צריכה להיות עניין למשטרה בלבד, ושאנשים שרואים מקרי גניבות ולא עושים דבר הם “חלק מהבעיה”. הוא לא מתכוון שכל אחד צריך להתגופף עם גנב כשהוא מזהה אחד, אבל כן לדווח למשטרה בזמן אמת ולנסות לעכב את יציאתו מהחנות. גם ראשת המפלגה השמרנית קמי בדנוק אמרה שזה לא סביר להגיע למצב בו המשטרה תוכל לטפל בכל עבירה, ולכן יש צורך ביותר מעורבות של הקהילה. יש פה מקרה דיי מדהים של התנערות מאחריות המדינה והעברתה לאזרחים. להקים משטרה קהילתית זה דבר אחד, אבל לנזוף באזרחים שחוששים להתעמת עם גנב שעלול להיות אלים ואף חמוש (בדנוק אמרה שהיא מאמינה שהיא הייתה מתערבת) זה פשוט לא הוגן. בטח אם ניקח בחשבון שכבר היו כמה מקרים ויראליים של מי שניסו לעשות כדברי ברבר והותקפו.

תמונה של קמי בדנוק נואמת
המשטרה לא יכולה לעשות הכל. קמי בדנוק (צילום: אדוארד מאסי, המפלגה השמרנית)

לא רק זה: ישנם בעלי חנויות ובתי מרקחת שמחליטים לעשות מעשה ולשים תמונות של גנבים סדרתיים בכניסה לחנות כאמצעי מנע. אלא שהרשויות ביקשו מהם להסיר את התמונות בטענה שהדבר עלול לפגוע בזכויות הפרטיות של אותם עבריינים. חשוב להדגיש שאם אכן יש פה עבירה על החוק אז רצוי לא לעשות זאת, ולו מהאפשרות שיש זיהוי לא נכון. אבל זה מראה כמה המדינה לא רק שלא מבצעת את עבודתה, אלא גם לא נותנת לחנויות כלים להחליף אותה. זה משאיר את כל היוזמה, אכן, בידי אזרחים פרטיים שמספיק אמיצים כדי להתעמת עם המפלחים, ואלו לא תמיד בנמצא.

כרטיסי רכבת

עניין דומה אך שונה. ניסע לרכבת התחתית בלונדון, הטיוב, שם ישנם אנשים שמתחמקים מתשלום. בסוף מאי שר המשפטים בממשלת הצללים, רוברט ג’נריק, שמזוהה עם האגף הימני במפלגה השמרנית, החל בקמפיין נגד האנשים האלו. מה שהוא עשה בקמפיין, בגדול, היה להתעמת עם אנשים שמצאו את דרכם מעבר למחסום בתחנות ולדרוש מהם שיחזרו לשלם. המסר בסוף הסרטון שפרסם היה ברור: המדינה בתהליכי התפרקות והיא צריכה להתאפס על עצמה. על הדרך, הוא גם נכנס בראש עיריית לונדון סאדיק קאן (לייבור), שיצא לו שם של מי שלא מצליח להתמודד עם הפשיעה בבירה. אבל ג’נריק גם היה מוכן לקחת אחריות על מפלגתו שלו: כשנשאל בריאיון אם ייתכן שלמדיניות הצנע של ממשלתו הקודמת יש חלק במגמה שהוא מזהה בסרטון, הוא לא הסתיר שתיתכן האפשרות שהממשלות הקודמות עשו טעויות.

צריך להגיד שהנתונים לא ממש מחמיאים לרשות התחבורה של לונדון (TfL). לפי מענה לבקשת חופש מידע שניתנה לסטנדרד, בשנת הכספים 2022/23 הרשות הפסידה כ-130 מיליון ליש”ט בגלל אי-תשלום על כרטיסים, בעוד בשנות הכספים 2023/24 ו-2024/25 ההפסדים כבר היו סביב 190 מיליון. ולמרות זאת, יותר קנסות ניתנים בקו אליזבת’ מאשר בטיוב, למרות שבטיוב נוסעים פי חמישה יותר נוסעים. בעקבות הקמפיין של ג’נריק TfL הבטיחה לעשות יותר כדי לאכוף את החוק בתחנות, אבל נצטרך לחכות ולראות אם היא תעמוד במשימה.

