שכר דירה

עוד סקנדל בפוליטיקה הבריטית: השרה הזוטרה לענייני חסרי בית, רושאנרה עלי (בתמונה), נאלצה להתפטר מהממשלה לאחר שנחשף שהיא העלתה את שכר הדירה בנכס שברשותה ב-700 ליש”ט, לאחר שפינתה משם דיירים ונכשלה במכירתו. הדבר נראה כצביעות על רקע אמירות שלה נגד בעלי בתים שעושקים את השוכרים וחקיקה ממשלתית שתקשה על פרקטיקות מהסוג אותו ביצעה עלי. הדבר העלה שוב גם את מידת הסובלנות שאמורים לגלות כלפי מקרה שכזה – שבו לא נעשתה שום עבירה פלילית – וגם את שאלת ניגוד העניינים של פוליטיקאים בעלי נכסים. בינתיים, הרבה זועק לשינוי | צילום: סיימון ווקר, משרד סגנית ראש הממשלה

כשזה מגיע לפוליטיקה, הבריטים מקפידים על קלה כהחמורה. הסיבות שבגללן שרים איבדו את משרתם תביא להרמת גבה בקרב הישראלים, ולהרמת הגבה השנייה כשהם יבינו שנתח נכבד מהסיבות האלו אינן במישור הפלילי – הן פשוט משהו שמצופה שנבחרי ציבור לא יעשו. והנה, עוד מקרה כזה קרה אתמול (ה’), כשהשרה הזוטרה רושאנרה עלי התפטרה מתפקידה בגלל עניין שכולו במסגרת החוק. והעניין הזה מעלה כמה דיונים מעניינים מעבר למקרה עצמו.

מה קרה עם רושאנרה עלי?

רושאנרה עלי הייתה עד השבוע שרה זוטרה במשרד השיכון לענייני חסרי בית. בבריטניה התופעה של חסרי בית לא מוגבלת רק להומלסים שתראו ברחוב, אלא גם למי שאין להם מקום מגורים מסודר בגלל שוק הדיור הקשוח. ייתכן שהם יגיעו להתקלח בחדר כושר, או יישענו על גלישת ספות. בכל מקרה, כדי להביא לכך שפחות אנשים יסבלו מכך, בשנה הבאה ייכנס לתוקף חוק זכויות השוכרים. אחד הסעיפים בו יאסור על בעלי נכסים שפינו דיירים כדי למכור את הנכס, ולבסוף יחליטו לחזור להשכיר אותו, להעלות את שכר הדירה במשך חצי שנה. עלי עצמה ש”שוכרים מנוצלים” על-ידי בעלי הדירות ושהממשלה תאפשר “לאתגר העלאות שכר מופרזות”.

אז מה הבעיה? השבוע (ד’) העיתון i הביא ידיעה בלעדית: רושאנרה עלי, שיש נכס בבעלותה, הודיעה לארבעת דייריה שהיא לא תחדש עמם חוזה כיוון שהיא מעוניינת למכור את הדירה. ניתנה להם התראה של ארבעה חודשים, והוצע להם להישאר בדירה עד שתימכר, והם סירבו. עד כאן, הכל סביר. והנה הטוויסט: לפי אחת השוכרים, מספר שבועות לאחר שפינו את הדירה הם מצאו שהנכס חזר לשוק השכירות, עם שכר דירה גבוה ב-700 ליש”ט בחודש ממה שהיה קודם (העלאה של 20%). בדיקה של i עם הדיירים החדשים העלתה שאכן השכר עלה כך. כלומר, עלי אמנם פעלה בהתאם לחוק הקיים, אבל בניגוד לחוק עליו עמל המשרד בו היא עובדת. יצוין שסוכנות הנדל”ן בה עלי נעזרה ניסתה לדרוש מהדיירים העוזבים לשלם על סיוד ושירותי ניקיון, דבר שמנוגד לחוק כבר כיום, אך כאן עלי התערבה והתנגדה.