עניין של מוצא

אם קראתם את הפוסטים על ה-grooming gangs, אותן כנופיות פיתוי שמנצלות נערות (ונערים), אתם יודעים שאין באמת נתונים על המוצא האתני של התוקפים או המותקפים, מהסיבה הפשוטה שבהרבה פעמים המידע לא נאסף. בהרבה מאוד מקרים, הוא לא נאסף מחשש שהדבר ייתפש כגזעני. בהתאם, וברוח חקירה מזורזת שביקשה הממשלה, הוחלט להנחות את גורמי אכיפת החוק לאסוף את הנתונים האלו, ולו כדי להבין למה יש קבוצות להן יש ייצוג יתר בתופעה (על סמך דוחות של רשויות שכן אספו את הנתון).

ובכן, לאחרונה חלה התפתחות נוספת בשאלת האתניות בפשעים שונים. השבוע המשטרה קיבלה הנחיה ממועצת מפקדי המשטרה הלאומית, לפיה יש לשקול את חשיפת המוצא של חשודים בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה. הטריגר הוא ככל הנראה האשמות המשטרה בטיוח של מקרה אונס של נערה בת 12, שנטען שהתוקפים הם מבקשי מקלט אפגנים – מה שהוביל לביקורת מצד נייג’ל פרג’ ולהבטחה מצד ראש הממשלה קיר סטארמר לשקיפות מכל גופי השלטון – אבל בהקשר הזה רצוי לזכור גם את הרצח בסאות’פורט: אז הופץ ברשת שהרוצח הוא מבקש מקלט מוסלמי בזמן שהיה מדובר בנוצרי שנולד בבריטניה (הוריו מרואנדה), מה שהוליד גל מהומות. פרטי הרוצח לא פורסמו בשל גילו, ועד שהמשטרה הגיבה היה מאוחר מדי. בכל מקרה, המשטרה תצטרך להחליט אם לפרסם את המוצא האתני בכל מקרה לגופו, ומשרד הפנים את סטטוס ההגירה שלו.

תמונה של שרת הפנים הבריטית איווט קופר בסיור, מלווה בשוטרת ושוטר
תומכת בצעד. איווט קופר (צילום: ג’ונת’ן צ’ן, משרד הפנים הבריטי)

שרת הפנים איווט קופר בירכה על ההחלטה ותיארה אותה כ”צעד קדימה”. השרה לשיטור במשרד הפנים, דיאנה ג’ונסון, אמרה שהיא מצפה שברוב המקרים האתניות תימסר לציבור. אבל לא כולם מרוצים: ארגוני חברה אזרחית מזהירים שהדבר ישמש גורמי ימין קיצוני ליצירת תאוריות קונספירציה במקרים בהם המשטרה תחליט שלא לחשוף את המוצא, גם אם יהיה מדובר בסיבות לגיטימיות. זה, לדבריהם, יהפוך את מערכת אכיפת החוק לחלק מ”פוליטיקת משרוקיות כלבים”.

רשות המסים

בואו נעבור לסוג אחר של עבירות, כאלו מתחום המס. לפי הערכות הממשלה, התחום הזה במגמת שיפור, ובכל הנוגע לשיעור מתוך תקבולי המס התאורטיים, נראה שהעלמות המס קטנות (אם כי גדלות בסכומי כסף מוחלטים, בשל התרחבות המשק). בשנת הכספים 2023 (שמתחילה באפריל ונגמרת במרץ 2024) ההעלמות עמדו על 5.3% מסך תקבולי המס הפוטנציאליים, או 46.8 מיליארד ליש”ט. זה דומה למספרים של השנים האחרונות, ושיפור ברור לעומת מה שהיה לפני עשור.