מטעם עלי נמסר שהיא “נצמדת לכל הדרישות המשפטיות הרלוונטיות” ושהדירה חזרה לשוק השכירות רק לאחר שלא הצליחו למכור אותה. מי שלא קיבל את זה היה שר השיכון בממשלת הצללים השמרנית, ג’יימס קלברלי, שאמר שעלי הפגינה את “הצביעות הקיצונית ביותר” וקרא לה להתפטר. יום לאחר מכן (ה’), כשהלחץ הכבד ממשיך, עלי הגישה את התפטרותה. היא הסבירה שלמרות עבודתה הקשה ושלל הישגיה (לשיטתה), הישארותה בתפקיד תהווה “הסחת דעת”, ולכן לטובת כולם רצוי שהיא תתפטר.

משחקים בתוך החוק

כאמור, כל מה שרושאנרה עלי עשתה היה חוקי למהדרין. אין פה שום דבר פלילי ואין פה שום טענה מצד אף אחד שצריך לחקור את העניין. אבל השאלה הפלילית היא לא חזות הכל, בטח בפוליטיקה הבריטית. ראשית, כפי שאמר קלברלי, יש פה את עניין הצביעות. כפי שכתבה העיתונאית אליסון פיליפס, עלי פעלה במסגרת החוק שהיא פועלת לשנותו, מה שגורם לזה להרגיש כמו גניבת סוסים ברגע האחרון. אני אוסיף ואומר שגם לולא החקיקה, רק על עצם ההתבטאויות של עלי בנושא שוק השכירות היה אפשר לחולל סערה. הרי איך אפשר לקחת ברצינות שרה בממשלה שמדברת נגד בעלי דירות שמשיתים שכר דירה מופקע אחרי שמגלים שהיא עשתה את אותו הדבר? במיוחד אחרי שהתברר כי לפי הדיירים שהתפנו, אחד מהם התקשה במציאת דיור חלופי והיה חשש שיהפוך לחסר בית לתקופה. בסוף, עם ביקורת שחצתה את הקשת הפוליטית, לא נשארו הרבה בררות.

הרבה פעמים אני כותב כאן שאחד האיזונים והבלמים שיש לשיטה הבריטית, בהיעדר חוקה כתובה או רשות שופטת שיכולה לגבור על הרשות המחוקקת, היא הקפדה על קלה כבחמורה בכל מה שקשור לעבירות. זו לא בהכרח תחושת הבושה של הפוליטיקאי שביצע את העבירה – החוקית או האתית – כמו שיש מספיק פוליטיקאים מסביב שידרשו את ההתפטרות. הדוגמה הבולטת ביותר מהשנים האחרונות היא בוריס ג’ונסון, שמעולם לא חשב שהוא עשה משהו שהצדיק התפטרות, אבל השרים מסביבו הבהירו לו שהמפלגה כבר לא מאחוריו. כך גם רושאנרה עלי: היא בשום שלב לא הכירה בכך שעשתה משהו בעייתי, אך ברגע שהופעל לחץ כבד מהאופוזיציה שיצר מבוכה עבור הממשלה, היה ברור שמתישהו היא תצטרך להכריע בין להתפטר בעצמה לבין לקבל מכתב פיטורים. כלומר, חשובה לא רק הבושה האישית של כל חבר ציבור שסרח, אלא גם שהסביבה שלו תהיה מוכנה ללחוץ עליו אם זה קורה במקרה של אובדן בושה.