אבל השיפור לא ממש מרגש את רשות המסים (HMRC). השבוע התברר שכדי לתפוס מעלימי מס היא השתמשה בבינה מלאכותית כדי לעקוב אחרי פוסטים ברשתות החברתיות ולהשוות את רישומי המס לרמת החיים המתבטאת בפרסומים האלו (למשל, אם דיווחתם על הכנסה מתחת לממוצע אבל מפרסמים כל הזמן תמונות מחופשות יקרות ורכישות של מוצרי יוקרה). החלק הבעייתי הוא לא קיומן של חקירות – זה מה שרשויות מס עושות בכל מדינה מאז ומעולם. הבעיה היא השימוש בבינה מלאכותית, שאמנם ככל הנראה נעשה במסגרת החוק אבל בשלב הזה יש תחושה שפיקוח אנושי הדוק נדרש כאן. הדבר בולט במיוחד על רקע סקנדל משרד הדואר, שגם בו הכל התחיל בטעות מכונה.

כיתוב של רשות המסים הבריטית
מי מפחד מקצת בינה מלאכותית? תמונה: Focal Foto

ברשות המסים מבטיחים שלא מוותרים על קבלת ההחלטות האנושיות ושמדובר פשוט באמצעי שיאפשר לכוח האדם ברשות להתרכז במתן שירות, אבל פוליטיקאים רבים עדיין מודאגים. זה נכון לא רק לשימוש הנוכחי, אלא גם לגבי האפשרות שהשימוש בבינה מלאכותית יגבר, מה שלא נטול סיכונים כשזה מגיע לגוף שעוסק גם באכיפה.

חופש הביטוי

הפשיעה אינה עוסקת רק בנושא גרידא, כלומר אנשים שמבצעים פשעים ואיך שנאבקים בהם. ישנה גם שאלת חופש הביטוי, שכן בשל חוקים מסוימים המשטרה לעתים מגיעה לאזרחים שעל פניו כל מה שעשו היה לפרסם פוסט לא יפה ברשתות החברתיות.

קצת נתונים

לפני שנתחיל לפני שנתחיל להתעסק בוויכוח בחופש הביטוי, רצוי להגיד כמה דברים על חופש הביטוי עצמו בבריטניה. הכירו את דוח הביטוי העולמי (Global Expression Report), שבוחן את מידת חופש הביטוי בכל מדינה על בסיס שלל נתונים. הדוח מנקד את המצב בכל מדינה בין 0 ל-100, כאשר מדינה שקיבלה בין 80 ל-100 נכנסת לקטגוריה “פתוחה” ומי שקיבלה בין 60 ל-79 לקטגוריה “פחות מוגבלת” מבחינת חופש הביטוי. מתחת לזה כבר מגיעים ל”מוגבלת”, “מוגבלת מאוד” והחמורה ביותר – “במשבר”. הדוח האחרון יצא ב-2025 וניתן לראות את הניקוד של כל מדינה בשנים 2000-2024.

הדוח הזה, איך לומר, לא מחמיא לבריטניה: בעוד שאר מדינות מערב אירופה, שאר מדינות האנגלוספירה, יפן וגם כמה מדינות באמריקה הלטינית הוגדרו כ”פתוחות”, ב-2023 בריטניה קיבלה 79 וכך הוגדרה, על הקשקש, כ”פחות מוגבלת”. ההגעה למקום הזה היא חדשה, ובמשך שני העשורים הקודמים בריטניה הייתה גם היא מדינה “פתוחה”. בעשור הראשון של המילניום הציון היה דיי יציב, וב-2014 עמד על 87. לא מושלם, אבל כיום מספיק כדי להיכנס לעשירייה השנייה בעולם. אלא שמאז חלה הידרדרות (רובה מאז 2019), עד שבשנה שעברה היא הגיעה ל-79. מדובר בהידרדרות שקשה לזלזל בה.

למה זה חשוב? ובכן, כדי להבין שמצד אחד בבריטניה אכן יש יותר הגבלות על חופש הביטוי מאשר ברוב המערב, ושלא מדובר במצב ישן אלא בהידרדרות של השנים האחרונות. מנגד, ראוי לזכור ש-79 הוא מספר גבולי – ובהתחשב בכך שישראל תמיד ראתה אותו מלמטה, כדאי להמעיט בשיפוטיות – ושייתכן שכמה תזוזות במדדים הנכונים יחזירו את הממלכה לחיק משפחת ה”פתוחות”. כמו כן, למרות שנהנים להטיל את כל האחריות על השמאל, רצוי לזכור שההידרדרות הרצינית קרתה דווקא בימי השמרנים, בעוד תחת בלייר ובראון נרשמה יציבות. פירוש הדבר הוא שאין פה סיפור של שמרנים שמגדילים את חופש הביטוי ולייבור שחונקת אותו, אלא שהחיים יותר מורכבים.

הדוד מאמריקה

עניין חופש הביטוי בבריטניה הביא השבוע למעורבות מצד השותפה של בריטניה ל”יחסים המיוחדים“, ארצות הברית, בשל הביקור של סגן הנשיא ג’יי די ואנס בממלכה. במקביל לביקור, מחלקת המדינה האמריקאית פרסמה דוח לגבי מצב זכויות האדם בבריטניה, שמסקנתו היא שהוא “הידרדר” במהלך 2024. הדוח מציין שהסיבות לדאגה הוא בתחום חופש הביטוי, שלמרות שהוא “מובטח באופן כללי” עדיין יש אזורים מסוימים שהם בעייתיים. בין השאר ניתן למצוא שם התייחסות לחוק הבטיחות ברשת, שהפאזה האחרונה שלו הביאה אתרים מסוימים לבצע על עצמם צנזורה עצמית; חוקים נגד פשעי שנאה; ו”אזורים בטוחים” (למשל, יש פעולות שאסור לעשות במרחק 150 מטר מקליניקות שמבצעות הפלות, כדי לא ללחוץ על מי שבאות להפיל).

שר החוץ הבריטי דייוויד לאמי יושב לשיחה עם סגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס, כל אחד על כורסא עם שני דגלי המדינה שלו מאחוריו. שניהם צוחקים
בא עם ביקורת. ג’יי די ואנס עם דייוויד לאמי (צילום: בן דאנס, משרד החוץ הבריטי)

החלק הזה בדוח, במחילה, דיי מרושל. כלומר, שוב, בבריטניה אכן יש דעיכה בחופש הביטוי, אבל גם חלק מהעניין הזה קשור לתרבות הפוליטית האמריקאית. לצורך העניין, אין ספק שיש מקום לדון בשאלה האם סביר לאסור על חלוקת פמפלטים, הפגנות או תפילות בסמוך לקליניקות להפלה, אבל מנגד אפשר גם להסתכל על הצד השני של המטבע כעל הזכות ליצור מרחב עוין לנשים שמעוניינות להפיל. עניין אחר הוא שלא ממש כתוב מה הבעיה הקונקרטית בחוקים שאוסרים על דברי שנאה, למרות שגורמים מתונים בבריטניה ישמחו להגיד שהיא שההגדרות בהם עמומות מדי, ובכך יוצרים פתח רחב מאוד לפרשנות. אין בכך כדי להגיד שהדוח לא שווה דבר, אבל הוא יותר עמום מהחוקים שהוא מבקר.

בכל מקרה, בפגישה של ואנס עם שר החוץ דייוויד לאמי, הוא הביע ביקורת על כך שלמערב – כולל ארצות הברית תחת הנשיא הקודם ג’ו ביידן – “נהיה נוח מדי לצנזר במקום להתמודד עם מערך מגוון של דעות”. לאמי, מצדו, לא השיב לביקורת. כמובן, צריך לזכור שממשל טראמפ עצמו מואשם על-ידי מתנגדיו בפגיעה בחופש הביטוי, כך שאת הכל רצוי לקחת עם קורט מלח.