רכוש פרטי

עוד עניין שעלה הוא שבסופו של דבר הנכס של רושאנרה עלי הוא רכושה הפרטי, וזכותה לעשות בו מה שתחפוץ, גם אם אנחנו מוצאים בכך פגם מוסרי. זה נכון גם אחרי שהתברר שעקרונית הדיירים שמחו לרעיון להישאר בדירה עד שתימכר, אך סירבו מאחר שעלי לא הסכימה ששכר הדירה לאדם יישאר אותו דבר גם אם אחד מהם יעזוב מוקדם מהשאר כי ימצא דירה חדשה. אבל זה נימוק להתנגד לחוק עצמו שהממשלה מקדמת (יצוין שזו הייתה ת’רזה מיי שהתחילה בקידום רפורמות בשוק השכירות, ונכשלה). העניין במקרה הספציפי הזה הוא לא שמונעים מבעלת הבית רושאנרה עלי לעשות בנכס שלה כרצונה, אלא שעלי היא בעלת דירה במקביל להיותה נבחרת ציבור ושרה בממשלה.

למה זה משנה? ובכן, נכון לאוגוסט 2024, מעט לאחר הבחירות האחרונות, היו 85 מחוקקים בעלי נכסים. 75 מהם מכניסים לפחות 10,000 ליש”ט בשנה מהשכרת הנכסים האלו, ויש מי שממש בנו אימפריות נדל”ן קטנות כמו שר האוצר הקודם ג’רמי האנט (שרת האוצר הנוכחית רייצ’ל ריבס משכירה את הנכס שלה ב-6,000 ליש”ט לחודש). אלו אנשים שלא רק שיש להם אינטרסים בשוק הדיור, הם גם יכולים ללמוד היטב את כל הפרצות בחוקים שהממשלה מעבירה.

לכן, יש כאלו שטוענים שעבור חברי פרלמנט, השכרת דירה צריכה להיות כמו עבודה שנייה שאוסרים עליה. אזכיר שכיום חברי פרלמנט יכולים להחזיק בעבודה שנייה, למעט כמה משלחי יד אסורים כמו לובינג או ייעוץ. בעקבות כמה סקנדלים ב-2021 סטארמר הבטיח שיחוקק איסור על חברי פרלמנט לעבוד כמעט בכל משלחי היד במקביל לעבודתם הפרלמנטרית, אך נכון להיום זה לא קרה. בכל מקרה, הטענה היא שנבחרי ציבור צריכים לקבל על עצמם מגבלות מסוימות, ולכן לא ניתן להתייחס לעלי כאל עוד בעלת דירה. הדבר נכון בעיקר, כך מצדדי הטיעון, בצל העובדה ששוק הדיור הבריטי שבור לחלוטין, ושכר הדירה הממוצע הוא 1,365 ליש”ט (כ-6,300 ש”ח, לעומת פחות מ-5,000 בישראל). הדבר מרוקן את החסכונות של השוכרים, ואם יש חברי פרלמנט שחוגגים על זה אז זו בעיה.

לסיכום

ההתפטרות של רושאנרה עלי הוא לא סתם עוד סקנדל (יחסית קטן) בפוליטיקה הבריטית, אלא כזה שמספק תמונה יותר רחבה על בריטניה. מצד אחד, תרבות פוליטית שעדיין לא ויתרה על דרישת הסטנדרטים הגבוהים ביותר מנבחרי הציבור שלה (למרות שסקרי האמון בפוליטיקאים מראים על שפל בתחום הזה), ושמי שלא עומד בהם יצטרך להסתפק בספסלים האחוריים בפרלמנט, כי בממשלה לא יהיה לו מקום.

מצד שני, מערכת שעדיין סובלת מהרבה מאוד חורים. הנושא של ניגוד עניינים, עבודות שניות ומקורות רווח נוספים מעבר למשכורת הפרלמנטרית עדיין לא מאוסדרים כמו שצריך, וההבטחות לטפל בזה לא מקודמות. אם העניין הזה מקבל את היחס הראוי לו כשהיה בכך צורך, אולי הפרשה הזו לא הייתה מתרחשת ולעלי עדיין הייתה עבודה בממשלה. אבל בהיעדר טיפול פורמלי, נסתפק בתרבות הפוליטית.