פוסטים ברשתות

אחד העניינים שכנראה הכי בוערים בעניין הזה הוא מה מותר לפרסם ברשתות החברתיות. לפי נתונים שהביא הטיימס, מתבצעים (נכון ל-2023) ביום ממוצע 33 מעצרים בגין הפרה של חוקים מ-1988 ו-2003, שאוסרים לתקשר בצורה “פוגענית באופן בוטה” או לשתף תכנים עם מאפיינים “מגונים או מאיימים”. שזה, ובכן, ניסוח לא הכי ברור. כדי לסבר את האוזן, מספר המעצרים הזה הוא יותר מכפול ממה שהיה ב-2017. אבל, מאז 2015 מספר המשפטים על העבירות האלו ירד כמעט בחצי. מה שאומר שהרבה מהמעצרים והחקירות האלו הם בגדר הטרדה של אזרחים, וייתכן מאוד שבזבוז זמנה של המשטרה.

אבל גם מערכת המשפט זוכה לביקורת. הדוגמה הבולטת בימים האחרונים היא שריקי ג’ונס, חבר מועצה בדרטפורד מטעם הלייבור, נמצא על-ידי חבר מושבעים כלא אשם לאחר שתועד קורא לשסף את גרונותיהם של פעילי ימין קיצוני. זאת בזמן שלפני כמה חודשים לוסי קונולי, אשתו של חבר מועצה שמרני, קיבלה 31 חודשי מאסר לאחר שצייצה בעקבות הרצח בסאות’פורט קריאה ל”גירוש המוני עכשיו” ולשריפת בתי מלון שמארחים מבקשי מקלט. רבים טענו לאכיפה בררנית: איש הלייבור יוצא בלא כלום, ואשתו של השמרני מקבלת יותר משנתיים.

רק שהעובדות לא תומכות בטענה: שני האנשים עמדו למשפט. אלא שקונולי הודתה באשמה, בעוד ג’ונס לא. לכן, הייתה חובה להרשיע את קונולי, ועם ג’ונס היה צריך לקיים את כל ההליך. אני לא יודע מה הביא את המושבעים לפסק הדין, אבל העובדה שקונולי קיבלה עונש לא מוכיחה הטיה. ולגבי העונש, לרבים הוא נראה מוגזם, אבל רצוי לזכור שהיא לא רק התבטאה נגד הגירה. היא גם קראה לשריפת בתי מלון למבקשי מקלט, שזכה לתפוצה רחבה, בזמן שבאמת שרפו בתי מלון כאלו. יש מקום לדון בשאלה כמה קונולי השפיעה על הפורעים (לארגוני חופש ביטוי יש ביקורת כזו), אבל מדובר בפוסט שבפירוש כלל הסתה (ולדעתי, גם בדברי ג’ונס), עבירה שבחוק הישראלי עונשה חמש שנות מאסר. גם אם לא היה צריך פה את מערכת אכיפת החוק, לא הייתה פה אמירה לגיטימית.

להגן על ארגון טרור?

ולנושא אחר: תמיכה בארגוני טרור. טוב, טכנית. ענייננו הוא ב-Palestine Action, ארגון פרו-פלסטיני שבעקבות פעולה ונדלית בבסיס צבאי הממשלה החליטה להכריז עליו כעל ארגון טרור. אני כבר אמרתי את דעתי הלא משפטנית שלא כל עבירה ביטחונית (ופריצה לבסיס צבאי היא עבירה ביטחונית) היא בהכרח טרור, ושאם עד כה לא הייתה סיבה להכריז על הארגון כטרוריסטי אז גם אין כזו עכשיו (יצוין שדובר של דאונינג 10 מסר שהייתה, ואז – למה לחכות?). בהתאם, זה נראה יותר כמו מהלך יחסי ציבור של הממשלה מאשר צעד שנשקל ברצינות.

בכל מקרה, רבים לא מרוצים מהעניין הזה, והתקיימה הפגנת הזדהות עם הארגון. לא בגלל תמיכה בטרור, אלא בטענה שההגדרה הזו נעשית משיקולים מוטעים, וגם כדי להראות תמיכה בעזה. המשטרה עצרה בה יותר מ-500 איש, גילם הממוצע הוא 54 ויותר מחמישית מהם היו מעל גיל 70. עצם קיומם של המעצרים האלו, למרות שהיה מדובר בהפגנה לא אלימה, הביא לכעס רב, והתמונות של הפנסיונרים העצורים לבטח לא עשו טוב לדימוי של המשטרה. בינתיים, הוגשו יותר משישים כתבי אישום על תמיכה בארגון טרור. בנובמבר בית המשפט הגבוה של אנגליה ו-וויילס ידון בערעור על החלטת הרישום עצמה.

אבל דעות על Palestine Action בצד, גם כאן יש ביקורת על פגיעה בחופש הביטוי, הפעם כזו שמגיעה משמאל. באמנסטי טענו שתמיד הייתה להם ביקורת על חוקי הטרור הבריטיים, בטענה שהם עלולים לפגוע בחופש הביטוי. דברה הינטון, אחת הקשישות שנעצרה ופעילת חופש ביטוי ותיקה, אמרה לגארדיאן שהיא משתתפת בהפגנות בגלל שהיא סבורה שהארגון אינו טרוריסטי ולכן הכרזתו ככזה מהווה “קו אדום”. וזה לא רק פעילים: ליסה סמארט, דוברת הליברל-דמוקרטים לענייני פנים, כתבה שהתנהלות אלימה ושיח שנאה בהפגנות צריך להיתקל ביד קשה, אבל שיש חוקים אחרים להשתמש בהם, ושחוקי הטרור יוצרים אפקט מצנן על חופש הביטוי. יש בכל אלו למעשה טיעון כפול: לא רק שחוקי הטרור מאפשרים לממשלה, תאורטית, לפגוע בחופש הביטוי של ארגונים שהיא לא אוהבת, אלא גם במי שמנסה לערער על הקביעה.

עניין של שלט

ונסיים במקרה מרים גבות. דיברנו קודם על “סחיבות” מחנויות, אבל זה לא נגמר רק בפשיעה עצמה. בשבוע שעבר פורסם בהקשר הזה מקרה חריג: רוב דייוויס הוא בעל חנות קטנה ברקסהם, צפון ויילס, שלדבריו הפסיד כ-200 ליש”ט בשנה האחרונה בגלל חמש סחיבות (לפחות כאלו שהוא תפס) שהמשטרה לא עשתה מספיק לגביהן. לכן, הוא החליט להגן על עצמו, ולנעול מוצרים בעלי שווי גבוה יותר בארונות שקופים. עד כאן, הכל טוב. אלא שדייוויס הוסיף פתק: “בשל חלאות שסוחבים, בבקשה בקשו עזרה בפתיחת הארונות. תודה”.

מה הבעיה? לפי השוטר שהגיע לחנות, השלט עלול להיתפש כ”פרובוקטיבי ופוגעני” בשל המילה “חלאות”, ודייוויס התבקש להסירו. כשהוא שאל במי זה בדיוק פוגע, השוטר השיב שאזרח כלשהו התלונן על השלט. דייוויס, מצדו, אמר שמי שנפגעים מהשלט הם כנראה מי שמנסים לגנוב ממנו ולכן הם מוזמנים להמשיך להיפגע. הוא פרסם את המקרה בפייסבוק ולדבריו זכה לתגובות אוהדות רבות מרחבי הרשת. כעת, לא רק שהוא מודיע שאין לו שום כוונה להסיר את הפתק, הוא אפילו הדפיס את הנוסח שלו על שלט יותר מרשים.

הפוליטיקאים נחלצו גם הם לטובת דייוויס: כריס פילפ, שר הפנים בממשלת הצללים, אמר שהמשטרה “צריכה לתפוס את הסוחבים, לא לדאוג מפגיעה בהם”. גם ראש המפלגה לשעבר איין דאנקן-סמית’ אמר דברים ברוח דומה. נייג’ל פרג’ טען שעם הזמן “החוק באופן מתגבר שם עצמו לצד הפושעים”. משטרת צפון ויילס נאלצה לבצע מזעור נזקים, להבהיר שלא הייתה שום עבירה, שדייוויס יהיה היחידי שיחליט מה יקרה בגורל השלט ושהיא תאתר את השוטר שהתחיל את הסיפור.

לסיכום

האם יש בעיה של פשיעה בבריטניה? כן. האם יש בבריטניה אכיפה שלפעמים פוגעת בחופש הביטוי? כן. קריטי שהפוליטיקאים יהיו יותר ספציפיים לגבי העבירות שעלולות לפגוע ביכולת להתבטא ברשתות, שכן כפי שהנתונים מראים כרגע החוק מעורפל מדי. שוטרים מבזבזים זמן על ביצוע מעצרים (ולעתים גם על ביקורי בית במה שנקרא “תקריות לא פליליות“), שאמנם ברוב המקרים לא מגיעים לבית המשפט אבל עלולים להספיק כדי ליצור אפקט מצנן. זה, בזמן שיש תחושה שעבירות אחרות פשוט לא מטופלות כמו שצריך, ותקבלו אמון נמוך במיוחד במשטרה.

אין לי כוונה להגן על המשטרות בבריטניה. אתם מוזמנים לקרוא פוסטים בבלוג ולהיווכח בכל הביקורת עליהן, בייחוד המשטרה המטרופוליטנית של לונדון. אבל רצוי להימנע מנפילה לנרטיבים שמבוססים על עובדות חלקיות. למשל, רבים מזכירים את חוסר הרישום של המוצא האתני כדי להראות שהבעיה נובעת מ-woke והגירה. מן הסתם, כשיש הגירה שלא משתלבת זה יכול להוסיף לפשיעה, אבל כדאי לזכור עוד כמה נתונים. למשל, שבכל הנוגע לסחיבות מחנויות, בלונדון בין 2019 ל-2023 היה ייצוג יתר ללבנים שנפתחו נגדם הליכים (אם כי לא בהכרח כל הלבנים הם בריטים במקור). או שבין 2010 ל-2018 מספר השוטרים באנגליה ובוויילס פחת בכל שנה בשל קיצוצים, הפחתה שהגיעה ליותר מ-21 אלף שוטרים בסך הכל. אמנם בין 2019 ל-2024 נוספו יותר מ-25 אלף, אבל לא בטוח שזה מתקן את הנזק. וכמובן, ישנו משבר בתי כלא שלא מאפשר לאסור את כל מי שרוצים. החוק מ-1988 שכיום פוגע כביכול בחופש הביטוי הוא מימי ת’אצ’ר, שלא ייצגה את הווקיזם.

אז האם יש מה לשפר במה שנוגע לאכיפת החוק ולהגנה על חופש הביטוי בבריטניה? כמובן. ותהיו בטוחים שקיר סטארמר ייבחן על זה ושנייג’ל פרג’ ינסה לסחוט את הלימון הזה עד הסוף. אבל מצד שני לא הכל שחור, בריטניה היא עדיין לא שכונת פשע אחת גדולה, ואפשר להביע דעות בחופשיות רבה, גם אם יש מה לשפר. אבל כשהציבור מרגיש שזה דווקא כן המצב, אז סטארמר לא יוכל להסתפק בנתונים.

Categories: חוק וסדר Tags: , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *